כל כך נהניתי לקרוא את הנובלה המקסימה הזו.
פעם ראשונה שאני קורא תומס וולף, אולי בכלל פעם ראשונה שאני קורא סופר אמריקאי קלאסי אחרי מארק טווין שקראתי בילדותי.

כתבו בעמוד הספר ביקורות נפלאות ואין לי הרבה מה להוסיף עליהן, מדובר בנובלה בנויה יפה, כתובה יפה, מרגשת וקולעת בעיני לכל אדם שהגיע לגיל מסוים בו הנוסטלגיה לעיתים לובשת צורות של ימים טובים ורחוקים שלא יחזרו לעולם. כל אחד והגיל שבו זה קורה לו אני מניח.
וולף מדבר על הנקודה בה הנוסטלגיה הופכת לכאן ועכשיו, השחזור של רגעים שבזכרונותינו היה גדולים ומועצמים, הופכים במפגש עם המציאות לאחר שנים למעין צל מאכזב של הזכרון שכן יש בנו את הנטייה להעצים בילדות הכל. המציאות, הכאן ועכשיו לעולם מאכזבים כשהם הופכים לרגע נוסטלגי כאשר הזכרון פוגש מה שנותר ממנו בעולם הממשי.

״ואז הכל ילך ממני, יימוג כמו צללי ענן על גבעה, ילך ממני כמו פנים אבודים בחלום, יבוא כמו שמועות כבירות מנמנמות על אודות יריד רחוק ופלאי - בא, הולך, בא, נמצא ואובד, ואתה אחוז ומוחזק אך לעולם בלתי לכיד, כמו קולות בהרים אבודים, מזמן - כמו העיניים הכהות והפנים השקטים של הנער הכהה, הנער הכהה האבוד, אחי, שכמו צללים או כמו היעדר בתוך הבית, הוא עצמו היה בא, ואז הולך, ואז בא שוב.״

הציון שלי: 8/10
מומלץ.

מודה, לא נפל לי האסימון, הטלקארד, הסים קארד ואפילו לא ה-eSim.
הקריאה השאירה בי רושם דל אם כי היו רגעים לא רעים בכלל. ספר מוזר, כתוב מוזר, בנוי מוזר, אלגורי? ילד לא מפותח לפרקים כתב אותו ולפרקים נער מפותח מחשבתית בהחלט.

טוב, אתחיל מהתחלה אני מניח על מנת שלא לכתוב ביקורת כפי שהספר כתוב, מפוזר וגחמני. הספר פורסם ב-1909 על ידי רוברט ואלזר שבעצמו חי כנראה חיים לא פשוטים וסיים חייו בבית משוגעים. ראיתי שיש המגדירים את הספר כיצירת מופת ששינו את פני הספרות המודרנית. את זה דווקא אני יכול להבין, הספר בהחלט יכול היה להיות נקודה מכוננת באופן הכתיבה עד אז. הספר, שנכתב כיומן אישי בגוף ראשון, זכה להערצה מסתבר כמו פרנץ קפקא, ואלטר בנימין ותומאס מאן, ומאז שנות השבעים, לאחר מותו של ואלזר דווקא הוא נחשב לאחד הרומנים המשפיעים והחידתיים ביותר של המאה ה-20.

הרומן האירופי הקלאסי של המאה ה-19 התעסק לא מעט בחניכה, סיפורו של צעיר היוצא אל העולם כדי להגשים את עצמו, לצבור נכסים, מעמד ודעת. ואלזר הופך את המבנה הזה על פיו באופן רדיקלי.
יאקוב פון גונטן, בן למשפחה מכובדת ובעלת אמצעים, בורח מביתו ומתגייס מרצונו החופשי לסוג של פנימייה למשרתים ראשיים. הפנימייה מוזרה ודועכת ומטרתה ומטרתו הלא ברורה של יאקוב עצמו, היא הפוכה לחלוטין מכל שאיפה מודרנית: "כאן מחנכים אותנו להיות קטנים, עד כדי אפסות."
השיעורים במכון חוזרים על עצמם באובססיביות, חוקי הבית נוקשים אך חסרי תוחלת, ומנהל המכון, נראה כענק מאיים אך מרושש כלכלית ונפשית. יאקוב אינו שואף לטפס בסולם החברתי, אלא דווקא לרדת לתחתיתו.
יאקוב נשמע כמו העתק של ואלזר, דמות מוזרה ולא הגיונית שכן הוא מחליף את הוויתו ממשפט למשפט והופך לדמות לא ברורה כנראה בכוונת מכוון. הוא מתנשא אך בו זמנית משתוקק להשפלה מעין אופי שנע בין סאדיסט למזוכיסט. לעיתים הוא אינטלקטואל חריף ולעיתים מדבר כילד בן 4 ודוחה כל השכלה או ערך מעליו; הוא מנתח את סובביו בריאליזם אכזרי אך תופס את המציאות כחלום מתמשך.

