ספר מצויין. קורותיה של האונייה וייג'ר שנטרפה וכל צוותה שנותר הגיע לחוף שומם ושם התחילה סאגה של הישרדות בתנאים לא אנושיים, תוך מאבק של מפקד האנייה קפטן דיויד צ'יפ לנסות לשמור על מנהיגות ועל החוקים הקפדניים של הצי הבריטי, תוך שהוא נתקל בגילויים של מרדנות מצד חלק מאנשי הצוות ומאידך חלק אחר שמר לו אמונים. יש בספר תיאורים אותנטיים של החיים בספינה - מדובר על המאה ה-17 וה-18 והסופר מסתמך על חומר כתוב, יומנים שאנשים כתבו. המורדים בקפטן זנחו אותו וחלק מאנשיו על האי השומם ובעזרת סירות שהם בנו עזבו והפליגו כאשר הם יודעים היטב כי כאשר יגיעו לאנגליה צפוי להם משפט צבאי על מרד והעונש הצפוי הוא תלייה. המורדים מתעדים את מה שקרה מנקודת מבטם כדי לנסות ולהשפיע כאשר יגיעו לאנגליה, תוך אמירה שקפטן צ'יפ כשל ולא רק שכשל הוא גם ירה והרג אחד מאנשיהם, כך שגם הוא צפוי לעונש קשה. התיאורים של חייהם באי השומם, מסעם הסיזיפי והלא יתואר בכלי שייט קטנים בים סוער נגד כל הסיכויים הוא מרשים. ספר מרתק ומעניין מאוד.

מבין כל הספרים הרבים שיצאו אחרי ה-7 באוקטובר בחרתי לקרוא רק אחד - את אסופת המאמרים והחומרים שכתב עודד ליפשיץ שנרצח בשבי. לא חושב להעביר ביקורת ספרותית על הספר - זהו ספר שנועד להציג דמות - לדעתי דמות מופת - של אדם שהאמין בכל רמ"ח אבריו ובאמונה שלמה - בצדקת הדרך שהוא בחר בה - עמדת שמאל ברורה ובלתי מתפשרת. זה עולה מכל המאמרים שהוא כתב במסגרות השונות - כעיתונאי ב"על המשמר", ככותב ב"חותם" ובטורים שכתב בעיתון "הארץ". דמות של לוחם אמיץ ובלתי מתפשר. הוא דמות מייצגת לדעתי של דור המתיישבים הראשונים של הנגב המערבי - אלו שבחרו אידיאולוגית להתיישב בקיבוצי הספר על גבול עזה ואשר למרות מערכת היחסים רצופת האש וההפגזות - ידע לשים את הלב (התמים והאנושי) שלו במקום הנכון. העובדה שהוא היה בין אלו שהסיע חולים פלשתינאים מעזה לבתי חולים ולבסוף נרצח על ידם - היא יותר מטרגדיה שמסמלת את הקושי והמורכבות של אותם מאמינים מסוגו של עודד ליפשיץ- דמות ראייה להערצה לטעמי.

ספר מעולה. מהטובים ביותר שקראתי - אמנם באיחור - אבל מוטב מאוחר.. קורותיה של זוליכה שנישאה בגיל 14 לגבר מבוגר ממנה ב-30 שנה ומשועבדת לו ולחמותה שרודה בה. נוסף לכל יולדת 4 בנות שכולן נפטרות מייד עם לידתן. חווית "השעבוד" לגבר ולחמותה מתוארים בצורה כל כך ריאליסטית וקשה ומדגימה את קשיי החיים בכפרים הטטריים באיזור קזן ברוסיה. מדובר על שנות ה-30 של המאה העשרים. בעלה נהרג/נרצח במהלך פשיטה של כוחות הצבא האדום על הקולאקים - אותם איכרים שנחשבו ליסודות עויינים למשטר הקומוניסטי דאז והיא מתחילה שרשרת של יסורי מעבר ברכבות משא יחד עם עוד שכמותה להגלייה לסיביר. ברקע דמותו של איוון איגנטוב שמפקד על מבצע העברת הקולאקים והוא גם זה שירה בבעלה. לאחר תלאות המסע הם מגיעים לטייגה הסיבירית שם הם מתחילים לנסות להתחיל חיים חדשים - קשוחים ביותר ללא תנאי מחייה נורמליים. איגנטוב שמייחל לחזור הביתה מוצא עצמו נשאר לפקד על חיי המתיישבים בטייגה הסיבירית ומקשיח עליהם את החיים. זוליכה, בהריון, יולדת בן - יוסוף ומגדלת אותו בתנאים-לא תנאים. היא הופכת לציידת מוכשרת שדואגת להביא בשר צייד למטבח המשותף. יוסוף עם הזמן מגלה כישורי ציור יוצאים מן הכלל בהדרכת צייר מפורסם שגם הוא חלק ממגוורשים לסיביר - הספר כתוב בצורה מרשימה - יצירה ספרותית מעולה ומרגשת. שם הספר הוא גם 2 המילים הראשונות בספר "זוליכה פוקחת עיניים.." - מומלץ ביותר.

