“קראתי קצת על הסופרת ומדובר בספר שיצא לאור אחרי 20 שנות כתיבה. בתה הבכורה אובחנה כאוטיסטית בגיל שנתיים וכשהלכה לספר לסבתה העירקית על כך היתה שם גם אחות הסבתא שאמרה לה "אני לא מתפלאת... זה בגלל הכישוף על המשפחה". מאותו רגע הסופרת מקליטה את שתי הנשים המבוגרות ילידות עיראק שמספרות על הקללה שרבצה על המשפחה שעברה מדור לדור והתעצמה עם השנים.
כבר כשהחזקתי את הספר ביד צבע הכריכה, התמונה והפלפלים התלויים מרמזים על ספר ייחודי, צבעוני שמבשל לו סודות, מאכלים טעימים והמון המון מסתורין מאחורי הדלת הזו.
תחילה אנו נחשפים לשרונה יתומה שגדלה עם שלושת דודותיה העוטפות אותה באהבת אין קץ ולעיתים קצת חונקת. שרונה חיה חיים שקטים ועצובים עד שמגיעה אליה האהבה לה ייחלה ועמה מתגלה הסוד הגדול.
הסוד מתחיל אי שם בתחילת המאה בבגדד הרחוקה בשכונה היהודית וממשיך לאורך שנים רבות ודורות של גילגולי הסוד ואף עלייתו לארץ ישראל, כאן ממשיך להתגלגל במעברה, באוהל ועד שעובר לבית עם גינה. הקללה רובצת על בנות המשפחה שלא ידעו אהבה ואף אם ידעו היא נקטעה באיבה, בנות המשפחה שבחלקן נישאו בניגוד לרצונן לגברים המבוגרים מהן בשנים רבות כנהוג באותה תקופה, אך הנישואין והאושר לא היו מנת חלקן ונגדעו מהר מאד.
האם הקללה תיעצר? תדלג? אולי זו נבואה שמגשימה את עצמה... מה שבטוח שהחיים לא פשוטים לאנשים הללו.
הסיפור מופלא ומלא בחוכמת חיים, רווי בפתגמים, מתכונים נפלאים עם ניחוחות מיוחדים העוברים מדור לדור ולכל מאכל יש את הייחודית שלו.
נשאבתי לתוך הסיפור ולתקופה הקשה שהיתה להם בעיראק, "הפרהוד" שעברו היהודים ע"י המוסלמים, פרעות שלהן קשר ישיר לגרמניה הנאצית ששגרירה בעירק עודד את השלטונות לאנטישמיות ולהצרת צעדיהם של היהודים בתקופה זו (1931-1941).היהודים בעירק היו בעלי השפעה פוליטית ונהנו מעושר כלכלי, וכתוצאה מהצרת צעדיהם ב1941 בחג השבועות היו פרעות קשות ביהודים שבהן נרצחו מאות יהודים, ול-50,000 משפחות נבזז הרכוש. אירועים אלו שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעלייתם לארץ במבצע "עזרא ונחמיה" כעשור לאחר מכן. (על אירועים אלו ניתן גם לקרוא בספרו הנפלא של אלי עמיר "מפריח היונים").
אין לי ספק שבנוסף לההנאה שהספר גרם לי אני גם הולכת להינות מהכנת התבשילים הריחניים שליוו את הקריאה.
ספר עם מס ערך מוסף וממליצה באהבה גדולה.
תודה למיכל ומחכה לספר הבא.”

“מזמן לא קראתי ספר עם ניחוח של תבשילים שנשאר כאן בחדר ועוד במיוחד אחרי שמסיימים את הקריאה בו.
מאוד אהבתי, נהנתי מהשפה, מהכתיבה, והמעגלים הסגורים בתוך הסיפור הזה. הספר הזה הינו הנאה צרופה של טעמים. כשסיימתי לקרוא בו, אין לכם מושג כמה בא לי לרוקן לתוכי סמבוסק במילוי של תפוחי אדמה מפולפל וחם.
הספר נבלע מהר, הוא מרגש, הוא מצחיק ומשעשע, למרות שיש בתוכו גם כמה קטעים פחות משעשעים.
לא נותר לי מאשר לשמוח שהתחלתי את שנת 2014 בספר כזה שמכיל בתוכו הכל מכול.
יש אימרה עתיקה שטוענת ש"הדרך הטובה ביותר להגיע אל ליבו של הגבר היא דרך הקיבה שלו". בסיפור שלנו הקלישאה הזו "עובדת"... הדרך מהצלחת לליבו של הגבר קצרה מאוד. אכן במקרה הזה יש קשר הדוק בין האוכל לרגשות ואם נתעמק קצת אוכל תמיד בא עם שמחות ואירועים חיוביים.
הדודה אמל טוענת ציטוט מעמוד 10: " לפעמים, סוד שמתגלה יכול להרוס חיים שלמים. לכן צריך לבחור מה רוצים לראות ומה רוצים לשמוע. מי ששומר ממך סוד, בדרך כלל עושה את זה לטובתך. ומי שמגלה לך, עלול להכביד לך על הלב יותר משק של אבנים". אגב אני קוראת לה הגראציה הבוגרת  מבין שלושת הגראציות.