הפרדוקס המרכזי באישיותו הוא החירות שבצייתנות. עבור יאקוב, הוויתור המוחלט על האגו, על השאיפות ועל הרצון החופשי הוא הדרך היחידה להשתחרר מהתביעות המעיקות של החברה הבורגנית המודרנית. הוא רוצה להיות "אפס עגול ומקסים", משום שאפס אינו יכול להיכשל, אינו יכול להישבר, ואינו מחויב לדבר. כאן דווקא מצאתי עניין בספר שכן ואלזר עצמו עשה בהמשך חייו בדיוק את זה: הפך לאפס במוסד ששולט בו לחלוטין ואני לא אתפלא אם רצה זאת בעצמו ולא רק נכפה עליו.

הכתיבה בספר מתאפיינת לכאורה בטון קליל, כמעט ילדותי, רווי אירוניה עצמית והומור דק, העומד בניגוד מוחלט לתהומות הקיומיים שהוא מגרד.
הפנימייה מקום מפחיד כשלעצמו לקורא אולי אבל למתגורר שם היא מיקרוקוסמוס של האנטי-מודרניות. היא מנותקת מהעולם שבחוץ והופכת למרחב מופשט ספק-ריאליסטי ספק-אלגורי, שבו הזמן קופא מלכת.

אני יכול להבין מדוע הספר השפיע עמוקות כל כך על פרנץ קפקא שכן הבדידות, הניכור ושאר האווירה בהחלט יכולה להיות המבשרת הישירה של "הטירה" או "המשפט". אלא שאצל קפקא, הגיבור נאבק במערכת בירוקרטית אטומה ומנסה לפענח אותה בשעה שאצל ואלזר, יאקוב מתמסר אליה באהבה ובלעג בו-זמנית.

במבט היסטורי, הספר פורסם ערב מלחמת העולם הראשונה. בעידן שבו אירופה דהרה לקראת תיעוש מוגבר, לאומנות תוקפנית ופולחן של כוח, יאקוב פון גונטן מציע מניפסט שקט של פסיביות קיצונית – סירוב מוחלט להשתתף במשחק הכוחות ההיסטורי.

הציון שלי: 6/10
למה רק 6? לא בגלל התוכן אלא יותר בשל הכתיבה, החלקים שאתה צריך להשלים בעצמך ובדיעבד על מנת להבין את הספר ובעיקר העובדה שנשארתי עם טעם מר וחוסר חשק לקרוא עוד ואלזר ואני עדיין לא מבין מדוע. אולי בעוד חודש אדע....

דני דידרו, גאון מחשבתי שהקדים את זמנו במספר עשורים אם לא מאות.

כאשר חושבים על עידן הנאורות, השמות הראשונים שעולים בדרך כלל הם וולטר, רוסו או מונטסקייה. אך ככל שמעמיקים בתקופה מתברר שאחת הדמויות המרתקות, הנועזות והמודרניות ביותר הייתה דני דידרו. במובנים רבים, דידרו לא היה רק בן תקופתו; הוא היה אדם שנדמה כי נשלח בטעות מאתיים שנה אחורה אל המאה השמונה-עשרה. רבים מרעיונותיו, סגנון כתיבתו, יחסו למדע, לספקנות, לפסיכולוגיה ולחירות המחשבה נשמעים בני זמננו יותר מאשר בני דורו. כבר בצעירותו החל להתרחק מן האמונה הדוגמטית והוא נמשך לספרים, לשאלות, לוויכוחים אינטלקטואליים ולרעיונות חדשים שהחלו לנוע באירופה כמו רוח בלתי נראית. דידרו עבר לפריז, העיר שהייתה אז המעבדה הגדולה של המחשבה האירופית. פריז של המאה השמונה-עשרה הייתה עולם רוגש של בתי קפה, סלונים ספרותיים, מדענים, פילוסופים, משוררים ומורדים אינטלקטואליים, שם עיצב את עצמו מחדש. בתחילה דידרו חי בעוני ממשי עד שפילס דרכו למעלה וחי בדומה לרוסו על קצבאות של האצולה. מה שהוביל לתופעה שידועה היום כאפקט דידרו.

