“הספר הזה היה אצלנו בבית. אני בטוחה בכך. לא כספר מושאל, כדרכנו בקודש, אלא כספר קנוי, כדרכנו בסופרים בני ובנות המגזר. היה, ולא טרחתי לקרוא אותו. סתם. לא נראתה לי העטיפה, לא נראה לי השם, ותמיד היו ספרים הרבה יותר אטרקטיביים בסביבה. מעבר לכך, ידעתי שליאור אנגלמן, המחבר, הוא רב, ואני לא מאוד אוהבת דרשות והטפות דוסיות. אחר כך הוא נעלם, אני מניחה שבדרך כל הספרים שלנו בבית - אל שואלים שלא טורחים להחזיר, ו”

“לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב ביקורת על הספר הזה. כנראה שאין מנוס מלהתחיל מהכותב. זהו ספר הפרוזה השלישי של הרב ליאור אנגלמן, או השני - אם אתם לא מחשיבים סיפורים קצרים. והאמת היא, שהסיווג הכפול הזה, רב וסופר, הוא לא סיווג פשוט בכלל. כי לרב יש תדמית ציבורית מסויימת, יש לו פתקיד, עומדת מאחוריו אג'נדה מסויימת שהוא מחוייב לה כפי שהיא, שלמה ומגובשת. ואילו כותב נדרש לחשוף את חדרי נפשו, את הסדקים, את ה”

“נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה. גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו. הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כז”

“אל הספר הגעתי במקרה, הסופר ליאור אנגלמן לא היה מוכר לי ודווקא בגלל זה ניסיתי... וזכיתי. אני בחרתי בהאזנה לספר, המקריא, באומנות רבה, הסופר עצמו. בשפה יפה, ברורה וללא תסבוכות מיותרות, הצליח ליאור לייצר ספר וסיפור מושלמים. הספר שזור במספר נתיבים המשלימים זה את זה. הבנת מקור משמעות שם הספר והסיפור מאחוריו מביאים לאימוץ הגישה כדרך חיים, ממש כמו גיבורי הסיפור. נתיב ה "מציצנות" שבספר ערוך באמנות רבה”

“הספר הזה היה אצלנו בבית. אני בטוחה בכך. לא כספר מושאל, כדרכנו בקודש, אלא כספר קנוי, כדרכנו בסופרים בני ובנות המגזר. היה, ולא טרחתי לקרוא אותו. סתם. לא נראתה לי העטיפה, לא נראה לי השם, ותמיד היו ספרים הרבה יותר אטרקטיביים בסביבה. מעבר לכך, ידעתי שליאור אנגלמן, המחבר, הוא רב, ואני לא מאוד אוהבת דרשות והטפות דוסיות. אחר כך הוא נעלם, אני מניחה שבדרך כל הספרים שלנו בבית - אל שואלים שלא טורחים להחזיר, ו”

“לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב ביקורת על הספר הזה. כנראה שאין מנוס מלהתחיל מהכותב. זהו ספר הפרוזה השלישי של הרב ליאור אנגלמן, או השני - אם אתם לא מחשיבים סיפורים קצרים. והאמת היא, שהסיווג הכפול הזה, רב וסופר, הוא לא סיווג פשוט בכלל. כי לרב יש תדמית ציבורית מסויימת, יש לו פתקיד, עומדת מאחוריו אג'נדה מסויימת שהוא מחוייב לה כפי שהיא, שלמה ומגובשת. ואילו כותב נדרש לחשוף את חדרי נפשו, את הסדקים, את ה”

“נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה. גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו. הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כז”

“אל הספר הגעתי במקרה, הסופר ליאור אנגלמן לא היה מוכר לי ודווקא בגלל זה ניסיתי... וזכיתי. אני בחרתי בהאזנה לספר, המקריא, באומנות רבה, הסופר עצמו. בשפה יפה, ברורה וללא תסבוכות מיותרות, הצליח ליאור לייצר ספר וסיפור מושלמים. הספר שזור במספר נתיבים המשלימים זה את זה. הבנת מקור משמעות שם הספר והסיפור מאחוריו מביאים לאימוץ הגישה כדרך חיים, ממש כמו גיבורי הסיפור. נתיב ה "מציצנות" שבספר ערוך באמנות רבה”