מיכל חזון מרימה פרגוד בפני הקורא על המורשת הבבלית: הלכות החיים, המסורת, המנהגים, ניחוחות המטבח העיראקי, הכישופים, סיפורי סבתא, אמונות תפלות ולא רציונאליות. מצחיק ומשעשע כאחד, גם היום יש רבים מאיתנו שדופקים עדיין על השולחן 3 פעמים, או שוזרים את המשפט "בלי עין הרע" תוך כדי שיחה, או רואים חתול שחור חוצה את הכביש, וחושבים לעצמם מיני מחשבות לא חיוביות. נכון?
ואחרי הקדמה כזו על מה עסקינן?
הספר מחולק לשלושה חלקים כאשר החלק הראשון וסופו של החלק השלישי מתחברים. הגיבורים של הסיפור הזה הם שרונה וחיים למרות שדווקא על שתי הדמויות הללו כתוב מעט. אגב לדעתי השמות הללו לא נבחרו לחינם ויש להם משמעות. רמז - תחשבו על המשמעות של השם.
הדמויות בתוך העלילה לוקחים את הקורא למחוזות ומנהגים חלקם מוכרים וחלקם פחות מוכרים, לא רציונאליים ומשעשעים. מיני טקסים ייחודיים כגון: טקס החינה, ההכנות לקראת ההתייחדות, בדיקת דם הבתולין ועוד. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת עם חיוך על פניי וההיפך. בסיפור הזה מיכל חזון מצליחה להגיש לקורא "סלט" של רגשות, דמויות, מקומות, טעמים ועוד.
כל הסיפור מסופר על ידי הדודות לשרונה ושרונה מביאה את דבריה לקורא. אם כך מי זו שרונה?
שרונה הופרדה מהאם והתגוררה באור יהודה עם שלושת דודותיה (שלושת הגראציות) אמל, אלואיז וטויה ויקטוריה. שלושתן עוטפות את הילדה שרונה בצמר גפן, לא מחסירות ממנה דבר, ולא שוכחות לציין בפניה שהיא נותרה בחיים במזל. הן כמובן גם מעמיסות עליה את תורתן הלוא הן "האמונות התפלות".
כל עולמן של הדודות סבב סביב המסעדה כאשר הדודה אמל מנהלת ביד רמה. את חיים, שרונה מכירה באירוע משפחתי ועם הזמן הוא גם מציע לה נישואין. אבל... כאן מתחילה הבעיה... במשפחה הזו אסור להתחתן כי קללה רובצת עליה. ציטוט עמוד 33: "במשפחה שלנו אסור להתחתן.". אמל שתקה לרגע והביטה סביבה, לראות איזה רושם עשו דבריה. .... "יצא המכסה מהסל", הוסיפה אילואיז.
ציטוט מעמוד 34: אמל הביטה בי ושתקה, כמחפשת את המילים הנכונות, "אנחנו במשפחה שלנו, אסור לנו להתחתן," אמרה לבסוף. "יש עלינו מין קללה," ביארה טויה ויקטוריה. "כישוף", לחשה אילואיז. .... "שבי פה ונספר לך," ומכאן הסיפור לוקח את הקורא לבגדד שנת 1908. פה כביכול מתחיל "סיפור חדש" ופורס בפני הקורא חמש דורות.
בבגדד אנחנו פוגשים את אבות אבותיה של שרונה. את הגברים ואת הנשים האמיצות שנישאו בגיל צעיר, שכל עולמן סבב סביב גידול הילדים, המטבח, ההשתחוות לפני הגבר שלו נישאו ושמביא את פת הלחם הביתה. יחד עם זאת, אותו "גבר" שיחק קלפים, שש בש והימר וגם לא פעם הגיע הביתה רווי בתוך ענן של אדי אלכוהל. לא היה קל לאותן נשים שחיו בתוך בדידות ותיסכול לצד גבר עצלן, טרחן ושאינו לוקח חלק בחיים המשותפים.
עם העליה לארץ ישראל מבגדד הסיפור סובב סביב החיים בשנות הצנע בארץ, המעברות, האוהלים, האוירה אז וקשיי הפרנסה עד ששרונה...
הנקודות זה בשביל שתיקראו את הספר ולא את חווית הקריאה שלי ורק כך תדעו אם שרונה הצליחה לצאת מהמעגל הכישופי...
כל פרק בספר נפתח באמירה ומתכון... כך שמי שבתקופת דיאטה יהיה לו קצת קשה לא לגשת למקרר תוך כדי קריאת הספר.
להלן כמה דוגמאות של אמירות:
"גם התרנגולת, כשהיא שותה מים, מרימה עיניה לבורא שבשמים." (עמוד 171)
"בת נשואה כמוה ככיכר לחם שנתלשה מתנור של אש-לא תדבק בו שוב גם אם תבקש." (עמוד 228)
"אין דרך לשוב בה, ואין גדה לעגון בה. צא לדרך ואל תביט לאחור, הפלג אל האופק בלי לעצור." (עמוד 255)
"לעולם היזהר בלשונך-אפילו הכותל מאזין לך." (עמוד 279)
אהבתי את הכריכה של הספר ואני בטוחה שתסכימו איתי שהיא מסקרנת ואכן כך.