בתחילה הוא תרגם ספרים, כתב מאמרים מזדמנים, נאבק לפרנס את עצמו והתקשה לבסס את מעמדו. אולם דווקא החיים בשולי החברה האינטלקטואלית אפשרו לו לפתח עצמאות מחשבתית נדירה. הוא לא היה כבול למשרה אקדמית, לא לחצר מלכותית ולא לממסד דתי. במובן מסוים הוא היה אינטלקטואל חופשי לפני שהמושג הזה בכלל התקיים.
הישגו הגדול והידוע ביותר היה: האנציקלופדיה שכתב יחד עם ד׳אלמבר. הרעיון של לאסוף את כלל הידע האנושי הידוע בזמנו ולארגן אותו במפעל אחד עצום היה בלתי נתפס בשעתו והוא כתב כ-7000 ערכים וכך למורת רוחם של אנשי הכנסיה הערך אלוהים יכול היה לעמוד לצד ארנבת. בכל אופן, מדובר באחד המיזמים האינטלקטואליים החשובים בתולדות התרבות המערבית. זו לא הייתה אנציקלופדיה כמו שאנו מדמיינים כיום אלא ספר של רעיונות פילוסופיים, היסטוריים ומדעיים ולא סתם עיון אלפביתי במושגים.
מאחורי הערכים היבשים לכאורה הסתתרה השקפת עולם חדשה. דידרו וחבריו ביקשו להעביר את מרכז הכובד מן הסמכות אל התבונה, מן המסורת אל הביקורת, מן ההתגלות אל החקירה. הם ביקשו לומר לאדם הפשוט: אינך חייב לקבל אמת משום שמישהו בעל סמכות אמר אותה. אתה רשאי לבדוק, לשאול, להטיל ספק.
הרשויות שהבינו היטב את הסכנה החלו לפעול כנגד ההשכלה המדאיגה והכנסייה אסרה חלקים מן הפרויקט ויחד עם השלטון הצרפתי הם ניסו שוב ושוב להפסיק את פרסומו. דידרו נחקר, נרדף ולעיתים אף נאלץ לעבוד בחשאי. בשלב מסוים נכלא דידרו בטירה בשל הספרון שעליו אדבר כאן: מכתב מן העיוורים לאלו הרואים שאינו קשור לאנציקלופדיה למיטב ידיעתי.

מבחינה פילוסופית קשה לסווג את דידרו. הוא לא היה אתאיסט פשוט אך ברור לי שהוא קרא את שפינוזה. הוא גם לא היה מאמין במובן המסורתי מן הסתם. הוא לא היה חומרן צר במובן המכני, אך גם לא אידיאליסט. הוא נע ללא הרף בין עמדות, בחן אותן, ערער עליהן והמשיך הלאה. אולי זו הסיבה שהוא נראה כה מודרני עד היום שכן הוא לא חיפש מערכת סגורה אלא תהליך בלתי פוסק של מחשבה. רבים מכתביו החשובים ביותר לא זכו לפרסום רחב במהלך חייו והוא כתב למגירה ביודעו שבני זמנו לא יבינו אותם. בני דורו הכירו אותו בעיקר כעורך האנציקלופדיה; הדורות הבאים גילו בהדרגה גם את הסופר, המבקר, ההוגה והנסיונאי הספרותי.

כאשר מביטים לאחור, דידרו נראה פחות כפילוסוף של הנאורות ויותר כמבשר של המודרנה עצמה. הוא האמין בחופש מחשבה אך חשד בוודאות; העריץ את המדע אך הכיר במורכבות האדם; רדף אחר ידע אך ידע שכל תשובה מולידה שאלות חדשות. אולי משום כך הוא ממשיך לדבר אל קוראים בני זמננו בעוצמה כה גדולה. אגב, דידרו היה חבר קרוב (עד שלב מסויים) של רוסו אך בין השניים היו יחסי הערכה-שנאה בולטים. זה בלתי נתפס שהשניים היו יושבים פעם בשבוע באופן קבוע בבית קפה פריזאי ומדברים על העולם.

כעת לספרון המופלא הזה:
מכתב על העיוורים לשימושם של הרואים מנוסח כמכתב מדידרו לאשת אצולה שהייתה ידידה ותומכת שלו. דידרו מנסה להסביר לה את העולם דרך עיני העיוור. לכאורה מדובר בחיבור פילוסופי העוסק בשאלה פשוטה: כיצד תופס אדם עיוור את העולם? אך למעשה זהו אחד הטקסטים החתרניים ביותר של המאה השמונה-עשרה, מתקפה מתוחכמת על ודאות, על סמכות ועל האמונה כי האדם רואה את המציאות כפי שהיא.

האירוניה הראשונה של הספר טמונה כבר בכותרתו. דידרו אינו כותב על העיוורים עבור העיוורים. הוא כותב על העיוורים עבור אלו הרואים. כלומר, העיוור אינו מושא המחקר אלא המראה שבאמצעותה נבחן האדם הרואה. השאלה האמיתית איננה כיצד חי העיוור, אלא עד כמה בטוחים הרואים שהם אכן רואים ולכן בעיני הספר הקדים בהרבה את זמנו. דידרו מבצע כאן מהלך שמזכיר מאוחר יותר את ניטשה, את הוסרל ואפילו את פוקו. הוא מערער על מה שנראה מובן מאליו. הוא לוקח את החוש שהפך לשליט הבלתי מעורער של התרבות המערבית: השיפוט שדרך הראייה ומציג אותו כנקודת מבט אחת בלבד מתוך אפשרויות רבות.

העיוור אצל דידרו אינו אדם חסר עולם; הוא אדם שבונה עולם אחר פשוט וזה הבדל עצום. במשך מאות שנים נטתה הפילוסופיה לראות בעיוורון חסר, פגם, שלילה של שלמות אנושית. דידרו מציע מחשבה נועזת בהרבה: ייתכן שכל אחד מאיתנו כלוא בתוך מבנה החושים שלו. העיוור אינו קרוב פחות למציאות; הוא פשוט פוגש מציאות אחרת. מבחינה ספרותית, זהו אחד הדברים היפים בחיבור שכן דידרו אינו מסתפק בטיעונים מופשטים. הוא מתבונן באנשים ממשיים, בחוויותיהם, בדרכי החשיבה שלהם. הוא כותב כפילוסוף, אך גם כסופר. האדם איננו דוגמה לרעיון; הרעיון צומח מתוך האדם.

