1. "חברות"

התור משתרך בקופה
החום לא תורם למפלס הלחץ
המסכה מקשה עלייך לנשום אוויר
הזיעה מכסה את המצח
אני ממתינה בסבלנות, שיגיע תורי ואוכל לצאת מכאן
מאחוריי קבוצת נערות בגיל ההתבגרות מקשקשות ורוטנות

ואז זה מגיע...בהתחלה אני מתלבטת אם שמעתי נכון
"לא דיי אני מתה רק 50 עשו לך לייק" הבלונדינית מדברת בקול
"תתאבדי כפרה איזה בושות" אני שומעת חברה נוספת
"טוב דיי תרדו ממני בסדר" קול חלוש עונה להן
אני מסתובבת, מאחוריי עומדות בנות בגיל הנעורים, משרבטות שפתיים לתמונת סלפי
לידי היא עומדת, אני מתבוננת בה, העיניים שלה מבריקות מדמעות
"תתעלמי" אני לוחשת לה
היא מסתכלת עליי, כנראה נבוכה, הצעד הבא שלה גורם לי להרהר
"חכו גם אני רוצה להצטלם" היא קובעת בשמחה
"נראה לך?" אני שומעת את הבנות עונות לה "זה לאינסטוש" הן קובעות כאילו מדובר בספר תורה
היא פגועה, רואים את זה על הפנים שלה
"אז מה?" היא שואלת אותן
"נו מה ייראו את האף הענקי שלך" הן מתפקעות בצחוק
אני לא מסוגלת יותר לשתוק, אני מסתכלת עליהן, מורחת על פרצופי את החיוך הכי מתוק שלי
ושואלת אותה "איתן את רוצה להצטלם? תעדיפי 50 לייקים מאנשים שבאמת אוהבים אותך ולא 500 לייקים צבועים"
הן מתחילות לברבר ולקשקש שטויות, על חשיבותם של הלייקים, ברגע הזה התור שלי מגיע
אני מסתובבת אל הנערה "תמצאי לך חברות אמת, לא חברות אינסטוש" זה כל מה שאני מוסיפה
אני משלמת בקופה, אוחזת בשקית הקניות, ומרגישה יד נוגעת בכתפי
"תודה" היא אומרת בלחש
אני מנענעת את הראש ויוצאת מהחנות

עולה לרכב, מניעה, והרגע הזה פשוט מציק לי, האכזריות של אותן בנות חורה לי
המרדף אחר הלייקים, אחרי התמונה המושלמת, תחרות "היופי" למי יש אף מושלם, ומי הזריקה שפתיים תאוותניות
כל אלו מובילות אותן לשכוח שמולן עומדת בחורה בדיוק כמותן

נכתב לפני 5 שנים

2. מוקדש בכאב ובזעזוע לכל הפעוטות והילדים הקטנים שנפגעו מאותן "גננות" מפלצות

הם מבולבלים, ולבטח גם נסערים
איש אינו מבין ויודע מה מתחולל בראשם ואולי גם בנפשם
הם יוצאים בבוקר מביתם החם והאוהב, מיד מלטפת, מבט נוגה
הם כבר מבינים את המילים "אני אוהבת אותך"

והנה, עוד רגע, הם ייכנסו אל מציאות אחרת, אל ידיהן הארוכות של אותן מפלצות
מפלצות שתוקפות אותם, את הקללות הם אינם מבינים, את הטון הגבוה וכועס הם מרגישים

"מתיי אמא תגיע?" הם בטח שואלים את עצמם
אבל קולם לא נשמע
המילים לא יוצאות....הם עודם קטנים, הם אינם יכולים את עצמם לבטא

חבילת מגבון מתעופפת לראשם, הם המומים, מנסים לברוח ולנוס על נפשם
הם בטח תוהים אם זה בלון? הרי בלון מתעופף לו הם יודעים.
אבא מנפח להם תמיד את הבלונים והם מאושרים

והמגב? אוי המגב, אשר שינה את ייעודו בחייו, רגע....חכי אל תכי אותי
אמא את הרצפה שוטפת עם מגב ולא את הגב

הם אוכלים מהרצפה, אבל....גם בגן החיות אוכלים מהרצפה או שלא?
הם מבולבלים אבא ואמא האכילו קופים
האם גם אנחנו בעלי חיים הם תוהים?

