“ספר מצוין! לקח לי קצת זמן וכמה עשרות עמודים ממש להיכנס אליו, ואז הוא כבש אותי עד הסוף. הסיפור של דיקנס מתרחש בין פריז ולונדון, בצל המהפכה הצרפתית המתקרבת. הסיפור משלב בין החיים של אנשים במקומות אלה לבין הרקע ההיסטורי שמשפיע על חייהם, ומדגיש את הטוב שבמהפכה שהובילה לסילוק אלו שהביאו סבל וחיים אומללים להמונים הצרפתיים יחד עם האופן האלים ואף מחריד בו היא התבצעה. בפיסת היסטוריה זו חיי האנשים לא הין יכולים להיות מנותקים ממה שהתרחש. דיקנס מתאר באופן מרהיב את הרוע, הסבל, הייאוש, האהבה והמסירות יחד עם חיי היומיום בפריז ובלונדון, ומביא בעדינות ובאיפוק אמירות מוסריות שאינן שחור-לבן, אלא יש בהן גם הרבה אפור. גם ספר מרתק וגם גורם למחשבות.”

“אני אוהבת היסטוריה. אמרתי את זה כבר? ויש לי חיבה בלתי מוסברת לסרטים מצוירים מעולים. לכן, כששני הדברים האלה מתמזגים – אני המאושרת באדם. והם התמזגו, בסרט "מר פיבודי ושרמן". למרות השם המעאפן, זה סרט מגניב לחלוטין, על כלב בשם מר פיבודי וילד בשם שרמן שמפעילים מכונת זמן ומשוטטים בה לתקופות חשובות בהסטוריה. הם מגיעים למצרים העתיקה, מבקרים את דה וינצ'י באמצע ריב עם המונה ליזה – וכן, גם קופצים לפריז בזמן המהפכה הצרפתית. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - אני בעד למידה בדרכים עקומות. אולי כי כמעט את כל אוצר הידע שלי קניתי בדרכים כאלו. למה אני קוראת דרכים עקומות? כל דרך מלבד שיעור פרונטלי. ספרים, סרטים, התנסויות עצמאיות, חוויות אישיות – הכל הולך. ידע שרוכשים בצורה כזאת נשאר הרבה זמן ולא נעלם אחרי הצלצול, במקרה הגרוע, או אחרי המבחן, במקרה היותר מעודד. את כל הידע שלי במיתולוגיה יוונית, למשל, קניתי בעזרת הספר פרסי ג'קסון 1 וצפייה בסרט הטיטאנים. תתפלאו, או לא – זה הספיק לי כדי לנצח בטריוויה על מיתולוגיה יוונית. אז בתור חובבת הסטוריה, וחובבת למידה בדרכים עקומות, וחובבת סרטים מצוירים – אין פלא שהתאהבתי בסרט הנ"ל, ובספר "בין שתי ערים." אני אוהבת ספרים שמחדשים לי דברים, והספר הזה היה מעולה בעניין. אני לא יודעת הרבה על המהפכה הצרפתית, מלבד הדברים הידועים – רובספייר, גיליוטינה, חופש שיוויון ואחווה וכל העסק. כשצפיתי בסרט החמוד הנ"ל לא הבחנתי שיש לי חסרים בידע, אבל כשקראתי את הספר הבחנתי גם הבחנתי. חשבתי שכל המהפכה התרחשה במשך שבועות, אולי חודשים, ושהעם פשוט הוציא להורג את בני המלוכה והאצילים, וכונן סדר מחודש. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - את "בין שתי ערים" קראתי עם תרגום חדש, עם כריכה מקסימה של אמרי זרטל ועם ציורים חמודים בין הפרקים (זאת גאונות ואומץ להוסיף ציורים בספרי מבוגרים. מי המטומטם שהמציא את אופנת הנעליים המכוערות עם האבזמים של המאה השבע עשרה?) ובעיקר: עם הכתיבה היפהייפיה, המשורטטת, של דיקנס. פעם ראשונה שדיקנס ואני נפגשים, והרגשתי איתו כמו עם ידיד ותיק. הוא מדבר בטונים נעימים, בשפה קולחת ורהוטה. התיאורים שלו חיים וחיוניים כל כך עד שחשתי שאני נמצאת שם, בלונדון או בפריז של טרום-המהפכה, והכי חשוב, הוא עושה היטב מה שכל סופר מנסה לעשות: משחק ברגשות. עד חצי הספר, פחות או יותר, ליבנו נתון לדלת העם. לכפריים העלובים שמנסים לעשות צדק. אבל כשהצדק הזה מופנה כלפי אנשים חפים משפע פתאום עולה לדיון השאלה מהו בכלל צדק? דיקנס מיטיב לתאר תכונות אנוש. קשה להאמין עד כמה האנשים המסכנים הללו שטעמו כל כך הרבה כאב בחיים – מסוגלים להוציא מתוכם כמויות כאלו של רוע ואכזריות. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "עובדה מופלאה ומעוררת מחשבה היא שכל יצור אנושי נברא כסוד עמוק ומסתורי לכל זולת." איזה משפט מדהים, מתומצת ואמיתי. רובכם בוודאי מכירים את נופר, או בשמה הסימנייתי no fear, שהיא ללא ספק בת החמש עשרה – אוטוטו שש עשרה – שכותבת הכי טוב בארץ. לפני כמה שבועות נערכה תחרות סיפורים בקבוצות הנוער, והיא כתבה סיפור מעולה שכל כך ממחיש את הציטוט הזה: "השעה הייתה אחת עשרה חמישים ושש כשפתאום זה הכה אותו. עיניו נפקחו בהבנה, והוא פנה להביט סביבו על האנשים שהקיפו אותו, בכיכר. אחד ישב ושיחק בטלפון שלו. אחת הסתכלה תכופות על השעון. והיו שם עוד. עוד עשרות אנשים, עוד עשרות סיפורים, שעמדו שם באותו מקום, באותו רגע, בכיכר, באחת עשרה חמישים ושש." (את הסיפור המלא, "יום קיץ קר" אפשר לקרוא כאן – http://simania.co.il/group.php?groupId=2015 ) - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - מכירים את האנשים האלה שעמוק בתוכם הם מגניבים-בסתר? כלפי חוץ הם נראים מהוגנים, מכובדים, מחזיקים במשרות נחשבות. אבל ברגע שבו תישארו איתם בארבע או בשש עינים והאוירה תהיה נינוחה – פתאום ייחלץ מתוכם אדם עליז, שנון ומלא חיים, שמסוגל לקרוע אתכם מצחוק בלי הינד עפעף. זה דיקנס. כתיבה מעולה, עלילה משובחת, טוויסטים מצוינים – ופתאום משום מקום נשלף ההומור הבריטי המעולה, על פי רוב מתובל בציניות דקה: "אנגליה, למשל, בימי סטיוארט העליזים הזכורים לרע, שבהם נמכרה