כאשר קוראים את הספר כיום, קשה שלא לחוש עד כמה הוא מבשר את הספרות והפילוסופיה המודרניות. יש בו משהו שמזכיר לי את קפקא בתחושה: אותה קריסה של הקרקע המוצקה שמתחת לרגליים. לפתע הדברים שנראו טבעיים לחלוטין נעשים מוזרים. הראייה עצמה הופכת לבעיה פילוסופית. אך נדמה לי שהרובד המעניין ביותר בספר נמצא במקום אחר. זהו למעשה ספר על צניעות קוגניטיבית שכן הראיה שקרנית היא. דידרו מבקש להזכיר לנו שכל אדם חי בתוך בית כלא של תפיסתו. אנו נוטים לחשוב שהעולם הוא כפי שאנו חווים אותו, אך אין לנו דרך אמיתית לצאת מחוץ לעצמנו כדי לוודא זאת. העיוור חושף את הסדק הזה. הוא מראה שהמציאות אינה ניתנת לנו באופן ישיר אלא מתווכת תמיד דרך הגוף, החושים והשפה.

מבחינה אלגורית אפשר לראות את החיבור כולו כמשל על המצב האנושי. העיוורים והרואים אינם שתי קבוצות נפרדות שכן כולנו עיוורים ביחס למשהו. לכל אדם יש גבול שמעבר לו תפיסתו חדלה לפעול והוא פועל על פי ידע שהועבר לו. יש עיוורון של החושים, יש עיוורון של התרבות, יש עיוורון של האמונה, ויש עיוורון של התבונה עצמה. אי אפשר שלא לראות את הקשר של דידרו למשל המערה של אפלטון שם האסיר לא רואה את העולם כפי שהוא אך הבעיה של דידרו היא שגם אם תצא מהמערה, לא מובטח ואפילו מובטח שלא! תראה את העולם באופן נכון שכן, אין מבט אלוהי שממנו ניתן לראות את העולם כפי שהוא באמת. יש רק נקודות מבט שונות, חלקיות וזמניות.

זו גם הסיבה שהספר עורר שערורייה בזמנו ודידרו נכלא במגדל של טירה ידועה לשמצה עד שחבריו ורוסו בינהם הצליחו לשחרר אותו במאמץ לא קטן.
מאחורי הדיון בעיוורים הסתתר דיון מסוכן בהרבה: אם החושים אינם מעניקים ודאות מוחלטת, ואם תפיסת העולם שלנו תלויה במבנה הגוף שלנו, מה מעמדה של כל אמת מוחלטת? ומה מעמדה של הדת המבססת את עצמה על ודאויות כאלה?
השיחה בין העיוור לקראת מותו והכומר היא אקסטזה מחשבתית נדירה.

מהו היפה? כך כתב דידרו: ״כשהעיוור אומר ״זה יפה״ הוא איננו שופט, הוא רק מוסר את שיפוטם של הרואים: וכי מה עושים שלושה-רבעים מהאנשים המביעים דעה על מחזה שראו, או על ספר שקראו? היופי איננו אלא מלה בשביל העיוור כל עוד נפרד הוא מן התועלת. ועם חוש אחד פחות, מה רבים הדברים שתועלתם נעלמה ממנו! כלום אין העיוורים ראויים עד-מאוד לרחמים על שאין היפה עבורם אלא הטוב! היתרון היחיד שמפצה אותם על אובדן זה, הוא שיש להם אידאות על היפה, שהן אמנם צרות יותר, אך עם זאת נקיות יותר, מאשר אלה של פילוסופים גלויי עיניים שטיפלו בנושא באריכות מרובה.״

הוא ממשיך וטוען: ״אדם שלא ראה בעיניו אלא יום או יומיים כל חייו והפך עיוור, אילו נקלע אל תוך עם של עיוורים, מוטב לו שישתוק, שאם לא אכן יחשבוהו למטורף. הוא יבשר להם בכל יום על איזושהי תעלומה חדשה, שלא תהיה תעלומה אלא להם, ושהחכמים יהיו אסירי תודה שלא להאמין בה. וכך, המגנים את הדת, כלום לא יוכלו להפיק תועלת מרובה מחוסר-אמונה נחוש כל כך בהשקפותיו, ואפילו כה צודק מבחינות מסוימות, ועם זאת בעל יסודות רעועים כל כך? אם תתני לרגע דעתך להנחה זו, היא תזכיר לך את ההיסטוריה ואת הרדיפות של אלה שמזלם איתרע להם לפגוש את האמת בתקופות החשיכה, ושחוסר שיקול דעת הביאם לגלות אותה לבני-זמנם העיוורים, אשר מביניהם לא היו להם אויבים אכזריים יותר מאלה, שלפי מצבם וחינוכם דומה שצריכים היו להיות הפחות מרוחקים מהשקפותיהם.״