ספר טוב. עלילה מעניינת אם כי לעיתים קצת מופרכת - בכל זאת לסופר מותר להשתולל עם הדמיון וזה בסדר גמור. הדמויות "הטובות" בסיפור הם באמת טובות ומעוררות אמפתיה. "הרעים" הם באמת רעים למהדרין. עלילה בלשית בהחלט מהוקצעת, מעניינת, קולחת ונותנת בהחלט "פייט" טוב לספרים בז'אנר הזה. יש כאן בסיס מצוין לתסריט של סרט מתח טוב. מעניין אם זה יקרה. הנושא של סוכני סי.איי, אי פורשים שחוזרים לפעולה מפרישתם עקב אירוע בעברם - הוא נושא לא חדש, אבל כשזה כתוב היטב - אז למרות אי החידוש של הנושא זה עדיין כיפי להעביר שבוע של קריאה. מגי בירד גיבורת הסיפור וחבורת הפורשים שלצידה - הם חבר'ה שהייתי שמח להכיר!! החברות, העמידה ללא סייג לצידה בעת צרה, החוויות לאורך שנים של פעילות חשאית לצד הצלחות וכשלונות וחוסר האפשרות לשתף את סביבתם הטבעית - יוצרת חבורה סגורה, איכותית שחבריה יודעים שתמיד יהיה מישהו לצידם בעת צרה. סך הכל ספר טוב, קריא מאוד.

לא נעים אבל... לא יותר מאשר "בסדר". למה? בארבע מלים "מהנה מאוד - שטחי מאוד". אי אפשר לומר על אסף ענברי שכתיבתו לא טובה. זו כתיבה מהנה, מאוד קריאה, אבל הספר הזה חוטא בשטחיות כזו שרוב יתרונותיו בטלים לעומת השטחיות והתיאורים שמנסים מצד אחד להיות תיאורים היסטוריים לכאורה, שלא לדבר על הציטוטים שהוא מביא ובהרבה מקרים הם פשוט לא היו והם פרי דמיונו של המחבר. נכון שאסף ענברי "המציא" סוג חדש ואפילו מעניין ומקורי שבו הוא מרשה לעצמו להמציא אירועים וציטוטים שמלווים את הפרקים האמיתיים -ראו למשל "הספר האדום" שם זה הרבה יותר מוצלח. במקרה שלפנינו 2 הדמויות הן של אלתרמן והן של עמוס עוז ראויות להרבה יותר מאשר כאן. הניסיון להציג דיכוטומיה בין שניהם יש לה בסיס מסוים, אבל לא כזה שמצדיק את המתואר בספר. רוצה להכיר את עמוס עוז קרא את "סיפור על אהבה וחושך". רוצה להכיר את אלתרמן קרא את כרכי "הטור השביעי". אני, הקטון, נעלב בשם שניהם. בכל זאת מילה אחת טובה - מאוד קריא, שוטף ומי שלא הכיר את שניהם מקבל תמונה אמנם שטחית ולקויה, אבל יתכן שתמשוך את הקורא להכיר אותם באופן ראוי יותר

ספר שלא הכרתי בכלל. הפתיע לטובה. עצם העובדה שמדובר בסדרת בלש רוסי משנת 1936 כבר יצר עניין אחר. בלש רוסי בשנים האלו לא יכול להיות דומה בשום אופן לבלשים העכשוויים בכל מדינה - העדר אמצעים טכנולוגיים, אמצעי תקשורת ועוד. המחויבות למפלגה ולסוציאליזם מול שגרת החיים האפורה והענייה רוסיה בשנת 1936. מערכת היחסים בין המשטרה/מיליציה לבין כוחות הבטחון הפנימי/נ.ק.ו.ד (קג"ב לימים). גיבור העלילה אלכסיי קורולוב הוא קצין מיליציה, נאמן למפלגה(מצטלב בסתר) שמוצא עצמו בחקירה בה הוא משמש בלי ידיעתו ככלי בידי הבטחון הפנימי עד כדי סיכון חייו ותוך התנגשויות אלימות עם מבקשי נפשו. הרקע והעלילה בהחלט מסופרים היטב וספר זה הוא נוף אחר בשדה הסיפור הבלשי. בהחלט - לטעמי - משכנע יותר מטום רוב סמית ו"לד44" שהוזכר עי קוראים אחרים.

