“בלי קשר לתוכנו, לאמת או לשקרים הבוטים, לסטריאוטיפים, לדעות הקדומות, ולמה שאפשר לכנות בלי איצטלה אומנותית: קישקוש בלבוש, זהו ספר גרוע.
רומן למשרתות, שנכתב באנגלית ללא כישרון ותורגם בלי שאר רוח, פותח צוהר, או דלת, או שער או מה שתגידו לעולם החרדי. אלא שזהו חור הצצה מגונה. ולא רק חור הצצה, אלא שהסופרת מיסכה אותו ברשת צפופה של שקרים.
אז מה איכפת לי בעצם?
למה צריך להיות איכפת לי שספר, שנעשה רב מכר היסטרי, מוכר גיבובי שטויות כדי למכור הרבה עותקים?
מפני שהספר לובש מסווה של יצירה אנתרופולוגית, שמסבירה שוב ושוב כל שורה שלישית, מונחים, מנהגים, מיצוות, עברות, מאכלים, בגדים, כאילו ניסתה הסופרת לדחוף לקורא החילוני בכוח, מבוא לקורס הכרת האויב.
אויב, אמרתי?
כן, אויב.
לא על בני אדם כותבת הסופרת, שבכל ריאיון מתגוללת בשצף קצף על הציבור החרדי שנואי נפשה, אלא על אויביה.
והגדילה לעשות, נתלית באילנות גבוהים כשייקספיר, היא תולה בחרדי כל רעה חולה, כמו שהמחזאי הגאון והאנטישמי (שלא בטוח שהכיר יהודים) עושה בשיילוק. אבל גברת רגן איננה גאון ואפילו סופרת מוצלחת איננה, ולכן מכעיס שבעתיים כשהיא מסבירה שיהודים חרדים נכנסים לבנק כדי להתקרר במזגן, שהלוא את עסקיהם הפיננסיים המושחתים הם מנהלים מתחת לשולחן, ומעיליהם החמים מריצים אותם לבנק להתקרר.
מזל ששיילוק לא הילווה בריבית בבני ברק ושלא היה מזגן בזמנו, אחרת גם שייקספיר היה טוען כך.
מעניין מאוד, שהבנקאות הישראלית פתחה סניפי בנק כה רבים בעיר הקודש כדי לאפשר לחרדים להתקרר במזגנים.
הסופרת אינה משתפרת מספר לספר והספר הזה סלל את דרכה למרכז הבמה הסיפרותית, אבל סקרנות ורצון להציץ עוד לא הפכה אף רב מכר לספר הראוי לשמו.
גם אילו הייתי חילונית ושונאת חרדים הייתי נותנת לו אולי כוכב אחד. הרי כל קבוצת דפים שנכרכת בכריכה ראויה לפחות לכוכב אחד על מאמץ הכתיבה.”