בעיניי, גדולתו של המכתב של העיוורים היא בעצם העובדה שהוא הופך את הרואה לחסר ביטחון בראייתו. זהו ספר שמצליח לבצע פעולה נדירה: הוא מטיל ספק באופן שבו אנו מבינים את עצם האפשרות של ידיעה. כאשר מסיימים את המכתב העיוור כבר אינו נראה כדמות שחסר לה משהו. להפך, במובנים מסויימים הוא עולה על הרואה חד-משמעית. הוא נעשה שליח פילוסופי המגיע כדי להזכיר לרואים שגם הם חיים בתוך חשכה מסוימת, גם אם עיניהם פקוחות לרווחה.

והנה ציטוט נהדר בהקשר של העיוור והרואה: ״עלה בדעתנו לשאול את העיוור, אם היה שמח לו היו לו עיניים: ״אילו לא משלה בי הסקרנות אולי הייתי שמח בעיניים״, אמר, ״אך מאחר וסקרן אני, הייתי מעדיף זרועות ארוכות: דומני, שאלו היו מלמדות אותי טוב יותר את נפלאות הטבע ומה שקורה בירח לדוגמא יותר מאשר עינכם או הטלסקופים שלכם, ויתר על כן, העיניים חדלות לראות קודם שהידיים מפסיקות לחוש מפאת הגיל. לכן, מוטב אפוא לשכלל את איבר החישה שיש לי מאשר לתת לי את זה שחסר לי.״

הציון שלי 10/10
אם דברי לא הבהירו מספיק את הנאתי מהספר, טחו עינכם מראות את דבריי

כתבו כאן המון ביקורות ורובן לגמרי בעד הספר ואפשר להבין זאת בנקל.
אכן, ניתן ורצוי לקרוא את הספר כספר על האבסורד שבקיום, ניכור ואדישות. אני בוחר להתייחס לזווית אחרת שמתחוורת דווקא מתוך הפרק האחרון של הנובלה.
בפרק הזה ניתן לראות את הספר כולו כמסע מהיעדר שפה ורגש אל לידתה של שפה ורגש ברגעים האחרונים ממש.
במשך רוב הנובלה מרסו כמעט ואינו חי את חייו אלא נסחף בהם כמו הקצף שנשטף אל החוף מהגלים. הוא מתאר את העולם באמצעות עובדות: השמש הייתה חמה, הים היה נעים, מישהו דיבר, מישהו מת. הוא מתבונן במציאות כאילו היא מתרחשת מחוץ אליו. גם כאשר אמו מתה, גם כאשר הוא מתאהב, גם כאשר הוא... הורג אדם, הוא כמעט שאינו מעניק לדברים משמעות. הוא חי בעולם של אירועים ללא פרשנות.
לדעתי קאמי שם מלכודת לקוראים לחשוב שמדובר בדמות אדישה לחיים. למעשה, ייתכן מדובר במשהו קצת אחר: הוא כה נאמן לחוויה הישירה עד שהוא מסרב להלביש עליה מילים גדולות. הוא אינו אומר שהוא אוהב כאשר אינו בטוח שהוא אוהב. הוא אינו אומר שהוא מאמין כאשר אינו מאמין. הוא מסרב להשתתף בתיאטרון החברתי שבו כולם מספרים לעצמם סיפורים על משמעות ועל נפלאות החיים האפורים וביחוד החסרי וודאות של התקופה בה נכתב הספר.

דווקא בפרק האחרון קורה דבר מוזר. לראשונה מרסו מדבר בלהט, הוא כועס, הוא כמעט נושא נאום. כאשר הוא מתפרץ על הכומר, נדמה שהאדם השותק של כל הספר נולד מחדש רגע לפני הוצאתו להורג. הפרק האחרון הוא גם קבלה של האבסורד וגם רגע שבו מרסו מוצא קול, את קולו שלו. האירוניה היא שרק כאשר נגזר עליו למות הוא מתחיל לדבר באמת. אפשר לקרוא את הזר כסיפור של אדישות ואבסורד, אך גם ניתן לקרוא אותו כסיפור על התבגרות תודעתית מאוחרת מאוד בשעת מלחמה ואסונות. מרסו עובר תהליך הפוך מגיבורי רומנים רגילים. בדרך כלל גיבורים מתחילים מלאי תשוקה ומסיימים מפוכחים. מרסו מתחיל כמעט נטול קול ומסיים בהתגלות כמעט מיסטית.
בפרק האחרון שהכי התחברתי אליו יש גם משהו שמזכיר את הגיבורים של דוסטויבסקי, אף על פי שקאמי היה כנראה נרתע מההשוואה. אצל דוסטויבסקי רגע המשבר מוביל בדרך כלל אל אלוהים. אצל מרסו המשבר מוקיע את האל לחלוטין ומוביל את מרסו אל העולם עצמו. הוא אינו מגלה ישות עליונה אלא את הלילה, הכוכבים, האדמה, האוויר. במקום טרנסצנדנציה הוא מוצא אימננטיות מוחלטת.
וכך האנטי-גיבור שלאורך כל הספר נדמה שחסר עומק פנימי, מתגלה שהיה שם כל הזמן אלא שהיה קיים ללא אוצר מילים. ברגע האחרון הוא מבין שהעולם אינו חייב לו משמעות, ודווקא משום כך הוא חופשי לאהוב אותו.