פרשת פגישותיהם של "שלושת הגדולים" סטלין, צ'רצ'יל ורוזבלט בניסיון לתאם מדיניות משותפת כנגד גרמניה הנאצית עם פלישת גרמניה לרוסי (מבצע "ברברוסה) - מתוארת באופן מבריק ומעניין. מעבר לאפיון הדמויות של המנהיגים, הספר עוסק בעוד כמה דמויות שנמצאות לכאורה מאחורי הקלעים - אווריל הארימן האמריקאי - שליחו המיוחד של רוזבלט לצ'רצ'יל ואחר כך כשגריר ארה"ב במוסקבה, וארצ'י קלרק קר - שליחו של צ'רצ'יל לסטלין ואחר כך השגריר הבריטי במוסקבה. שניהם פעלו בצורה יוצאת דופן בעיצוב הקשר בין המנהיגים, כמו גם בעיצוב תוכניות ומעשים בפועל כדי לברום להצלחת הקשרים החשובים האלו לכל האנושות. הספר מלא פיקנטריה מעבר לתיאור המהלכים המדיניים והצבאיים ובזה עיקר כוחו. תמונה מרשימה של היסטוריה שמתוארת באופן נגיש, מעניין ורב קסם. מומלץ מאוד. מי שיוצא הכי טוב מבין המנהיגים למרבה הפליאה הוא דווקא הדוד ג'ו - סטלין שמתואר כמי שהצליח יותר מכולם לכפות את דעתו ואת רצונותיו.

שמח להיות הראשון שמדרג את הספר. אהבתי אותו מאוד. יש בו משפטים חכמים ומבריקים שממש היה לי רצון (ואולי עוד אעשה זאת) ל"מרקר" אותם כך שיהיו ברשותי גם כן. זה לא ספר עם עלילה התחלה וסוף אבל יש פה סיפור שכתוב כל כך יפה עם הבלחות לעולמה האישי העשיר של הכותבת. זה ספר שאם הייתי צריך להגיד עליו מלה אחת - חכם. התיאור של הספרים בספרייה בה עובדת גיבורת הספר אשר עם סגירת הספרייה מתחילים לקרוא אחד את שכנו - הוא תיאור נפלא. הספרים הישנים ששמו אותם למעלה להיכן שאף אחד לא מגיע - תיאורם כספרים הנעלבים הוא פשוט מקסים. משפט יפה "...לא קיבלנו מהאימהות העייפות שלנו מפתח אמיתי לרצונות שלנו, ומפתח שלא פותח , מתכסה חלודה, הופך לדג רעיל בנשמה" תיאור של נשיקה .."נישקת אותו. ברוך, גם בזעם כאילו שלפת את הנשיקה הזאת מתוך מחסן של נשיקות אבודות.." תיאור העמידה מול ארון הבגדים "...היא מאמינה שמגיל מסוים השמלות בארון הבגדים אוצרות יותר זכרונות ממי שלבשה אותן...כוח האינרציה של הזיכרון הוא שמכריע מי מהן תילבש היום על ידה.." ועוד מלא דוגמאות של משפטים מלאי יופי שמעוררים מחשבה. ספר מומלץ.

זה לא הספר הראשון שהייתי לוקח לאי בודד. בסה"כ ספר סביר ובעיני - לפחות - הציפיות היו מעל מה שקבלתי - אבל כמובן זה אישי ו"על טעם ועל ריח..." - זה ספר שנכתב לפני למעלה מ-50 שנה ולמרות התרגום העכשווי, זה נשמע מיושן (זה מה שזה) ולא ממש מותח. זו אכן לכאורה עלילת פשע אבל מה שכתוב בדש האחורי "רומן מפתיע, חסר רחמים ורב תהפוכות וכו'" לא לגמרי מצדיק את הקצב האיטי והלא כך מפתיע של הסיפור. זה עדיין ספר שכדאי לקרוא ולו כדי, לפחות פעם אחת, לקרוא את פטרישיה הייסמית וגם להבין תוך אחרית הדבר את הרקע לסיפור. על הסיפור אין הרבה מה להרחיב - בחור עם רקע של גירושים קשים, משועמם שמוצא לעצמו "עניין" - ממש לא אירוטי - להציץ בחלון מטבחה של אשה צעירה ולעקוב אחר תנועותיה- לאחר שהיא "תופסת" אותו על חם - היא מתאהבת בו למרות אירוסיה והארוס הנבגד מתחיל במסע נקמה נגד הבחור וכך מתפתחת לה העלילה מול בלש עם השם המקורי ליפנהולץ. בקיצור - אפשר לקרוא אבל לא ממש התלהבתי.