“אני אתחיל כאן באותה דרך שהתחלתי את הסקירה שלי על "לא מפסיקים אהבה באמצע" שכתבתי לפני אחת עשרה שנים: "הספר הזה היה אצלנו בבית. אני בטוחה בכך. לא כספר מושאל, כדרכנו בקודש, אלא כספר קנוי, כדרכנו בסופרים בני ובנות המגזר. היה, ולא טרחתי לקרוא אותו. סתם. לא נראתה לי העטיפה, לא נראה לי השם, ותמיד היו ספרים הרבה יותר אטרקטיביים בסביבה. מעבר לכך, ידעתי שליאור אנגלמן, המחבר, הוא רב, ואני לא מאוד אוהבת דרשות והטפות דוסיות". את הספר הזה לא קראתי בנוסף לכל הסיבות המנויות לעיל גם מפני שאת לא מפסיקים אהבה באמצע לא ממש חיבבתי, וגם בגלל שהבת שלי היתה תלמידה של הרב ליאור במדרשה בלוד, ונראה עוד יותר לא הולם לקרוא אותו.
לפני שנים רבות, אולי שלושים, כתב אורי אורבך בעיתון נקודה מאמר בשם "איפה הם הסופרים הדתיים" או משהו כזה והמסקנה שלו היתה שהם בכיתה א', כלומר שאז הם היו בכיתה א'. חכו עשור או שניים, כך הוא אמר, ותראו את הספרות הדתית והסופרים הדתיים מתחילים לפרוח. ואכן יש משהו בדבריו, אם כי רוב הספרים של בני המגזר שקראתי לא היו ממש טובים. אולי זה בגלל שלא קוראים כל כך הרבה ספרות כללית, אולי זה בגלל שהספרות הדתית תמיד מגוייסת למען איזה מסר כזה או אחר. אולי סתם אני משמיצה. כמובן שיש חריגים, וחיים סבתו כותב מצוין, ויש עוד כמה. אבל ברובד הכללי, לא בא לי.
ולמה קראתי בכל זאת? כי כבר כמעט ואזל חומר הקריאה בבית לאחר חודש של חגים, וגם כי קוג'ו כתב על לא מפסיקים אהבה באמצע. אז לקחתי את הספר והתחלתי לקרוא.
יהודה טייב הוא בן למשפחה מזרחית בשכונת התקווה. יש לו חמישה אחים גדולים ממנו ואחות אחת, נורית, שהלכה והתחתנה עם ערבי ולכן כולם מנדים אותה וכמו שכחו מקיומה. חלק מחוקרי הקרימינולוגיה לא אוהבים את המושג, אבל יודה הוא בן למשפחת פשע. זה אומר שככה כל המשפחה מתפרנסת, מגביית דמי חסות ולמעשה משוד וגזל וסחיטה באיומים. זה מה שאבא שלו אבי טייב עשה, ולאחר שהוא מת "בתאונה" זה מה שאמא שלו מנהלת מאחורי הקלעים ומה שהאחים שלו עושים. זה אומר שבית הספר לא ממש נחשב, אין מי שיעשה איתו שיעורים, האחים נמצאים בתקופות שונות של מעצרים ומאסרים ומשפטים ואישומים פליליים, זה אומר שהוא חשוף מילדות לאלכוהול ועישון וסמים וסחר ומלחמת כנופיות עם משפחה אחרת באיזור. ולא לטעות, משפחת טייב היא משפחה חמה ומגובשת מאוד, נפגשים בליל שישי לקידוש משותף, חוגגים ביחד שמחות, יש הווי משפחתי לא קטן והם נותנים גיבוי זה לזה. וגם תורמים בצורה מכובדת מאוד לבית הכנסת, כי במשפחת טייב מכבדים מאוד את המסורת. ליאור אנגלמן רואה בזה סתירה, אבל אבי טייב ואסי טייב וסימה טייב - לא. אבל על זה עוד מעט.
מקום לא נעים ולא נחמד לגדול בו, וגורלך נחרץ כמעט ברגע שבו נולדת. אלא שיודה טייב יוצא מהמעגל הזה. לא מרצונו הוא יוצא, אלא מכוח שבועה אחת שנשבעה אמא שלו, וכבוד שרוחש לה אחיו הגדול. וכך כולם משחררים אותו מעבודות פשיעה מזדמנות, תורמים כספים למען יהיו לו שיעורים פרטיים, שולחים אותו לתיכון מצוין בתל אביב, ודואגים לחינוך שלו. בתמורה (כי שום דבר לא בחינם) יודה צריך להיות תלמיד מצטיין, ללמוד משפטים ולהיות עורך דין ולעזור לבני המשפחה. גם מהגורל הזה הוא יוצא, בעיקר בזכות מורה פרטי כריזמטי בשם עטייה. ובכל זאת כמ בגורל כתוב מראש יודה טייב מגיע בסופו של דבר למעצר ולכתב אישום ולמשפט.
"סולם גנבים אינו סיפור על פשע, אלא סיפור על משפחות – אלו שנולדנו לתוכן ואלו שאנו בוחרים לעצמנו, אלו שמאיימות ואלו שמקיימות, אלו שמתקלקלות ואלו שאנו מתקנים." כך מבטיחה לנו הכריכה האחורית. אבל לא ראיתי פה סיפור על משפחות, וגם לא סיפור על משפחה. יש פה סיפור שכתב אנגלמן מנקודת מבט צדדית. זה לא הסיפור שלו. הוא עשה תחקיר מעמיק בלי ספק, ועדיין הסיפור נראה מתחפש ומלאכותי. נכון שגם מאיה וקסלר ב"חנינה" כתבה על כלא שבו לא שהתה מעולם, אבל היא כתבה על אישה נורמטיבית, כמוה, שהתגלגלה לשם, ואכן הסיפור נקרא אמין. ליאור אנגלמן הוא לא יודה טייב בשום צורה. אנגלמן רואה סתירה בין תהילים לגביית דמי חסות, טייב לא רואים סתירה, יש להם סיבה למה הם תמיד יבואו לבית המשפט עם כיפה גדולה על הראש, למרות שהם יודעים שהשופט לא קונה אותה. אבל יותר משזו נקודת מבט צדדית, היא נקודת מבט מגוייסת לטובת המסר שהכותב החליט לתפור לסיפור. זה נכון שיודה הוא דמות מורכבת ושהוא עובר תהליך כלשהו, ועדיין הספר לא משכנע, לא נקרא כספר אחד אלא כארבעה ספרים שונים, ובסיכום הספר הוא בינוני למדי.”