בקריאה הזאת שהיא השניה שלי את הנובלה: הרצח, המשפט והמאסר שוב היו חסרי חן בעיני אך הבנתי שוב שהם רק המנגנון שבאמצעותו קאמי דוחק את מרסו אל הקיר עד שאין לו עוד אפשרות לברוח אל היומיום. רק כאשר כל האפשרויות נסגרות, הוא פוגש את הקיום עצמו.
זו אחת הסיבות שגם אני רואה בפרק האחרון את לב היצירה. מדובר בוידוי מאוחר של אדם שלמד לחיות רק כאשר כבר נגזר עליו למות.

הציון שלי: 8/10
למה רק 8? השפה רדודה מאוד בהשוואה לשיבה לטיפזה שבעיני הוא חלק מאוד משמעותי בספרון הזה: מעין מכתב ערגה ואהבה לזמן שחלף והמשמעות שלו בעיני האדם לאורך חייו. אם הייתי נותן ציון נפרד לשיבה לטיפזה, אזי הציון היה 9 בקלות, אהבתי עד כדי כך שאין לי מה לכתוב עליו במקום שמוגדר כביקורת.

רוסו היה גאון מחשבתי וכסיל חברתי.

מי שלא מכיר את הפילוסוף רוסו או לפחות את חלקו ברוח, מדעי החברה, מוסיקה, מדע כנראה ימצא בוידויים אופרת סבון מתקופת הנאורות שבה משובצים רוזנים, תככים ואגו נפוח מחשיבות עצמית. לא רק את רוסו חשוב להבין על מנת להפיק מהספר את המיטב בעיני אלא את דני דידרו, את וולטר אויבו המושבע של רוסו, את רוח התקופה הן ההיסטורית-פוליטית והן החברתית והספר בהוצאה הזו מספק את כל אלו בכרך אחד.

טוב, לגבי הספר: רוסו, האדם המודרניסט הראשון מהבחינה הזו שהוא הפך את חייו לעלילה ואף טען כי לא ניסה לייפות את האמת. טוב, לדידו של ניטשה אין זה אפשרי לכתוב באופן לא סובייקטיבי ולכן כל נסיון אוטוביוגראפי יכשל.
לקרוא את הייסורים שעבר רוסו ולא להאמין שאדם עבר את כל התלאות הללו במהלך חיים בודד. האדם הסתכסך עם יותר אנשים מאשר הכיר, הוא נפגע הרבה יותר פעמים ממה שהיה צריך משום שהיה אדם רגיש במיוחד כנראה, אדם בעל סתירות פנימיות מסובכות מאוד שיש כאלו המייחסים את הספר למצפונו הדואב על ארבעת ילדיו שמסר לאימוץ ביום לידתם ולא נודע לא דבר לגביהם בהמשך. אני לא חושב כך, אני חושב שלרוסו היה מה לומר, חשבונות לסגור ומשום מה, למרות בחירתו בבדידות תמיד היה לו חשוב מה יאמרו עליו.
בספר הוא מרהיב בהסבריו איך הוא תופס את חייו והוא אותנטי באופן מדהים. אני התחברתי לכל כך הרבה ציטוטים שלו לגבי תפיסת חייו שלא מעט חשתי כאילו מדובר בי אבל מהר מאוד נפרדו דרכנו בעמוד הבא ולפעמים בפסקה הבאה. למרות זאת, אני מאוד הזדהיתי עם דמותו והבנתי אותו רוב הזמן ולכן בעיני מדובר בספר מופתי. אני כבר לא מדבר על החדשנות של ספר כזה והבשורה של האקזיסטנציאליזם, המימוש העצמי וכולי... בספר יש רק תודעה אחת המבקשת להעמיד את עצמה למשפט בפני העולם בו הקורא הוא המושבעים אך לא השופטים, ובו בזמן הוא מסנגר על עצמו ומנסה לזכות את עצמו. בספר, רוסו מכריז על כנות מוחלטת, אך ככל שמעמיקים בו מתברר שהכנות עצמה היא אחת המסכות המתוחכמות ביותר שנכתבו בספרות.

רוסו פותח את הספר בהבטחה יהירה: הוא טוען כי הוא יציג אדם כפי שלא הוצג מעולם. ואכן, יאמר לזכותו שעד היום לא קראתי חשיפה כזו של מבוכות, חולשות, תשוקות, שקרים ומעשים שאחרים היו ועדיין מסתירים. במובן זה הספר הוא אחד המקורות החשובים ביותר של האוטוביוגרפיה המודרנית. לפניו נהגו אנשים לכתוב על מעשיהם או על אמונתם ורוסו כותב על עצמו כעל עולם פנימי. הוא מספר גם על קורותיו אך יותר מרתק הוא מספר על הרגשותיו בזמן קורותיו.