הארץ במכירת חיסול." "הם הרבו בשיג ושיח עם הרוחות - דבר שהסב להם תועלת עצומה שלא הוכחה מעולם." "ג'נטלמנים מצוינים בעלי חינוך מעולה – שנודע באותם ימים מופלאים (וגם לאחריהם) כחינוך לאדישות לכל נושא שיש בו עניין אנושי.." "הינשוף השמיע קול שלא דמה אלא במעט לקול שמשוררים גברים מייחסים בדרך כלל לינשוף. אבל ליצורים אלה יש תכונה עיקשת אחת, לעולם לא לומר מה שכותבים עבורם." "אספר לך, אף על פי שאין סיכוי שתבין אותי – כי אתה כלב חסר רגישות." "הו, ואתה, ממש נשמה רגישה ופיוטית." "אף פעם לא תבין שאין לי תקנה?" "אין לך שום סיבה להיות חסר תקנה." "אין לי שום סיבה להיות, בכלל, עד כמה שידוע לי." ""יושב פה איש עסקים – איש מבוגר – איש בעל ניסיון – בבנק. הוא אומר שאין שום סיבה! אומר את זה עם הראש על הכתפיים!" מר סטרייבר ציין עובדה זו כאילו היו הדברים פחות מרשימים אילו נאמרו בראש כרות." "האדוק שבמאמינים לא יכול היה להביע כבוד רב יותר ליעילותה של תפילה כנה מכפי שביטא הוא בחוסר האמון שלו באשתו." "...ביתו הוקף, והאיש הוזמן לצאת למפגש אישי. בתגובה נעל מסייה גאבל את דלתו על מנעול ובריח והסתגר כדי לשקול את ההזמנה בינו לבין עצמו." "אני מכבד את צערך כאילו היית אבי. למזלך, ביש מזל זה נחסך ממך." - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - הדמויות של דיקנס הן משהו יוצא מן הכלל. הן עשויות כל כך טוב והן מלאות חיים – שלפעמים הרגשתי שאני צופה בסרט. אהבתי מאד את הדרך שבה הוא בחר לסיים את הספר. הוא לקח דווקא את הדמות הנגררת, זאת שמצהירה לאורך כל הדרך עד כמה החיים שלה דפוקים ושלא יצא ממנה כלום – וגרם לה לסדר את הכל. מטעמי ספוילריזם אני נמנעת מלתאר את הסידור הכללי וגם להביע תנחומים על הדרך שבה זה קרה – מבאס, אבל גאוני. ומדהים. ומעניק השראה. "גם את החיים שווים מעט מאד כשמבזבזים אותם, הם שווים את המאמץ. אחרת לא היה שום ערך להקרבתם." כל מה שנשאר לי עכשיו להחליט זה איפה ספר יעוף מהעשירייה הפותחת שלי, כדי שאוכל להכניס את דיקנס פנימה.”

“ספר קלאסי,יוצא מן הכלל,מענג מהדף הראשון עד האחרון זהו ספר אשר גורם לקורא להישאב עמוק אל תוך עולם קסום ומהפנט. הסופר דיקנס ניחן ביכולת ספרותית יוצאת דופן,מכיוון שהשתמש באיורים שגרמו לקורא להבין את האירועים השונים, ולהיות חלק מאותו עידן. ספרו הכיל את כל המרכיבים והאלמנטים החשובים,והנחוצים ,לכתיבת רומן היסטורי ,לכן זה לא פלא שהמוניטין שלו המשיך להדהד 161 שנים אחרי פרסומו הראשון ב 1859.”