הנה אמא הגיעה אל הגן, זורחת משמחה, רצה בזרועות פתוחות אל בנה, והילד הקט תוהה בליבו
האם הסיוט נגמר? כן חמוד עד מחר....

הנה הבוקר מגיע, הדמעות זולגות, אמא מלטפת את הראש
"מה יש חמוד למה אתה בוכה" היא שואלת בחום
הבכי מתגבר....הנה השער, הנה המפלצת כן זוהי שתוקפת גם בחלומות, בסיוטים....בידיים שלה הם
נותרים, חסרי ישע, חסרי אונים

לנעליים יש תפקיד חשוב הם יודעים, עם הנעליים אנחנו מטיילים והולכים
אמא לא מרשה להיות בחוץ בלי נעליים שלא ניפצע בכפות הרגליים
רגע....ממתיי הנעליים יודעות להכות?
אוי זה כואב...לחטוף נעל בכתף

את הקירות בבית התמונות מקשטות, שניה...הכיסא זז מהר
הם נצמדים אל הקיר עכשיו תורם לקשט את הקיר

בערב אבא את אמא שואל "ראית את הסימן על הגב שלו?"
"לא" עונה אמא ומצלצלת מיד למפלצת...כן אותה אחת שאת הסימן עשתה
"אוי כן הוא קיבל מכה מהכיסא" עונה המפלצת בטון מתקתק
אמא נרגעת, אבא לא
הוא מתקין מצלמה, והזוועה נגלית לכולם

הנה המפלצות
הנה הרשעיות
הן אלה שאיבדו כל צלם של אנוש

לו יכולנו לדבר היינו שואלים רק שאלה אחת:
למה פגעתן בנו כל כך?

נכתב לפני 5 שנים

3. החיים בלעדייך

תמיד אהבתי לתכנן תכניות, להכין רשימות, לתעד, להקליד, שחלילה לא אשכח, היומן שלי היה מלא בשטויות לחמש שנים הקרובות..

קניות, הזמנות, טיולים, פגישות, עבודות הגשה לילדים, תפריט לשישי, תפריט לאמצע שבוע, שיחות טלפון, למי לצלצל, למי להחזיר צלצול...טבלאות באקסל, חישובים, הכל מתועד, סוג של הפרעה.

ביום רביעי, 28/10/15 בשעה 11:00 היה אמור להיות לי תור לרופא שיניים .

תמיד הייתי בשליטה, ידעתי בכל רגע נתון של היום מה אני עושה ומה עליי לעשות, מכוילת כמו מחשב LG חדש, אף פעם לא מופתעת...

תמיד הייתי מתעצבנת שאת אחותי, ההיפך הגמור שלי, וכמו בכל יום שישי כשהטלפון שלי היה מצלצל בשעה 06:30 ...
ואני עוזבת את הבצק שהיה מייחל למעט מנוחה מהחבטות שלי, מנגבת את הידיים ועונה לך "מה שכחת?"
ואת היית צוחקת ואומרת "בוקר טוב אחותי, איזה כיף לדבר איתך בבוקר" , "נו אחותי, מה...אני באמצע הלחם" הייתי עונה לך בחוסר סבלנות, כהרגלי, "יש לך כוסברה", היית שואלת אותי
ואני מגלגלת עיניים לשמיים ,נאנחת בקול ותוהה בפעם המיליון אייך אפשר לשכוח לקנות כוסברה ועוד ליום שישי?

לפני ארבע שנים ארורות המחשב שלי עשה ‏ Restart‏ לעצמו, הוא לא שאל אותי אפילו "האם אני בטוחה?" הוא פשוט כייל את עצמו מחדש בלי רשות מאף אחד, אין תיעוד, אין תכנון, הכל נגמר!

ארבע שנים בלעדייך אחותי.

ארבע שנים של דממה, שתיקה, ומונולוגים ארוכים שחוזרים על עצמם.

"היי אחותי, מה קורה? מה שלומך?" אני שואלת

"את שומעת אותי?" אני חוזרת על עצמי

"ביום ראשון אני רוצה שניסע יחד לב"ש מה את אומרת"? אני ספק שואלת ספק קובעת עובדה

"מה את אומרת שנפגש השבוע ונתחיל את הפרויקט שדיברנו עליו?" אני שוב מנסה

"אני חייבת לספר לך משהו" אני אומרת לה ומציתה לעצמי עוד סיגריה, העיניים שלי מתמלאות בדמעות, הגרון ניחר, המלים מסרבות לצאת, אני בולעת את הדמעות ומנסה שוב...

