פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 823 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2016 חנוש
מחר בשעה 20:00 תישמע צפירת דומיה יחלו טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכל רחבי הארץ.
מדינת ישראל מתייחדת עם זכר נופליה.
כל משפחה עם כאבה האישי, משפחות שכולות, אלמנות ויתומים.
השנה כמו בכל שנה אנו משתתפים בטקסים לזכרך.
כל שנה ביום הזיכרון כשאני עומדת מול קברך בהר הרצל אני מרגישה את אותן תחושות. אני עומדת קפואה, חנוקה וכואבת. פוחדת לבכות או לעשות דבר מה לא נכון מחשש שלאמא זה יזיק. ועל כן, אני עומדת כאילו כפות רגלי הצמיחו שורשים, ואיני יכולה לזוז, גופי רועד ואין לי שליטה. אני פוחדת מהמוני האנשים, אני פוחדת מזעקות השבר והבכי שנשמעים. הייתי מעדיפה להיות לבד מולך, אך ביום הזיכרון זה בלתי אפשרי.
בשעה 11:00 נשמעת צפירת דומיה, ולאחר מכן הטקס הממלכתי. בסוף הטקס נשמעים מטחי ירי, אני עוצמת את עיני ואוטמת את אוזניי. כל מטח שנורה כאילו נורה לתוך גופי. בסיום הטקס אני מנסה למצוא את דרכי החוצה מבין ההמונים, וכמה שיותר מהר. ברגע שאני מוצאת את עצמי מחוץ להר הרצל פורצות הדמעות. כל שנה אני עוברת את אותן תחושות.
זכורים לי השנים בהם אבא היה איתנו. אבא היה עומד ומתפלל וברגע שהיה מגיע לתפילת ה"קדיש" כל הציבור היה עונה אמן. אבא לימד אותנו את סדרי התפילה, וכך אני ואחיותיי נוהגות להתפלל ליד קברך.
אני מדפדפת במחברת שבה אני כותבת כל שנה ביום הזיכרון, ואני מגלה על עצמי שבשנים האחרונות כתבתי לא מעט מנסתרי ליבי.
אני זוכרת ימים מעטים לאחר שסיימנו את השבעה התקשרו אלינו מהמשרד בהר הרצל, וביקשו שנגיע להר הרצל על מנת לקבל את חפצייך, (כך היה נהוג בשנת 1980). אני עניתי לשיחת הטלפון, והחלטתי לא ליידע את ההורים, רציתי לחסוך מהם כאב נוסף. למחרת הגעתי להר הרצל. בחדר נכחו שלוש חיילות ומנהל המשרד. ישבתי מכווצת ורועדת חשבתי שאני גיבורה. לאחר מספר דקות הגיע הקיטבג ששמך ומספר האישי שלך רשום עליו. לאט לאט הוצאו חפצייך מהקיטבג והונחו על השולחן. מדים שעדיין לא הספקת ללבוש, בגדים מלוכלכים אחרי אימון, ארנק, שעון היד היה מרוסק והשעה נעמדה על 13:00 השעה בה נהרגת, מבין החפצים בצבצה מעטפה שלפתי אותה, זה היה המכתב האחרון שכתבת כמה שעות לפני שנהרגת, ולא הספקת לשלוח. ביד רועדת חתמתי על המסמכים. החפצים הוחזרו לקיטבג, והקיטבג נמסר לי. הנחתי אותו על כתפי, וכל הדרך לתחנת האוטובוס לא הפסקתי לבכות. ישבתי באוטובוס כשהקיטבג מונח על ברכיי ואני חובקת אותו כאילו מישהו עומד לחטוף אותו ממני והדמעות זולגות. נוסעי האוטובוס הביטו עלי ולא הבינו מה גורם לבחורה צעירה לבכות. כשהגעתי הביתה אף אחד לא היה, ולכן הסתרתי את הקיטבג מאחורי הווילון בחדרנו. לאחר יומיים סיפרתי לאבא. הורינו החליטו שהם רוצים לראות את החפצים, הוצאנו את החפצים ובכינו. אמא החליטה שאת הכביסה המלוכלכת היא לא מכבסת מכיוון שנשאר בו הריח שלך. במשך שבועיים אמא הסתובבה עם בגדייך והריחה אותך. את שאר החפצים סידרנו בארון. עוד זיכרון שלא ניתן לשכוח.