“כמו רבים קראתי אותו בעבר בכל מיני "עיבודים" ו"קיצורים". יש מדור מיוחד בגהינום המיועד לאלה ה"מעבדים" עבודתו של אחר - בדרך כלל להתאימה לטעם המקובל או לסוג מסויים של קוראים. ספרים שנכתבו בדרך מסויימת הופכים פתאום אחרים כשהעורך מחליט להשמיט מהם או להוסיף להם קטעים. שמחתי לקנות אותו כשיצא לאחרונה בגירסה המלאה, בתרגום חדש, ועם איורים מקסימים של ה"ק בראון. דיקנס כתב סיפור שהיה מיועד לקריאת הנאה, פורסם בעיתון פעם בשבוע - כל פעם פרק, והוא עשה פחות או יותר מה שעשתה שחרזאדה: סיים כל פרק בסימן שאלה ומתח, שיבטיח שהקוראים יקנו את העיתון גם בשבוע הבא. זו כנראה הסיבה שהסיפור מתנהל לו בדרך לא אחידה. והסיפור מתאר חיים של מספר אנשים, המושפעים ומיטלטלים בגלל מאורעות שאין להם שליטה בהם. דיקנס שחש היטב את עליבות החיים של האומללים, העניים ואלה שנעשה להם עוול. הוא מתאר את אומללותם של הצרפתים לפני המהפכה, את הניצול, העוני והרעב, ומתאר את אותם עניים שהפכו "אדוני המהפכה" ועוצמת אכזריותם השתוותה אם לא עלתה על זו של מעניהם מהעבר. אחת המלים הדוחות ביותר, בעיני, כשמדברים על ספרים היא "קלאסיקה" (השניה היא "ספר חובה"...). כל מה שנכתב לפני שנים (מעל 50 שנה, בבקשה) אם מי שכתב אותו עשה לו שם, נכלל בקטגוריה המפוקפקת הזו, שבלי להבדיל כוללת את "מלחמה ושלום" ואת "פו הדב" וגורמת לקוראים רבים תסכול ("איך זה שרק אני לא מעריך/ה קלאסיקה?") אז הספר הזה נחשב ל"קלאסיקה" לפי זמן כתיבתו אבל הוא קריא ומעניין ופורש לפנינו את העולם לפי דיקנס. ודיקנס הוא סופר רגשני, רומנטי ודרמטי שזכה להמון חקויים מודרניים. נהניתי מהספר. הערה אחת מתבקשת: יש דיון שאינו נגמר לגבי האם דיקנס היה או לא היה אנטישמי, בגלל דמותו של פייגין היהודי הדוחה מ"אוליבר טוויסט". אלה שחושבים שהוא היה (אנטישמי) יחשבו ודאי לפי הספר הזה שהוא היה שונא נשים. כי עיצוב דמותה של מאדם דיפארז' ועמיתותיה (עם המסרגות והכל) הוא הכי קרוב למפלצתי. אז היה או לא היה? כנראה לא. אבל הוא ודאי היה מכור לדרמטיות וידע את נפש קוראיו...”

“ספר מצוין! לקח לי קצת זמן וכמה עשרות עמודים ממש להיכנס אליו, ואז הוא כבש אותי עד הסוף. הסיפור של דיקנס מתרחש בין פריז ולונדון, בצל המהפכה הצרפתית המתקרבת. הסיפור משלב בין החיים של אנשים במקומות אלה לבין הרקע ההיסטורי שמשפיע על חייהם, ומדגיש את הטוב שבמהפכה שהובילה לסילוק אלו שהביאו סבל וחיים אומללים להמונים הצרפתיים יחד עם האופן האלים ואף מחריד בו היא התבצעה. בפיסת היסטוריה זו חיי האנשים לא הין יכולים להיות מנותקים ממה שהתרחש. דיקנס מתאר באופן מרהיב את הרוע, הסבל, הייאוש, האהבה והמסירות יחד עם חיי היומיום בפריז ובלונדון, ומביא בעדינות ובאיפוק אמירות מוסריות שאינן שחור-לבן, אלא יש בהן גם הרבה אפור. גם ספר מרתק וגם גורם למחשבות.”

“אני אוהבת היסטוריה. אמרתי את זה כבר? ויש לי חיבה בלתי מוסברת לסרטים מצוירים מעולים. לכן, כששני הדברים האלה מתמזגים – אני המאושרת באדם. והם התמזגו, בסרט "מר פיבודי ושרמן". למרות השם המעאפן, זה סרט מגניב לחלוטין, על כלב בשם מר פיבודי וילד בשם שרמן שמפעילים מכונת זמן ומשוטטים בה לתקופות חשובות בהסטוריה. הם מגיעים למצרים העתיקה, מבקרים את דה וינצ'י באמצע ריב עם המונה ליזה – וכן, גם קופצים לפריז בזמן המהפכה הצרפתית. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - אני בעד למידה בדרכים עקומות. אולי כי כמעט את כל אוצר הידע שלי קניתי בדרכים כאלו. למה אני קוראת דרכים עקומות? כל דרך מלבד שיעור פרונטלי. ספרים, סרטים, התנסויות עצמאיות, חוויות אישיות – הכל הולך. ידע שרוכשים בצורה כזאת נשאר הרבה זמן ולא נעלם אחרי הצלצול, במקרה הגרוע, או אחרי המבחן, במקרה היותר מעודד. את כל הידע שלי במיתולוגיה יוונית, למשל, קניתי בעזרת הספר פרסי ג'קסון 1 וצפייה בסרט הטיטאנים. תתפלאו, או לא – זה הספיק לי כדי לנצח בטריוויה על מיתולוגיה יוונית. אז בתור חובבת הסטוריה, וחובבת למידה בדרכים עקומות, וחובבת סרטים מצוירים – אין פלא שהתאהבתי בסרט הנ"ל, ובספר "בין שתי ערים." אני אוהבת ספרים שמחדשים לי דברים, והספר הזה היה מעולה בעניין. אני לא יודעת הרבה על המהפכה הצרפתית, מלבד הדברים הידועים – רובספייר, גיליוטינה, חופש שיוויון ואחווה וכל העסק. כשצפיתי בסרט החמוד הנ"ל לא הבחנתי שיש לי חסרים בידע, אבל כשקראתי את הספר הבחנתי גם הבחנתי. חשבתי שכל המהפכה התרחשה במשך שבועות, אולי חודשים, ושהעם פשוט הוציא להורג את בני המלוכה והאצילים, וכונן סדר מחודש. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - את "בין שתי ערים" קראתי עם תרגום חדש, עם כריכה מקסימה של אמרי זרטל ועם ציורים חמודים בין הפרקים (זאת גאונות ואומץ להוסיף ציורים בספרי מבוגרים. מי המטומטם שהמציא את אופנת הנעליים המכוערות עם האבזמים של המאה השבע עשרה?) ובעיקר: עם הכתיבה היפהייפיה, המשורטטת, של דיקנס. פעם ראשונה שדיקנס ואני נפגשים, והרגשתי איתו כמו עם ידיד ותיק. הוא מדבר בטונים נעימים, בשפה קולחת ורהוטה. התיאורים שלו חיים וחיוניים כל כך עד שחשתי שאני נמצאת שם, בלונדון או בפריז של טרום-המהפכה, והכי חשוב, הוא עושה היטב מה שכל סופר מנסה לעשות: משחק ברגשות. עד חצי הספר, פחות או יותר, ליבנו נתון לדלת העם. לכפריים העלובים שמנסים לעשות צדק. אבל כשהצדק הזה מופנה כלפי אנשים חפים משפע פתאום עולה לדיון השאלה מהו בכלל צדק? דיקנס מיטיב לתאר תכונות אנוש. קשה להאמין עד כמה האנשים המסכנים הללו שטעמו כל כך הרבה כאב בחיים – מסוגלים להוציא מתוכם כמויות כאלו של רוע ואכזריות. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "עובדה מופלאה ומעוררת מחשבה היא שכל יצור אנושי נברא כסוד עמוק ומסתורי לכל זולת." איזה משפט מדהים, מתומצת ואמיתי. רובכם בוודאי מכירים את נופר, או בשמה הסימנייתי no fear, שהיא ללא ספק בת החמש עשרה – אוטוטו שש עשרה – שכותבת הכי טוב בארץ. לפני כמה שבועות נערכה תחרות סיפורים בקבוצות הנוער, והיא כתבה סיפור מעולה שכל כך ממחיש את הציטוט הזה: "השעה הייתה אחת עשרה חמישים ושש כשפתאום זה הכה אותו. עיניו נפקחו בהבנה, והוא פנה להביט סביבו על האנשים שהקיפו אותו, בכיכר. אחד ישב ושיחק בטלפון שלו. אחת הסתכלה תכופות על השעון. והיו שם עוד. עוד עשרות אנשים, עוד עשרות סיפורים, שעמדו שם באותו מקום, באותו רגע, בכיכר, באחת עשרה חמישים ושש." (את הסיפור המלא, "יום קיץ קר" אפשר לקרוא כאן – http://simania.co.il/group.php?groupId=2015 ) - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - מכירים את האנשים האלה שעמוק בתוכם הם מגניבים-בסתר? כלפי חוץ הם נראים מהוגנים, מכובדים, מחזיקים במשרות נחשבות. אבל ברגע שבו תישארו איתם בארבע או בשש עינים והאוירה תהיה נינוחה – פתאום ייחלץ מתוכם אדם עליז, שנון ומלא חיים, שמסוגל לקרוע אתכם מצחוק בלי הינד עפעף. זה דיקנס. כתיבה מעולה, עלילה משובחת, טוויסטים מצוינים – ופתאום משום מקום נשלף ההומור הבריטי המעולה, על פי רוב מתובל בציניות דקה: "אנגליה, למשל, בימי סטיוארט העליזים הזכורים לרע, שבהם נמכרה הארץ במכירת חיסול." "הם הרבו בשיג ושיח עם הרוחות - דבר שהסב להם תועלת עצומה שלא הוכחה מעולם." "ג'נטלמנים מצוינים בעלי חינוך מעולה – שנודע באותם ימים מופלאים (וגם לאחריהם) כחינוך לאדישות לכל נושא שיש בו עניין אנושי.." "הינשוף השמיע קול שלא דמה אלא במעט לקול שמשוררים גברים מייחסים בדרך כלל לינשוף. אבל ליצורים אלה יש תכונה עיקשת אחת, לעולם לא לומר מה שכותבים עבורם." "אספר לך, אף על פי שאין סיכוי שתבין אותי – כי אתה כלב חסר רגישות." "הו, ואתה, ממש נשמה רגישה ופיוטית." "אף פעם לא תבין שאין לי תקנה?" "אין לך שום סיבה להיות חסר תקנה." "אין לי שום סיבה להיות, בכלל, עד כמה שידוע לי." ""יושב פה איש עסקים – איש מבוגר – איש בעל ניסיון – בבנק. הוא אומר שאין שום סיבה! אומר את זה עם הראש על הכתפיים!" מר סטרייבר ציין עובדה זו כאילו היו הדברים פחות מרשימים אילו נאמרו בראש כרות." "האדוק שבמאמינים לא יכול היה להביע כבוד רב יותר ליעילותה של תפילה כנה מכפי שביטא הוא בחוסר האמון שלו באשתו." "...ביתו הוקף, והאיש הוזמן לצאת למפגש אישי. בתגובה נעל מסייה גאבל את דלתו על מנעול ובריח והסתגר כדי לשקול את ההזמנה בינו לבין עצמו." "אני מכבד את צערך כאילו היית אבי. למזלך, ביש מזל זה נחסך ממך." - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - הדמויות של דיקנס הן משהו יוצא מן הכלל. הן עשויות כל כך טוב והן מלאות חיים – שלפעמים הרגשתי שאני צופה בסרט. אהבתי מאד את הדרך שבה הוא בחר לסיים את הספר. הוא לקח דווקא את הדמות הנגררת, זאת שמצהירה לאורך כל הדרך עד כמה החיים שלה דפוקים ושלא יצא ממנה כלום – וגרם לה לסדר את הכל. מטעמי ספוילריזם אני נמנעת מלתאר את הסידור הכללי וגם להביע תנחומים על הדרך שבה זה קרה – מבאס, אבל גאוני. ומדהים. ומעניק השראה. "גם את החיים שווים מעט מאד כשמבזבזים אותם, הם שווים את המאמץ. אחרת לא היה שום ערך להקרבתם." כל מה שנשאר לי עכשיו להחליט זה איפה ספר יעוף מהעשירייה הפותחת שלי, כדי שאוכל להכניס את דיקנס פנימה.”

“ספר קלאסי,יוצא מן הכלל,מענג מהדף הראשון עד האחרון זהו ספר אשר גורם לקורא להישאב עמוק אל תוך עולם קסום ומהפנט. הסופר דיקנס ניחן ביכולת ספרותית יוצאת דופן,מכיוון שהשתמש באיורים שגרמו לקורא להבין את האירועים השונים, ולהיות חלק מאותו עידן. ספרו הכיל את כל המרכיבים והאלמנטים החשובים,והנחוצים ,לכתיבת רומן היסטורי ,לכן זה לא פלא שהמוניטין שלו המשיך להדהד 161 שנים אחרי פרסומו הראשון ב 1859.”

“כמו רבים קראתי אותו בעבר בכל מיני "עיבודים" ו"קיצורים". יש מדור מיוחד בגהינום המיועד לאלה ה"מעבדים" עבודתו של אחר - בדרך כלל להתאימה לטעם המקובל או לסוג מסויים של קוראים. ספרים שנכתבו בדרך מסויימת הופכים פתאום אחרים כשהעורך מחליט להשמיט מהם או להוסיף להם קטעים. שמחתי לקנות אותו כשיצא לאחרונה בגירסה המלאה, בתרגום חדש, ועם איורים מקסימים של ה"ק בראון. דיקנס כתב סיפור שהיה מיועד לקריאת הנאה, פורסם בעיתון פעם בשבוע - כל פעם פרק, והוא עשה פחות או יותר מה שעשתה שחרזאדה: סיים כל פרק בסימן שאלה ומתח, שיבטיח שהקוראים יקנו את העיתון גם בשבוע הבא. זו כנראה הסיבה שהסיפור מתנהל לו בדרך לא אחידה. והסיפור מתאר חיים של מספר אנשים, המושפעים ומיטלטלים בגלל מאורעות שאין להם שליטה בהם. דיקנס שחש היטב את עליבות החיים של האומללים, העניים ואלה שנעשה להם עוול. הוא מתאר את אומללותם של הצרפתים לפני המהפכה, את הניצול, העוני והרעב, ומתאר את אותם עניים שהפכו "אדוני המהפכה" ועוצמת אכזריותם השתוותה אם לא עלתה על זו של מעניהם מהעבר. אחת המלים הדוחות ביותר, בעיני, כשמדברים על ספרים היא "קלאסיקה" (השניה היא "ספר חובה"...). כל מה שנכתב לפני שנים (מעל 50 שנה, בבקשה) אם מי שכתב אותו עשה לו שם, נכלל בקטגוריה המפוקפקת הזו, שבלי להבדיל כוללת את "מלחמה ושלום" ואת "פו הדב" וגורמת לקוראים רבים תסכול ("איך זה שרק אני לא מעריך/ה קלאסיקה?") אז הספר הזה נחשב ל"קלאסיקה" לפי זמן כתיבתו אבל הוא קריא ומעניין ופורש לפנינו את העולם לפי דיקנס. ודיקנס הוא סופר רגשני, רומנטי ודרמטי שזכה להמון חקויים מודרניים. נהניתי מהספר. הערה אחת מתבקשת: יש דיון שאינו נגמר לגבי האם דיקנס היה או לא היה אנטישמי, בגלל דמותו של פייגין היהודי הדוחה מ"אוליבר טוויסט". אלה שחושבים שהוא היה (אנטישמי) יחשבו ודאי לפי הספר הזה שהוא היה שונא נשים. כי עיצוב דמותה של מאדם דיפארז' ועמיתותיה (עם המסרגות והכל) הוא הכי קרוב למפלצתי. אז היה או לא היה? כנראה לא. אבל הוא ודאי היה מכור לדרמטיות וידע את נפש קוראיו...”