"אני מתגעגעת אחותי, " אני אומרת "אני צריכה אותך, את חסרה לי כל כך" אני ממשיכה, ואין קול ואין עונה, רק הרוח ששורקת סביבי , כמו רוצה להשוויץ שאותה כולם שומעים.

אני מניחה את ראשי על המצבה, נזכרת ביום הארור שחשתי בחזה שלי משהו שבחיי לא חשתי, פחד.

לוחץ, חד, מאיים , כזה שלופת אותך ולוחש "משהו רע קורה".

ארבע שנים ארורות, ארבע שנים שאני מדברת אל המצבה, מנסה בכל יום שישי מחדש, סוחבת בקבוקים מלאים במים בכדי לנקות את האותיות שנושאות את שמך, מדליקה נר נשמה לעילוי נשמתך, ושוב חוזרת על הפעולה בכל פעם מחדש.

הזמן חולף אך הגעגוע מתחזק, בכל דקה של היום.

אני ממשיכה אחותי.

החלטתי לבחור בחיים כשאת איתי, לדבר אלייך, לדבר עלייך, לחוות חוויות ולשתף אותך, לחוות אכזבות ולהתנחם במילים שלך, לשבת בשולחן שבת ולהעלות זיכרונות, לא לתת לאיש לשכוח, את חיה אחותי, בשבילי!

למדתי לצחוק ולספר לך מה מצחיק כדי שגם את תצחקי, תתגלגלי מצחוק...

חזרתי לכעוס על דברים קטנים ולשתף אותך כדי ששוב תגידי לי "אחותי, דיי תתקדמי"

התחלתי שוב להתעמל רק בכדי להיזכר בפעם האחרונה שהתעמלנו ואת באת לחדר כושר עם נעלי עקב

נזכרתי באותו יום שישי שבאת כדי שאכין לך את הבצק ללחם, רצית לקרוץ בעצמך את הצורות, רק ששכחת שהבצק ברכב שלך והלכת לעשות ציפורניים. הזיכרון הזה גרם לי לשוב ולאפות ולבשל את כל המאכלים והעוגות שאהבת רק בכדי לטעום מהם ולשמוע בתוך ראשי את המחמאות שלך וההתענגות שלך עליהם.

נסעתי לאותם מקומות שהיינו יחד, עם הילדים שלך ושלי, רק כדי לשמוע אותם צוחקים עד דמעות מהזיכרונות.

התחלתי להקשיב לשירים שאהבת ולמדתי שזה לא נורא אם הילדים רואים אותי בוכה, הם מבינים שזה השיר שלנו, הם יודעים שאפילו אם השיר שמח ומקפיץ, את אמא שלהם זה מעציב.

את מבינה אחותי, אני בחרתי לחיות כשאת כאן איתי, הווייתך נוכחת בכל רגע מהיום שלי, פיזית את לא כאן, אבל נשמתך חיה, בועטת, מוכיחה לי בכל יום מחדש שלא עזבת אותי.

השארת לי תפקיד חשוב, אני נלחמת בכל יום למלא אותו, אני לא אצליח לבצע אותו כמוך לעולם, אבל אני מתעודדת בכל פעם מחדש כשילדייך מחבקים אותי ואומרים לי שאני מצליחה.

הייתי מוותרת עליו, לא רציתי אותו מעולם, אבל אני יודעת בתוך תוכי שאת גאה בי, שהיכן שאת לא נמצאת עכשיו, את מחייכת ואומרת:
"זו אחותי הקטנה".

אחותי, אני תמיד אשאר אחותך הקטנה, ואת תהיי בשבילי האחות, החברה, האדם שאני אוהבת יותר מהכל בחיי.