גדולתו של הספר בעיני היא חוסר ההצדקה העצמית. בכל עמוד כמעט נדמה שרוסו מודה באשמה, אך ברגע הבא הוא מסביר מדוע לא היה יכול לנהוג אחרת. או כמו שהוא כתב יפה: אם טעיתי במקרה הזה, אל לכם להאשים אותי, הטבע הוא שיצרני כך.
רוסו חושף את פצעיו ובו בזמן הופך אותם לכתב הגנה עבור אלו ששמעו את הצד שנשמע בשעה שרוסו הוחרם ולא יכול היה תמיד לומר את הצד שלו. הספר כולו נע בין וידוי לבין סנגוריה אפילו כאשר רוסו מציג את עצמו באור מגוחך או מביך. נדמה היה לי לפרקים שרוסו ניסה לומר לי: תראה כמה אני פגום, ולכן הבן כמה אני אנושי וכך כתב: ״רוצה אני להראות לאחי בני האנוש אדם בכל אמיתות טבעו. ואדם זה הוא אני.... מעז אני להאמין שאינני דומה לשום ברייה על אדמות, אני שונה מאחרים. אם טוב עשה הטבע כשניפץ את התבנית שעוצבתי בה - את זאת יהיה אפשר לשפוט רק אחרי קריאת הדברים האלה״.

במקרה אחר כתב: ״‏דמיוני האכזר שמתייסר בלי הרף וצופה רעות שעדיין לא התרחשו, מסיח את דעתי, מרעות שאינן עוד ומונע ממני מלהיזכר בהם. אין כל אפשרות לנקוט נגד אמצעי זהירות כנגד מה שכבר קרה, ואין עוד כל טעם להתעסק בזה. במובן מסוים אני ממצא את אסוני מראש. ככל שסבלתי יותר בציפייה לו ככה קל לי יותר לשוכחו. ואולם באשר שחלף אני מתעסק בלי הרף. אני מעלה אותו בזכרוני, שב ולועס אותו כביכול, וכך יכול אני להתענג עליו מחדש בכל עת שאחפוץ. בזכות התכונה המוצלחת הזו כמדומני, לא שלט בי מעולם אותו מזג נוטר טינה האופייני לאנשים נקמניים, שתוסס ומתלבה בקרבם בשל הזיכרונות הלא פוסקים של עלבונות שהוטחו בהם, ומסב להם כל אותו סבל שהיו רוצים לגרום לאויביהם. הואיל ורגזן אני מטבעי, הרגשתי פעמים רבות כעס, ואפילו חמת זעם חולפת, אך שום תשוקת נקם לא הכתה שורש בליבי מעולם. העלבון אינו הרבה להעסיקני ולכן איני מרבה לעסוק בעולב. איני מהרהר ברעה שגרם לי אדם אלא בשל הרעות שהוא עלול עוד להסב לי.״

חשבונות דם היו בין רוסו ובני זמנו: אם זה על בסיס קנאה או על בסיס כבוד ואגו ועל כך כתב: ״איני יודע להאבק אלא מתוך כבוד, וכדי שאקום ואגן על עצמי עלי להרגיש כי האדם שאני מתקיף ראוי להתקפותיי״.

לסיכומו של עניין הוא מסביר מי הוא, בפני עצמו כמובן כך: ״אילו הנחתי להם לפשפש בחיי מקצה עד קצה בוודאי היו מוצאים כמה טעויות וחולשות, אך מלבד אלה ומלבד אי יכולתי לשאת כל שיעבוד היו רואים לפניהם אדם ישר, טוב, נטול מרירות, נטול שנאה, נטול קנאה, אדם שממהר להכיר בשגיאותיו שלו וממהר עוד יותר לשכוח את שגיאות זולתו. אדם שאינו מבקש את אושרו אלא ברגשות של אהבה וחיבה, וכנותו מופלגת עד כדי אי זהירות, עד כדי התעלמות שלא תיאמן ממש מטובת עצמי.״

רוסו לא היה אדם חברתי וחברותי ולמרות זאת ניסה בלי סוף להשתלב בבני אדם שחשב אותם לראויים או לכאלו שיוכלו לממן את גאוניותו וכך אמר: ״כשרוני שלי היה לומר לבני האדם אמיתית מועילות וקשות, ולומר אותן במידה של תוקף ואומץ לב. היה עלי להסתפק בכשרון הזה, שכן, חנופה בוודאי לא הייתה ממעלותיי וגם לא וגם לא באמירת שבחים. כשביקשתי לחלוק שבחים למישהו, הזיקה לי גולמנותם של שבחיי יותר מעקצנותה של ביקורתי״.