קסם של ספר מרגש, מצחיק, מרתק עם ריח של עוד... ואם תשאלו את דעתי, כן בהחלט אפשר לכתוב לספר הזה ספר המשך, ואולי מיכל חזון כבר חושבת על זה עכשיו. לא יודעת?
ממליצה בחום.
לי יניני”

“גילוי נאות , מוצאי מעירק, עליתי לארץ בן חמש שנים.
הרצון להיטמע,במיוחד בגיל צעיר, יצר בי התנגדות לכל סיפור על עירק וחוויות ההורים שם.
כרגיל עם הזמן, כשהזהות היהודית, ישראלית איתנה, התחלתי לחפש את סיפורי העבר והשורשים.
הספר הזה מספק אותם בשפע, על ניחוחם, תהפוכות החיים, התרבות והמסורת ו.. האוכל.
הסיפור על משפחה, אמידה בתחילה שיורדת אט אט מנכסיה.
הסיפור הוא גם על אמונות טפלות, מנהגים, דרכי ארוח, האמונה בחוזקן של קללות , כישוף ולחש נחש.
על כל זה מתווסף, צבע של הריאליה: החום המהביל,הזבובים, והחיים.
ולבסוף, המאבק של האישה והבנות ביהדות עירק, לביטוי ומעט עצמאות.
אחד הקטעים הקשים בספר הוא פרק חמש, המתאר מהלך אירוסין ונישואין. עם השמות האותנטיים של תזמורת כלי הקשה (דקקה), מאכלים מסורתיים, ה.. מורטת, שתפקידה להסיר כל שערה מגוף הכלה , ולבסוף חדר היחוד שאליו נכנסת, בנוסף לבני הזוג "משתי", אישה שתפקידה לבדוק את המיטה ומתחת לה ( שלא החביאו דם תרנגולת או משהו כזה),יש לה את החוצפה לשאול את החתן אם הוא יודע מה צריך לעשות, לאחר מכן היא מחכה מאחרי הדלת עד לסיום המעשה.
היא נכנסת , לוקחת את הסדין ומציגה לפני הקרואים ואז נשמעים צהלולים כי הכל כשר.
ויש עוד סיפורים שהקשה בהם , לדעתי הם :נישואי נערה- ילדה (החל מגיל 12), עם מבוגרים מאוד עד זקנים, מבלי לשאול את אותה.
כל פרק מתחיל בתיאור אוכל ספציפי, שלא תמיד קשור לתוכן הפרק אם כי יש בו נופך מסויים.לדוגמה: לתיאור הכנת "שרבאת", תרכיז הדרים , יש רשימה של המרכיבים, ולבסוף לאחר הסוכר כתוב, "ולא לשכוח הרבה תקווה לימים מתוקים יותר".
נו מי צריך חומרים טובים יותר כדי לכתוב ספר?

הבעיה היא , שמתכונת הכתיבה קבועה.
מצאתי את עצמי , משתעמם בחלק מהזמן כי הקורות את בנות השושלת, הן מחזוריות.
גם בקריאת המירשם , ציפיתי לאותו קורט שנראה חינני בהתחלה והתחכמות בהמשך, כמו התבנית הקבועה , מירשם, סיפור קטן שמתחיל בתקווה ומסתיים במפח נפש.
בקיצור , כמו סיורים בגבול או בלבנון, צריך שבירת שיגרה גם בכתיבה.
זה תפקידו של העורך. או המנחה של הכותבת.
ועדיין כיוצא התרבות היהודית העירקית, התאמצתי וצלחתי את הספר ויצאתי נשכר.”

“את הספר הזה שאלתי מדודה של בעלי (שהיא עיראקית) לפני שנה בערך ושמתי אותו בערימה- שיחכה לי לקריאה אחרי שאסיים את הספרים האחרים ששמתי לי.
לאחרונה הייתי בין ספרים שהתחייבתי לקרוא ולסקור והתחשק לי משהו שיהיה קליל - אז החלטתי ללכת עליו.
הספר פשוט מקסים, בכל תחילת פרק מופיע מאכל מהתרבות העיראקית(שהכרתי את רובם תודות לחמותי), כולל מתכון לא מדויק והסבר עליו ובמהלך הפרק הייתה התייחסות בעלילה לאותו המאכל.
המאכלים עוזרים מאוד להכניס לאווירה בעיראק וגם פה באור יהודה, עיר שרובה עולים מעיראק. העלילה מאוד סוחפת, לא הצלחתי להניח את הספר מהיד - מסופר על בנות המשפחה שמאמינות שרובצת עליהן קללה עוד מימי אימן בעיראק. השושלת המשפחתית והנשית בעיקר נחשפת בספר שכולו טעמים וריחות עיראקיים וסיפור חיים (כמעט) אמיתי.
האהבות, האכזבות, הילדים - הכל נמצא בספר.
פשוט תענוג צרוף. מומלץ מאוד!!”