ת.נ.צ.ב.ה

נכתב לפני 5 שנים ו-10 חודשים

4. יום הולדת

"הלו", קולה הצרוד לוחש
"מזל טוב אחותי" אני צורחת
השעה 24:00 היא כבר ישנה, ואני כהרגלי חייבת להפריע לה, הרי לא בכל יום חוגגים יום הולדת.
"קומי" אני מצווה עליה, כנסי לוואצטאפ
"בבוקר, בבקשה" היא אומרת לי בתחנונים.
"אין בוקר, עכשיו" אני יורה בחזרה
אחרי 10 דקות הטלפון מצלצל...
"מתה עלייך אחותי, תודה" היא אומרת, היא כבר לא מנומנמת, היא ערה
"ראית את התמונות" אני שואלת שאלה רטורית
"ראיתי אחותי, תודה" היא עונה
"טוב קדימה תחזרי לישון" אני צוחקת

הבוקר מגיע, אני יורדת למטבח, מרתיחה את המים, מכינה את הקפה שלי, שחור חלש עם חלב, מביטה אל שעון הקיר, השעה 06:00
עולה בחזרה למעלה, אל המשרד, מתיישבת על הכיסא, מחזיקה את הטלפון ולוחצת את החיוג המקוצר ששמור רק לה.
"בוקר טוב, אחותי" היא אומרת, אני פוצחת בסדרת שירי ילדים, קולי צרוד מהבוקר...תרו תרו תרועה, איפה איפה העוגה, למי יש יום הולדת..
היא סובלנית, ממתינה עד שאסיים את מצעד השירים, צוחקת בקול, בין לבין זורקת מילים לחלל "את לא נורמלית" , "את לא אמיתית" , "מאיפה את זוכרת" ועוד...אני מסיימת כמו תמיד בקוצר רוח אופייני "יאלה ביי ביי, שרתי לך, איחלתי לך, עכשיו אני הולכת להעיר את הילדים".

"בוקר טוב", אני אומרת בכניסה לחדרים ומדליקה במקביל את האורות, "קדימה לקום, יש לענת יום הולדת"
"אני יודעת, שלחתי לה ברכה בלילה", הגדולה שלי עונה
"גם אני שלחתי, אמא" מצטרפת אליה הקטנה
"עכשיו אני שולח" עונה לי הבן
הקטן מצטרף אף הוא לחגיגה, "אמא אני מקליט לענת ברכה".

השעה 7:45, בעלי קורא בקול "קדימה לאוטו אנחנו מאחרים", כמו בכל בוקר, אותה מנטרה חוזרת על עצמה.
הם יוצאים מהבית אחד אחרי השני, לא שוכחים לצעוק בקול "הולכים לענת היום נכון אמא?", ואני כמו תקליט שבור שחוזר על עצמו עונה לכל אחד ואחד מהם, כן, בטח יש לענת יום הולדת". הקטן האחרון, נושא עליו את תיק הגן, בפנים רציניות שואל "אמא ומה עם המתנה?", אני מחבקת אותו ועונה לו "המתנה של ענת מוכנה, אתה רק אל תשכח לצייר לה ציור יפה". הוא יוצא מהבית, שמח על המשימה שהטלתי עליו.

השעה 08:30 אני מחייגת אליה
"נו אחותי, מה בא לך?" אני שואלת
"המממ..." היא חושבת
"קפה הפוך עם מלא קצפת, נכון" אני שואלת מתפללת בתוכי שתשיב בחיוב ולא תהרוס לי את ההפתעה
"כן, מתאים, אבל אייך? אני בעבודה" היא עונה לי
אני מנתקת לה את הטלפון, לא משיבה, חייבת לצלצל לשליח שייכנס אליה למשרד לפני שהקפה מתקרר...
"את לא נורמלית" היא צועקת לי אחרי כמה דקות
"חחח " אני צוחקת בחזרה, קוסמת אני

השעה 12:00 אני מצלצלת אליה לשאול אם היא אכלה, היא משיבה בשלילה...
"מה בא לך" אני שואלת
"לא יודעת מה לאכול" היא עונה לי
אני מחליטה בשבילה, דיאטה לא שוברים.

מסיימת במהרה לעבוד, יש הרבה הכנות, טלפונים לגיסי, לילדים שלה, הבית כבר מקושט, אני צריכה לאסוף את הילדים אין זמן.

"מזל טוב" אנחנו צועקים בכניסה לביתה, כולם רצים אליה, מחבקים ומנשקים אותה, הקטן מראה לה את הציור, והיא מתרגשת כאילו פיקאסו בעצמו צייר לה, אני מגישה לה את המתנה הקבועה שלה, כל שנה אותה מתנה, אותם מוצרים, ובכל שנה היא מתרגשת כמו ילדה קטנה, אני והגדולה שלה צוחקות עליה.