למעלה משני עשורים אני רוצה לסגור מעגל. חיפשתי בכל מיני דרכים את החייל שהרג אותך, הייתי מאוד סקרנית לראות אותו, ולדבר איתו. פניתי לעורך דין שטיפל בתיק, נכתבו מכתבים לגורמים צבאיים, הצבא סירב למסור פרטים. ידעתי רק את שמו הפרטי ושם משפחתו, כמו כן, ידעתי את מספרו האישי בצה"ל. החלטתי לפנות לתקשורת. לאחר פגישה עם איש תקשורת החלטתי לוותר, ולא בגללי, פחדתי שאמא תשמע או תראה את השידור בטלויזיה וזה ימוטט אותה לגמרי. פניתי לחוקר פרטי, לאחר שמסרתי את המידע שבידי קיבלתי הצעת מחיר גבוהה מאוד, אך לא זאת היתה הבעיה. חברים טובים נתנו לי עצות טובות. שום דבר טוב לא יצא מזה אם אגלה מי הרג אותך. יתכן ואגלה שהוא אדם חסר רגש אנושי, ואינו חושב על המשפחה שהרס. יתכן ואגלה שהוא מתייסר וכואב, ויתכן שגם אינו בין החיים. בכל מקרה הדבר הזה לא יחזיר אותך אלינו, אלא רק יוסיף לנו צער וכאב נוסף. לכן ויתרתי.
אבא שבשמים אומר לנו
אנוכי אסתיר פני ביום ההוא
אבל רבי נחמן אומר:
ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה
בוודאי גם שם נמצא השם יתברך
גם אחרי הדברים הקשים העוברים עליך
אני עומד
הפסוק הזה חרוט בראשי למרות הדברים הקשים שהאדם עובר, עדיין ממשיכים הלאה. החיים יותר חזקים מאיתנו.
שבועיים לפני ערב פסח, גיסי היקר יהודה הודיע לנו על פרוכת שהזמין לארון הקודש בבית הכנסת, ובה רקומים שמך ושם אבא. הופתענו והתרגשנו. זאת היתה בשורה מלווה בעצב ובשמחה. הפרוכת נתלתה בבוקר ערב פסח. כל הכבוד לגיסנו יהודה על עצם המחשבה והרעיון להנצחה.
מיום שנהרגת המון שאלות נשארו ללא פתרון. כשאבא נפטר נוספו לי עוד שאלות רבות שאין עליהן מענה. נסתרות הן דרכי האל לעולם לא נבין ולא נדע
ישנם ימים ללא מרגוע, וימים ללא נחמה. ככל שהשנים חולפות זה נעשה קשה יותר. החיסרון מורגש כל יום, ובמיוחד בחגים, בשבתות ובאירועים, מה שנותר לנו רק זיכרונות.
אח יקר, אתה ואבא כל כך חסרים לי. תמונותיכם מונחות בביתי, ובכל יום אני רואה אותכם ומדברת איתכם. תמיד תישאר לכם פינה בליבי.
שום דבר לא יחזור לעולם להיות כמו שהיה לאחר הנקישה בדלת.
ביום שאפסיק להיזכר בך ובאבא ולחשוב עליכם זה יהיה יומי האחרון.
יהי זכרך ברוך.
אחותך חנה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים זה היה מטלטל. Tuval
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים מצמרר ומרטיט את הלב. מסמר עקרב (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים תנצב״ה, טוביה tuvia (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים אין לי מילים. Command
אבל אם היית רואה רגשות, היית מבינה.
"ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה
בוודאי גם שם נמצא השם יתברך"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
