אמת המקובלת על כולם היא שרווקה המככבת בקומדיה רומנטית מן הסתם חשה מחסור בבן זוג.
ואם היא עוד לא חשה, אז היא תחוש בהמשך הספר.
זה לאו דווקא הרעיון הכי פמיניסטי שאפשר לחשוב עליו, ז׳אנר שלם שמוקדש להפי אנד שתלוי כולו בשאלה אם יהיה או לא יהיה בן זוג, אבל זה המצב.
כותבות מודרניות מנסות לאזן אותו בכתיבה של גיבורות חזקות ומוצלחות ושל גברים פמיניסטיים שאינם חלילה רכושניים או שתלטנים בשום צורה, בהוקעת זוגיות רעילה והעלאה על נס זוגיות בריאה ומתחשבת.
בסדר, אני בעד.
זה עדיין לא הופך את הז׳אנר לדבר הכי פמיניסטי שיש, אבל בסדר. לא כל ספר הוא סמינר במגדר, לא כל אסקפיזם קליל צריך להגיע עם עקרונות מוצקים.
***
השליש הראשון של הספר גרם לי להזיל דמעות.
כן, זה מפתיע אותי גם עכשיו כשאני כותבת את זה, זה לא משהו שאני מצפה לו מקומדיה רומנטית קלילקה אבל זה מה שקרה.
גיבורת הספר נזרקת בתפאומיות על ידי החבר שלה מזה 18 שנים, רגע לפני שהם תכננו, או לפחות היא תכננה, להביא ילד לעולם.
היא בת 36, חסרת ניסיון בסצנת הדייטים, צריכה להתחיל מאפס עם שעון ביוגלוי מתקתק ברקע.
אם יש דבר שאני לא סובלת זה נהי מודרני על הפמיניזם שהרס לנו את החיים, שבגללו מצפים מנשים להיות גם וגם, וכמה טוב הכל היה פעם.
אני בוודאי לא חושבת שנשים היו מאושרות יותר כאשר כאשר האבות שלהן יכלו למכור אותן תמורת המרבה בגמלים.
ועדיין, יש נקודה אמיתית ועצובה בתיאור הזה, של העצב העמוק שעלול להיגרם כתוצאה מהאידיאל היפה לכאורה של חופש מוחלט: זוגיות ללא מחוייבות, הרומנטיקה במיטבה! נבחר זה בזו בכל בוקר מחדש! לא מאינרציה, לא מכורח מסמך משפטי המוכיח שאנחנו נשואים, לא כי יהיה מסובך לפרק, לא לא, אך ורק מאהבת האמת שלנו, מהרצון הטהור והפשוט שלנו שמתחדש כל יום!
עד שהוא לא.
האם גם נישואים מתפרקים? ודאי.
האם המוכנות להתחייב זה לזו מעידה בהכרח על על אורך החיים של הזוגיות? לא.
ועדיין, יש משהו בחלום הרומנטיקה שאינה זקוקה למחוייבות שמתנפץ לפתע, משהו שלכדה גם ליאן מוריארטי בסיפור האהבה של המהפנטת ונועה קולר בסדרה חזרות - שהוא שובר לב במיוחד.
זיקוק של הפער בין החופש הכל כך גדול שנשים זכו לו בדורות האחרונים - החופש לבחור: לבחור אם את רוצה בן זוג, לבחור את בן הזוג, לבחור אם להביא ילד, לבחור מתי - לבין הבדידות שהחופש הזה מביא איתו לפעמים.
***
ואז הגיע שאר הספר שהוא קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית. טרופים מוכרים: זוגיות מזוייפת שהופכת לאמיתית, הפלייבוי שכל הנשים נופלות לרגליו בזמן שהוא מעולם לא התאהב - מתאהב לראשונה בחייו ודווקא בגיבורת הספר שהיא בעצם האישה הכי לא מתאימה לו.
אבל לספר יש גם אג׳נדה.
חשוב לו להיות פמיניסטי.
חשוב לו לדבר על הפאטריארכיה, על הפריווילגיות של גברים.
הספר משתמש בהקצנה הקומית שמאפיינת את הז׳אנר של הקומדיה הרומנטית בשביל לתאר גלריה של גברים בלתי נסבלים בהגזמה: נוטשים, רכושנים, אגואיסטים, חסרי אחריות, לוקחים כמובן מאליו את הפריווילגיות שלהם.
ההתנהגות של הגברים בספר מוקצנת וזה בסדר לז׳אנר, זה חלק מהסיפוק שהוא נותן - לראות איך הגבר השחצן והאגואיסט חוטף מהקארמה או מהסופרת, לא משנה.
אבל העניין הוא שהספר הזה קצת חותר תחת ההפי אנד שלו.
כי הוא מצליח לשכנע שגברים זה פויה, שחברות בין נשים היא הדבר האמיתי והיציב, היחיד שאפשר לסמוך עליו, לעומת אהבה רומנטית שתלויה בגחמותיהם של גברים.
הסיום האמיתי שלו היה צריך להיות בלי אף גבר בסביבה, כדי לחתום את תהליך השחרור של הגיבורה מהאקס הרעיל והמאכזב, מרימה כוסית עם החברה הכי טובה שלה.
אבל זאת בכל זאת קומדיה רומנטית לכן הוא מסתיים כשהיא בזרועותיו של גבר אחר.
האם זה עובד?
כן, כאמור - זאת קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית ועצם זה שהזלתי דמעות בחלק הראשון מעיד על כך שהסופרת יודעת לכתוב, שהוא מצליח להיות נוגע ללב.
אבל בכל זאת יצאתי ממנו גם עם תחושת הצרימה הזאת, בין מה שהסופרת רוצה להגיד לנו לבין מה שהיא רוצה שנרגיש.