"אמא" הגדולה שלה אומרת,"כל שנה רוחלה מביאה לך את אותה מתנה חחח"
"אז מה, זה בכל זאת מרגש, רוחלה יודעת בדיוק מה אני צריכה" היא חותמת בחיוך

כן, אחותי, תמיד ידעתי בדיוק מה את צריכה, ואת ידעת שכל מה שאני צריכה בחיים האלו זה אותך.
את, המשענת שלי, האוויר שלי, הנשמה שלי, החצי השני שלי, את אחותי היחידה.
ת.נ.צ.ב.ה

נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים

5. הזמן שחולף..

המילים שבעבר היו יוצאות מעצמן, האצבעות שהקישו והקלידו במרץ כמו היו בעלות ישות משלהן לפתע נעצרו, מתלבטות, מתחבטות מוחקות ושוב מקלידות, בקושי עצום ורב.
הלב הפועם מתערב, מנהל את מלחמתו אל מול המוח העיקש, אותו מוח שזועק כבר שלוש שנים ללכתך, מנסה בכל כוחו לגרום ללב להשלים עם לכתך.
אך הלב המדמם מסרב לקבל. אינו רוצה להשלים עם העובדה הכואבת, הוא נלחם במרץ, עד...שהוא מתרסק ומחפש פינה שקטה, בכדי לזעוק את שמך.

שלוש שנים אחותי, 1095 ימים ארורים, שבהם כל בוקר מחדש אני שואלת את דמותך שניצבת מול עיניי, למה? למה את לא כאן!

שלוש שנים, שבהם אנו מנציחים את שמך,
שלוש שנים של כאב שאוחז את הלב,
שלוש שנים בהם המסכה היא חלק מהלבוש שלנו,
שלוש שנים של שאלות נוקבות ותחושת החמצה גדולה,
שלוש שנים של מונולוגים ארוכים ומייגעים
שלוש שנים שאת כבר לא כאן.
כל דבר מזכיר אותך, כל פעולה מחזירה אותי חזרה אלייך.

אני לא יכולה להרפות אחותי, כי את היית - ותמיד תהיי - כל עולמי, החברה הטובה שלי, אשת הסוד שלי, המודל לחיקוי שלי, הגאווה העצומה שלי, תמיד השווצתי בך אחותי, והיה לי על מה, את היית מתביישת ונבוכה, ואני?! כמו טווס צבעוני מתהלכת בגאווה ומצביעה: כן זו אחותי הגדולה.!!

הדברים שהיו שנואים עליי בעבר הפכו היום לצורך עז, להיות לבד, להסתגר בחדר, לשמוע את ההקלטות בהם את לוחשת בצרידות, ושניה אחרי צוחקת את הצחוק המיוחד שלך, אלו הרגעים שלי, שם אני יודעת שאני אתך. הסרטונים, בהם את יושבת וצוחקת, מתהלכת, וחוזרת, מוחצים את הלב, גורמים לו לדמם.

זר לעולם לא יבין זאת:
למה אי אפשר להכיל את מותך, לשמוע את הילדים שלך ושלי, מעלים זיכרונות, מימים מאושרים, לשמוע את בני הקטן מבקש רק לראות אותך עוד פעם אחת, שורף בנשמה, הוא עדיין אינו מבין כיצד תצאי משם, ותחזרי. החיים ממשיכים אחותי, בלעדייך, - עם כל הקושי שבכך, אני יודעת שאת כל הכוחות העצומים את נותנת לי, אני לא נשברת, הבטחתי לך שתמיד אהיה חזקה. זה קשה אחותי, זה לא קל בכלל, אך בכל פעם מחדש אני נשארת המומה, איך רגע לפני שאני מתפרקת כך פתאום בלי שום התראה, בנך מופיע והחיבוק החזק שלו מרים אותי למעלה.
ובתך - שלבטח את כל כך גאה בה - תמיד מרגישה גם בלי מילים, שאני צריכה אותך לידי, והרגע הזה שבו היא אומרת לי "רוחלה, בשביל אימא" מרים אותי חזרה מעל המים, ושוב אני אוספת את עצמי מחדש.

שלוש שנים אחותי, הכאב העצום תמיד כאן.

