30.4.2017
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2017
הערב בשעה 20:00 תשמע צפירת דומיה, ויחלו טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכל רחבי הארץ.
מדינת ישראל מרכינה ראש, ומתייחדת עם זכר 23,544 הנופלים.
בזמן שאני כותבת מתנגן לו השיר:
"תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות".......
איך אפשר לעצור את הדמעות? את הכאב והזיכרון? אין לנו גם עולם אחר לחיות.
זוהי מדינתנו ועליה נמשיך להילחם כדי לחיות בה, ולכן אנו משלמים מחיר יקר וכבד. אין לנו ארץ אחרת.
החל מערב יום הזיכרון אנו משתתפים בטקסי הזיכרון. זה לא היום היחיד שמזכיר לנו אותך. אנו זוכרים אותך בכל יום, החוסר מורגש. אנו נזכרים בך ובאבא שנקבר בערב ראש השנה לפני שנתיים וחצי.
אח יקר, כמה אתם חסרים לנו, איני יכולה לתאר זאת במילים. הגעגועים סוחטים אותי, החגים הורסים אותי, אהבתי את החגים שאבא יושב בראש השולחן ואתה לצידו. מאז שאתם לא איתנו אני לא אוהבת חגים, נשארו רק זיכרונות עצובים, ועם הזיכרונות צריך להמשיך לחיות. הזיכרונות ממך מעטים היית בן 17 ושמונה חודשים שהתגייסת לצה"ל, ורצית לשרת את המדינה. השרות היה קצר מאוד בסך הכל 20 יום בצה"ל שהסתיימו באסון, ומוות מיותר לחלוטין שהותירו לנו כאב וצער לכל חיינו. במשפט אחד – המשפחה נהרסה.
איני יודעת כיצד אשרד את יום הזיכרון. משנה לשנה זה נעשה קשה יותר, כואב יותר, אני מרגישה מועקה ועצב שמחלחלים לתוך גופי. אני חיה בפחדים אין סופיים שמשתלטים עלי ללא יכולת לעצור בעדם. אני עומדת מול קברך קפואה כאילו רגלי הצמיחו שורשים ואיני יכולה לזוז. אני נושאת תפילה שאוכל לעמוד איתנה מול קברך עד סוף הטקס, חוזרת ולוחשת לעצמי לא להישבר ולא או למעוד. אמא ואחיותיי באותה תחושה אני רואה זאת על פניהם, אנו לא מדברות ליד אמא, המבטים שלנו והעיניים שלנו אומרות הכל. זכורים לי ימי הזיכרון שאבא היה מגיע איתנו עומד ומתפלל בזמן הקדיש כולם היו עונים אמן. אבא לימד אותנו את סדר התפילה, וכך אנו נוהגות מיום שאבא איננו. אבא היה שבור מיום שנהרגת ועד יום מותו, אבא היה המשענת שלנו, היום אנו נשענות אחת על השניה.
ישנם ימים ללא מרגוע בהם איני מוצאת נחמה. יש ימים שמתחילים בבכי ומסתיימים בבכי על כרית השינה. לילות שאני מחפשת תשובות לשאלות ואיני מוצאת מענה, נסתרות דרכי האל. אני כואבת ומצטערת שמעולם לא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך, למרות שאני יודעת בוודאות שהרגשת את אהבתי אליך, הרי מעולם לא רבנו או צעקנו אחד על השניה תמיד שררה בינינו ובין אחיותיי אהבה ודאגה. אני זוכרת משפט שאמרת לנו-אחיותייך, אני אחיכם ותמיד אשמור עליכם. אני בטוחה שאתה שומר על כולנו מלמעלה. מי ידע שזה יהיה גורלך, ולכן אני אומרת אל תחמיצו את אהבתכם – אין לדעת מה יהיה מחר.
ברגע הנקישה בדלת חייהם של אחים שכולים משתנים ללא הכר. ההורים שקועים באובדן ובכאב, ואנו גדלים בבית עצוב. איני מאשימה את הורי, ההפיך אני לקחתי שליטה מלאה על הבית מחוסר ברירה בגלל מצבם של הורי. הצטערתי שאנשים ומשפחה אמרו לי את הבכורה את צריכה לשמור על ההורים והאחים, אף אחד לא חשב לרגע שגם אני איבדתי אח, גם לי יש לב, גם לי כואב ובטח לא פחות.
ישנם דברים שאתה עובר במשך חייך, ושלעולם אין להם מרפה.
שום דבר לא יחזור לעולם להיות כמו שהיה לאחר הנקישה בדלת.
לנצח אחי אזכור אותך תמיד
וניפגש בסוף אתה יודע....
אחותך, חנה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
