סיפור נישואים/<mark>אנדרו שון גריר</mark>

עד כמה באמת אנחנו מכירים את בני/בנות זוגנו/תנו?
עד כמה אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותם באמת?
עד איפה מותר לנו להכיר ולהבין? האם זה טוב ל"בריאותנו"
או לא?
טוב, אפשר להמשיך עם השאלות האלו עד אין סוף.
אלו אינן ממש שאלות וברור שאיני מצפה לתגובה או לדיון
בפורומים. אלו רק שאלות של הסופר מפיה של הגיבורה פרלי קוק.
מתחילת הספר הדמויות המספר והנושא הטילו עלי קסם
ור

#
קראתי אותו עד הסוף. אני מציינת את זה כי פעמים אחדות חשבתי לנטוש, אבל החלטתי לתת לו עוד הזדמנות. לקראת הסוף הוא הופך מעט יותר מעניין, אם כי <mark>גריר</mark> עושה מה שעושים רבים הכותבים סאגה – הם מעבירים תקופה מסויימת בנינוחות ולקראת הסוף הם כותבים בחיפזון עוד שלוש תקופות, והקורא מגיע קצר נשימה לסוף.

נזכרתי, כשהייתי כבר באמצע הספר, שקראתי את ספרו "לס" שזכה בפוליצר, נבחר על ידי הניו יורק טיימס, נבחר על יד

סיפור נישואים / <mark>אנדרו שון גריר</mark>

הוצאת כינרת זמורה ביתן
שנת הוצאה 2009
מתרגמת מאנגלית : דנה אלעזר-הלוי

לכאורה יש לנו כאן עוד ספר על נישואים. אישה, בעל, ילד אולי, וגורם רביעי שהורס את היציבות שהגיבור ניסה לבנות. אלא שהספר הזה רגיש בצורה יוצאת דופן. הוא עדין ומטלטל, עצוב ומצחיק, ומלא בתובנות על חיי הנישואים, הזוגיות והאהבה בין בני אדם.

”השנה היא 1953. בוקר אחד מופיע על סף דלתה של פרלי אדם ז

ספר מפתיע שהיה חבוי היכן שהוא ואני בקוראי אותו מטילה עליו קצת מהאור שמגיע לו. הרקע שמלווה את כל הסיפור בשקט מופתי כמו הליכה על קצות האצבעות ,כמו ללכת על ביצים בלי להשמיע קול,שום קול כל שהוא רק המילים שמספרות . החיים בצל המלחמה והאהבה לחיים ,הסיפור הוא אכן על המלחמה אבל יותר על אהבה...
נתחיל במלחמה:אמנם המלחמה צודקת אבל תושבי ארה"ב לא הרגישו שהיא שלהם..שנת 1953 אחרי המלחמה בארה"ב צפון קוריאה נגד ד

בניגוד לתחומי אמנות ויצירה אחרים, תמיד הרגשתי שפרס "פוליצר" עוד איכשהו מעיד משהו על היצירה, זאת בניגוד למשל לאוסקר, שלא בהכרח מי שזכה בו יצר איזה פלא כלשהו שאנחנו חייבים לחזות בעצמנו.

אוסיף, כי מישהו שאני מאוד מעריכה את דעתו המליץ על הספר הזה בפה מלא ומכאן שנעתרתי והתחלתי במשימה, למרות שהביקורות באתר לא היו טובות, בלשון המעטה. לכאורה, משימה פשוטה – כ-260 עמודים, פונט בגודל סביר. "שבוע גג", הבט

אני חושבת שרובנו, בצורה כזו או אחרת, אמרו עד כמה אנחנו מיוחדים, שונים, אפילו טובים יותר מהשאר. בין אם אלו היו ההורים שלנו, מורה או אפילו חברים.
לעומת זאת, תמיד יש את הבן אדם שיותר טוב, שיותר חכם, שיותר מצליח. תמיד מהללים אותו יותר, תמיד הוא נחשב ליותר. כמה פעמים שמעתם את ההורים מהללים תכונות אחרות באחים שלכם? כמה פעמים הרגשתם שאתם לא מספיק טובים, בינוניים, לא שווים משהו?
אני יכולה להגיד מניסיו

על עטיפת הספר נערמים הסופרלטיבים - ״זוכה פרס פוליצר / ספר נבחר של "הניו יורק טיימס" / ספר נבחר של "הוושינגטון פוסט" / ספר נבחר של "סן פרנסיסקו כרוניקל" ועוד כהנה וכנה התוויות ושבחים שכמובן אמורים לספק לנו, ההדיוטות, הבטחה לכך שטובים מאיתנו מצאו את הספר הזה נשגב. אקצר לטובת אלו שמתעצלים לקרוא ביקורות ארוכות - זה איננו ספר נשגב. זהו ספר בינוני מינוס שמידת הרלוונטיות שלו לחיים של 99.99 אחוז מהאנשים

זהו ספר מצוין, רגיש, פשוט נפלא. אין ספק שהסופר קרא היטב את הספר המצוין (טוב יותר מ"לס"...) "מפגש עם חוליית הבריונים" של ג'ניפר איגן (שגם הוא זכה בפרס פוליצר) וספג ממנו השראה רבה.

כמו כן, ברצוני לציין שזה היה מאכזב מאוד לקרוא את כל טעויות הכתיב וטעויות ההגהה שהיו בספר. בכל זאת, הרי זהו ספר מצוין, כאמור, שזכה בפרס פוליצר. אז מדוע יש בו כל כך הרבה טעויות כתיב? דוגמאות? בבקשה:

1. עמוד 11, שורה 1