ת.נ.צ.ב.ה

נכתב לפני 6 שנים ו-10 חודשים

6. אחותי.....אם לא במציאות, לפחות בחלום

"נו, את מוכנה כבר להזיז את עצמך"? צעקתה של אחותי מהדהדת ברחבי הבית
"שניה, שניה, למה את תמיד בלחץ" אני עונה לה כשיד אחת מנסה לנעול את הסנדל המרגיז הזה שקניתי במבצע, אילו הייתי יודעת שכך אסבול איתו....יש לי חשק לחזור אל המוכרת ולהטיח לה אותו על השולחן ואולי על הפרצוף עדיף?
"אנחנו מאחרות, בואי כבר" היא צועקת לי חזרה...
"באתי, באתי, לחוצה שכמותך"....אני יוצאת מהחדר בסערה, מציצה אל המראה במסדרון ולא מאמינה...השתקפות פניי במראה, מלאה בצער ויגון, אני מנערת את ראשי כאילו שהפעולה הזו תמחק את המבט...
היא מניעה את הרכב, הרגליים שלה כל כך קטנות מצד אחד אם היא תניח כרית היא לא תגיע לברקסים, נעלי העקב שלה נתקעות על תחתית הרכב...
"את לא נורמלית עם הנעליים האלה" אני מטיחה בה
"מה לעשות, מישהי בבית גנבה את כל הגובה ושכחה להשאיר קצת" היא עונה לי
"הלו? מישהי כאן מתבלבלת, את נולדת לפניי אז אייך בדיוק גנבתי לך את הגובה"? אני מחזירה לה
"הבאת איתך הכל"? היא שואלת אותי בפעם המיליון
"כן, אחותי הבאתי הכל, יהיה בסדר תפסיקי לדאוג" אני עונה לה ולחלוחית בעיניי מופיעה
נסיעה בחום הזה אינה מקלה כלל, המזגן ברכב לא מצליח לקרר כמו שצריך, אני מרגישה אייך טיפות הזיעה גולשות לי במורד הצוואר...
"למה אין לך טישו במכונית" אני תוקפת אותה
"נגמר" היא עונה בנונשלנטית
ניסיון הגמילה הזו מהסיגריות עולה לי על כל נימי העצבים הקטנים שבגוף, קשה לי כל כך, אייך אפשר לקחת מבן אדם את החמצן שלו? אני שואלת בפעם המיליון את עצמי.
"אני עצבנית" אני זורקת לחלל
"תיקחי סוכריה מנטה, תרגיעי" היא עונה לי
"לא בא לי סוכריה, בא לי לריב" אני מחזירה לה
"תריבי עם עצמך, תני לי לשמוע שירים בשקט" היא עונה בשלווה האופיינית שלה
אני מסתכלת עליה מזווית העין ומהרהרת, אייך היא אחותי? זה פשוט לא ייתכן...אני צוחקת לעצמי, שחור ולבן, קור וחום, יום ולילה ככה אנחנו שתי הפכים....
פניה עדינות כל כך, כמו מלאך עם כנפיים, העיניים שלה, תמיד אמרתי לה העיניים שלך אחותי הורסות, חומות, מלאות באין סוף אהבה זה לא נורמלי...."משוגעת" הייתה עונה לי, האהבה שלי היא בשבילך, את אחותי הקטנה בגיל אבל הגדולה בשבילי בנפש....
"מתיי מגיעים" אני שוב מקטרת
"עוד חצי שעה בערך" היא עונה ומוסיפה "אם את היית נוהגת מזמן היינו מגיעות"
"אין לי חשק " אני מחזירה לה
ברקע מתחיל להתנהג לו השיר it’s a ring man אני מחליטה להצחיק אותה כמו שאני רגילה, מגביהה ווליום ומתחילה להשתגע לה באוטו...צורחת בקולי קולות את מילות השיר
אני מציצה אליה ורואה את החיוך שנמתח לה על הפנים, היא צוחקת ממעמקי ליבה ואני בוהה בה, היא כל כך מאושרת אלוהים, איזו עדנה, איזו רכות, איזו אישה...
"הגענו, אחותי, את מוכנה? " היא שואלת?
"כן, אחותי, אני מוכנה, את נשארת איתי?" אני שואלת
"נו, מה נראה לך? אני צמודה אלייך, כיתת יורים לא תזיז אותי" היא עונה
אני כבר מכירה אותה ויודעת שהמשפט שהיא אמרה כל כך נכון לגביה, אם היא רוצה משהו, לא יעזור לאיש מאומה...
המסדרון הלבן אינו נגמר, הנשימות שלי קצרות ומהירות, אני לא מסוגלת להמשיך לצעוד, אני משתרכת אחריה, העקבים שלה מהדהדים בשקט הזה, תק תיק תק תיק...אני מרימה את עיניי ורואה אותה במרחק ממני...
"חכי" אני קוראת לה.
היא אפילו לא מסתובבת
הייתכן כי לא שמעה אותי?
"אולי תעצרי שניה, אין לי כוח" אני מרימה את קולי בכמה אוקטבות
"אני לא יכולה, אין לי חמצן, חכי, לאן את רצה" אני צורחת עכשיו באפיסת כוחות
היא מסתובבת אליי, מחייכת חיוך רחב, "את תהיי בסדר, אל תדאגי, אני שומרת עלייך" היא עונה
"אבל, שניה, חכי לי, למה את בורחת?" אני כבר מקופלת על ברכיי אין לי כוח
"תחזרי אחותי, אסור לך להיות כאן, עוד לא הגיע זמנך" היא עונה.....ונעלמת לה
אני מרגישה יד קטנה מלטפת את פניי, וקול חלש מצייץ "אמא, אמא, תתעוררי"
אני פוקחת את העיניים, מולי עומד ילדי הקטן, הדמעות זולגות מעיניי...."חלמת אותה אמא" הוא שואל בקולו העדין.
אני פורצת בבכי, ובזעקות שבר גדולות...
כן, בני, חלמתי אותה!
חלמתי את אחותי, האחת!

נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים

7. כְּאֵב הָאֵין

בְּכָל בֹּקֶר,
עֵת הַחַמָּה מְאִירָה -
אוֹתָהּ חַמָּה שֶׁחָשְׁכָה,
כַּאֲשֶׁר הָלַכְתְּ
לְלֹא שׁוּב -
אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאוֹרָהּ
אֶל מִשְׁכָּנֵךְ הֶחָדָשׁ.

לַשִּׂיחַ בְּפָנַיִךְ
אֶת כְּאֵב הָאֵין
שֶהוֹתַרְתְּ אַחֲרָיִךְ
אֶת מַחֲצִיתִי שֶׁלָּקַחְתְּ עִמָּךְ
עֵת נִקְטַפְתְּ בְּשַׁחַר עֲלוּמַיִךְ.

לַשִּׂיחַ בְּפָנַיִךְ
עַל הָהוֹד וְהֶהָדָר
וְעַל הָחִבּוּר בֵּינֵנוּ
שֶׁנִּשְׁאַר גַּם לְאַחַר הַפֵּרוּד.


תודה מיוחדת לאברהם על הסיוע בניקוד, בזכותך למילים יש משמעות...תודה

נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים

8. צופן הלב

את צופן הלב לא ניתן לתאר במילים, לא ניתן להעלות על הכתב
הדמעות צורבות את השבר, מעמיקות את הבאר אשר אין לה תחתית
החיים כחוט השערה חולפים לצידי
מאותו בוקר נורא הכיר לי מציאות אחרת
לא יאיר היום בו לא תעלה דמותך
בליבי לא ינוח הלילה בלי שתחלפי במוחי
נצח הוא אין סוף בדיוק כמו אין סוף האהבה והגעגוע אלייך

נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים

9. הכאב שבלב

הכאב שבלב אינו מרפה
הוא נובר וחופר...מתריע הנה אני כאן
הכאב שבלב הוא כל כך נורא
לא נותן לך רגע לשכוח את שקרה
יש רגעים שאתה רק רוצה קצת לנוח
טיפה לשכוח....ופשוט לנוח
אך הכאב אינו שומע ואינו יודע
הוא מבחינתנו צריך להיות נוכח
בכל שעה, דקה ושנייה מהיום
הוא יזכיר לך, אותה...
את היחידה, את היקירה...
את צחוקה המתגלגל...
את החיוך הנדיר
הוא יזכיר לך אותה ולתמיד....
את הפרח שנקטף
בבוקר בהיר
הוא ישאיר את חותמו לעתיד

נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים