קאמי כבר מזמן בוחן את עניין החיים אחר המוות בגוף ראשון יחיד, אבל אולי הוא יסכים איתי שהציטוט בו פותח "הכוח האחר" של יהודית הנדל הוא גישתו האבסורדית של צבי מאירוביץ': ״לעבוד -זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביעו במילים.״

את קאמי קראתי בעבר, ובכל זאת, יש משהו מרגש בכל פעם לפגוש בו. כמו מן ידיד ותיק, כן להחריד אבל כזה שחף ממניירות, כך אני חשה את קאמי בא לדבר איתנו על העולם. "המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד" נכתב בשנת 1940. כן. אתם כבר זוכרים מה היה אז באירופה. מה עמד לקרות אז בצרפת. קאמי חוזר במסה זו אל גדול הפילוסופים המודרניים, ניטשה, ובעצם מנסה דרכו לברר מהו העולם ללא אל ובאיזה אופן יכול האדם לשאת את חייו משהוא התפקח, כביכול, מרעיון העולם הבא. החיים הם עניין מורכב ביותר מרגע שאדם עומד על דעתו, ושם מתבצעת פעמים רבות מספור "החמיקה": כוונתו של קאמי היא שמרגע שהבנו שאנחנו כאן, ולא בגן העדן - השאלה היא האם אנחנו מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להדחיק זאת ולחמוק ממבט ישיר ומפוקח אל האמת, או - וזו האלטרנטיבה שקאמי מבקש לשאת על נס, האם ננסה בכל זאת להישיר מבט אל אבסורד החיים כהווייתו. קאמי בוחן את אפשרות ההתאבדות בחינה פילוסופית, ובעצם דוחה אותה ומניח מעבר לה את האפשרות מצד אחד לקבל שכך הם פני הדברים ובו בזמן למרוד בכך.

"צלילות-הדעת, שנועדה להיות עינויו, משלימה בעת-ובעונה-אחת את ניצחונו. אין לך גורל שאי-אפשר להתגבר עליו על-ידי הבוז."

הדיבור על אבסורד החיים ועל החיים כאבסורד מבקש בעצם את הנוכחות בחיים עצמם כמו שהם, מבלי להתנחם בכך שאולי בגלגול אחר, אחרי המוות או בעולם הבא יתרחש תיקון כלשהו לאבסורד הזה. "מה הוא למעשה אדם אבסורדי? האיש אינו עושה דבר למען הנצח בלי לשלול אותו. ולא מפני שהגעגועים זרים לו. אבל הוא מעדיף על פניהם את אומץ-לבו ואת כוח-שיפוטו. אומץ הלב מלמדו לחיות ללא ערעור ולשמוח בחלקו, כוח השיפוט מורה לו את גבולותיו. מודע לחירותו-עד-מועד, למרדו חשוך-העתיד ולתודעתו האבדה, הוא ממשיך את הרפתקתו בימי חייו."

מה אני אגיד לכם, אם קאמי היה פרסומאי, ואם ככה היו משווקים את החיים - אני חושבת שלא רק אני לא הייתי קונה. שויין. אבל כולנו כבר כאן, לקוחות של החיים הללו, ואפילו ניתן לומר בהכללה, לקוחות די מכורים. אז אם כבר רכשנו את המוצר, קאמי ילחש לנו באוזן שעדיף לדעת איך להשתמש בו או איזה שימוש עלול להיות רעיל.

קאמי משרטט 3 דמויות שעשויות להיות לא מושלמות אך אבסורדיות וראויות והוא מונה שם את הדון זו'אן, הכובש והשחקן. שתיים מתוך שלוש הוא בהחלט שיחק בחייו, ולגבי הכובש, גם אותה אפשר לומר ששיחק, שכן עם הכיבוש הנאצי הצטרף קאמי לכוחות ההתנגדות הצרפתיים כנגד הכיבוש, אם כן, קאמי ניסה בדרכו לחיות את חייו באורח אבסורדי, וגם מותו, הלא מתוכנן, היה כה אבסורדי. שכן, בעוד כרטיס העליה לרכבת בכיסו, הוא נסע עם חברו והמוציא לאור של כתביו, השניים מתו בתאונת דרכים.

כתבתי די הרבה, לא אכביר כעת בציטוטים נוספים, רק במשפט יחיד, יקר
ובהמלצה למי מכם שחש אבוד בתקופה הזו - לחזור אל הספר הזה, ואולי גם להבין למה :)

"לו היה העולם ברור, לא הייתה האומנות קיימת"
(האם לא בגלל זה כולנו כאן?)

למרות המסקנה שאין משמעות לחיים,
הספר מדבר אליך מאוד. בדיוק לנקודות הכואבות בחיים.

ניסיתי לקרוא, כמעט ולא הצלחתי להבין כלום.(ואני בדרך כלל מבין ספרים קשים לקריאה כמו של פרויד או משה פלדנקרייז) קשה להבין על מה הוא מדבר כשההקשרים מדוברים כל כך בקצרה ואז באים משפטי המחץ.
ניסיתי כמה פעמים, לא הצלחתי, וויתרתי. באסה.

האם לחיים האלו יש משמעות? האם יש משמעות למשהו אחד ממה שבני האדם עושים? אישית, המשמעות לדעתי היא זניחה, אבל אפשר לנסות לברוא אותה, זה הוא אומץ והתרסה כלפי החיים שהם סבל אחד גדול. אני בוחר לחיות עם העובדה שיש אבסורד וזה לא עומד להשתנות, הספסל שמצוי קרוב לכניסה לבית שלי לא יהפוך להיות אל שמת בעבור האנושות על הצלב, ייתכן ולא אזכה כמו אברהם לארח את שלוש המלאכים, באותו יום חם, היום שבו אברהם חזה באלוהים ושוחח עימו, העולם דפוק וזה לא עומד להשתנות. אנחנו, וזה כבר ידוע הרבה זמן, לא במרכזו של היקום.

האדם יכול לאחוז בראשו מרוב ייאוש לשמע דברים אלו, וליבו יכבד עליו, כה קשה לו להתעלות אל מחוזות שמימיים יותר. אך ''האדם הוא יותר מכוח הדברים שהוא שותקם, מאשר מכוח הדברים שהוא אומרם (עמ' 86)...תמיד מגיעה שעה שבה יש לבחור בין התבוננות לבין פעולה, קוראים לכך להיעשות אדם''. יש לי תקווה שמשהו ישתפר, עצם זה שיש תקווה זאת המתנה הגדולה שכל אדם מקבל, עצם זה שכל אדם יש לו תקווה, זו היא המשמעות. אבל אנשים מתו בעבור מה שראו כמשמעות:
החיילים של היטלר צעדו למזרח וראו בעצמם כלוחמים במסע צלב נגד הקומוניזם, הקומוניסטים ראו בעצמם מגיני העובדים ואימא רוסיה, כולם מתו בעבור מה שראו בתור המשמעות. חיילים פה שילמו על חייהם כדי להגן על הארץ, וההקרבה שלהם היא היא משמעות.

וכאן קאמי פותח בשאלה האם החיים האלו שווה לחיות אותם או להתאבד: ''בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק האם אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה'' (עמ' 13). אז להתאבד או לא?, לא.
הספר הקטן הזה מבטא את העניין הזה כל כך חזק, ופותח את הארון והנה פורצים ממנו השדים!. המחשבה הזאת כואבת ומותירה אותי בודד בחשיכה, איך אברא בעבור עצמי משמעות?, יש לי תקווה, ואני בעצם בורא את המשמעות בכך שאני נישאר חי וחי בעבור האחרים. יום יום יש טוב ויש רע, ולמען הטוב הרי זה דבר שיש להיאבק בעבורו, בעד המוזיקה, בעד השימחה, בעד התקווה, וזה מעלה אותי למחוזות השמימיים, וכל הכוח שבעולם מצוי בי בעורקים.
הספר הזה מלמד הרבה על הגותו ותרומתו של קאמי לפילוסופיה והאנושות, מהווה מעין קרש קפיצה לספרו ''האדם המורד'', שזה זה ''כה אמר הזרתוסטרא'' שלו.
ספר טוב, מעורר חשיבה, קאמי במיטבו.

על אלבר קאמי אין צורך גדול להרחיב, גדולתו ידועה בכל ולכל, תובנותיו העמוקות עומדות בגאון ועודנן משפיעות ומעוררות תגובות ופרשנויות, אבל עבורי יותר מהכל הוא נפש קרובה. לעיתים די נדירות פוגש אדם בטקסטים מכוננים לחייו, כאלו שהבעירו את נשמתו, שהיו עבורו כמגע צורב של ברזל רותח, ומאידך, וזהו צידו השני של אותו המטבע, וגם הוא קורה לעיתים די נדירות, פוגש אדם בטקסטים וברעיונות שנוגעים בנפשו ומשמשים לה כמרגוע, כמזור שמשקיט ומנמיך את הבערה הגועשת ומשמש כממלא החסר. עבורי, או על כל פנים אז, בקריאתי הראשונה, המיתוס של סיזיפוס שימש כצד השני של המטבע, הוא הצד המרגיע בעומקו, המכסה תהומות פעורים בנפשי. 'המיתוס' הציע לי דרך שונה, מופלאה בחכמתה, לראיית חיי. הספר הזה מונח תדיר על יד מיטתי - יחד עם עוד כמה כתבים אשר קרובים לליבי - ובהם, מדי פעם בפעם, ברגעים נמוכים וגבוהים כאחד, ברגעים חשוכים ושחורים כשנדמה לי שאני נמצא בתחתית, וברגעים גבוהים בהם אני חש יציבות על הקרקע, ברגעים אלו כאחד, אני פותח את הספר הזה ומניח את ליבי בין דפיו.

אהבתי והערצתי הגדולה לאלבר קאמי וליצירותיו הספרותיות וההגותיות המופלאות, קיימת ועומדת גם במישור ההגותי-הפילוסופי, וגם במישור הספרותי, שבשניהם הוא מהגדולים שהתהלכו בינינו, בהומניות העשירה והמיוחדת ובהתבוננותו מלאת החכמה והרגישות, אותם ידע בתבונה להעביר על הדף, בימי זוועות מחרידות ובימי זוועות פחותות בהם חי.

הקריאה ב"מיתוס של סיזיפוס" היא קריאה מגוונת. חלקים מסויימים נקראים בשקיקה ובהומור, תוך פרצי צחוק בלתי-נשלטים ודחף עז לשתף אדם נוסף במשפט או פסקה מסויימת שמרחפת מעליהם עננה של גאונות או חדות הבחנה. חלקים אחרים, לעומתם, נקראים באופן איטי ומדוקדק תוך נסיון לזהות את השמות, הגישות הפילוסופיות ויצירות הספרות השונות - חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות. לסיכום, זהו ספר נהדר השופך אור על אחת הסוגיות המעניינות והמודחקות ביותר בחיינו - היא סוגיית היחס שבין התקוות והציפיות שלנו לבין המציאות.

"יש רק שאלה פילוסופית אחת אשר שווה תמודדות - מדוע לא להתאבד ? כך (יציטוט מהזיכרון ) מתחיל הספר . מדהים .
הספר נותן תשובה ראציונאלית ומגובשת לכל אלו המחפשים מפלט ארצי בקיום האנושי בגבולותיו הסמויים והנגלים של החופש אליו אנו מוטלים מדיד יום ביומו .

מסה מבריקה. מלאה תובנות מקיפות, עמוקות וחכמות כל כך אודות קיומנו, אודות ההתמודדות עם קיומנו האבסורדי והבלתי אפשרי.
אני רשאי להרחיב בעניין הספר, בעניינה של המסה החכמה עמוסת התובנות הזו, אבל אני חושב שהפעם יהיה זה מיותר, אסכם בכך שמדובר במסמך מכונן בחיי.

אחד הספרים האהובים עליי.
קראתי אותו פעמיים, הפעם השניה הייתה אחרי שנתיים בערך, כשכבר שכחתי את הרוב ועלה בי שוב הרצון להזדהות עם הדיון הקיומי הנצחי. הזדהות כנראה היא מילת המפתח כאן- והסיבה בגללה אני כל כך מתחברת לקאמי ולכתיבה שלו- בעיית ההתאבדות ומשמעות קיומנו תמיד תהיה עניין רלוונטי. אפשר שאני אפילו מוצאת איזושהי הקלה בעובדה שהוא דן במחשבותיי בצורה כל כך רהוטה ומנחמת באיזשהו אופן. ממליצה למתחבטים שבינינו.