אני התאהבתי ברוסו האדם למרות וכנראה בגלל חסרונותיו אבל בהחלט בשל כשרונו על הנייר. בעקבות הספר חזרתי לחברו דני דידרו ואף ברצוני לחזור אל מונטסקייה אבל צד שפחות הכרתי ברוסו הוא - המלחין. הוא היה מלחין טוב ולא יותר אך חשב לפרקים שהוא נזר הבריאה במוסיקה ואף ניסה להמציא שיטת תיווי חדשה. רוסו כתב: ״מעולם לא ידעתי לשמור על שביל הביניים בקשרי הידידות שלי, ולמלא בפשטות את חובותיי החברתיים. תמיד הייתי לאחרים: הכל או כלום״ וזה לב הספר: האיש במאבק מתמיד אבל כשאהב, זה היה עוד סוף ימיו או עד לתרמית הראשונה שחשב שעשו מולו.

יש אין ספור ציטוטים מרהיבים שאוכל להביא כאן אך זה מיותר, מי שהדברים דיברו אליו עד כה, יפנה את זמנו לקריאת הספר המדהים הזה.

מבחינה פילוסופית, וידויים הוא אולי הספר הראשון שמעמיד את ה"אני" במרכז היקום הספרותי וכנראה לא מעט סופרים גדולים קראו את הוידויים והושפעו מרוסו ועל כך תודתנו צריכה להיות עמוקה לרוסו. אצל רוסו האדם ניצב מול עצמו וזהו מפגש לא קל בחייו ובחיינו. מדובר בספרות של התבוננות פנימית כמעט אובססיבית. במובן מסוים אפשר לראות כאן את ראשיתו של קו מחשבה שיוביל מאוחר יותר לפסיכואנליזה, לרומנטיקה ואף לספרות המודרניסטית. רוסו מבין שהילדות אינה פרולוג אלא גורל, ושאירועים מוקדמים ממשיכים לחיות בנפש גם עשרות שנים לאחר שהתרחשו.
כקורא בן זמננו קשה לעיתים שלא לחוש אי־נוחות שכן רוסו עשוי להיות מרוכז בעצמו עד כדי נרקיסיזם. לעיתים נדמה שהעולם כולו קיים רק כדי לשקף את כאביו ואת עלבונותיו. ככל שהספר מתקדם מתגברת גם תחושת הרדיפה שלו, והקורא נאלץ לשאול האם הוא עד לאמת או לאדם הבונה לעצמו מיתולוגיה פרטית. פתאום נדמה שהאודיסאה היא סיפור לפני שינה לעומת חייו של רוסו. דווקא הנקודה הזו מעניקה בעיני ליצירה את עוצמתה. היא הופכת את וידויים לפחות מסמך היסטורי ויותר חקירה של טבע הזיכרון. האם אדם מסוגל באמת לספר את חייו? או שכל אוטוביוגרפיה היא רומן בתחפושת?
מנקודת מבט אלגורית, הספר מזכיר מבוך מראות אינסופי. רוסו נכנס כדי למצוא את פניו האמיתיות, אך בכל מראה הוא פוגש השתקפות אחרת. ככל שהוא מתאמץ לחשוף את עצמו, כך הוא נעשה מסתורי יותר. האני שהוא מבקש ללכוד חומק ממנו ללא הרף. הווידוי הופך למרדף אחר זהות.
ייתכן שזו הסיבה שהספר נותר חי יותר ממאתיים וחמישים שנים לאחר שנכתב. הספר מספר את סיפורו של האדם המודרני, זה המאמין שבמעמקי נפשו מסתתרת אמת גואלת, ומקדיש חיים שלמים לחיפוש אחריה.

הציון שלי 8/10 משום שהמון מקרים, פרטים וחלקים עוסקים בחשבונות אישיים ומאות אנשים מוזכרים בספר באופן כמעט אובססיבי לא לפספס אף אחד.
ספר מעולה ומומלץ לאלו המקירים את פועלו של רוסו בתחומים החברתיים והאישיים של הפרט ובעיקר לאלו שרוצים להבין היכן נולדה הספרות המודרנית.

אתחיל מזה שאני לא חובב קריאת מחזות. על המחזה הזה שמעתי מאבי לא פעם ולא פעמיים.
שאלת השאלות שבלב המחזה: כולם נהיים קרנפים, ורק אני נשארתי בנאדם?

תמיד הרגשתי קצת שונה בנוף, העדר שם בחוץ ואני בתוכי פנימה. הם לעומת אני, אני לא הם, הם התחילו ללכת בעדר מבחינתי ומפתחים עור עבה בצורה מחשידה.
יוג'ין יונסקו כתב את המחזה המושלם לתאר את התחושה המיותרת הזו כבר ב-1959. "קרנפים" היא סאטירה מבריקה ומדאיגה תכלס על האופן שבו בני אדם מוותרים על ה-אני שלהם לטובת קונפורמיזם מוחלט. המחזה מרגיש כל כך רלוונטי היום, שנדמה שיונסקו לא חי בצרפת של המאה הקודמת, אלא פשוט עשה אצלנו סוף שבוע בטוויטר ובחדשות. העלילה, למי שפספס, מתחילה באדישות מזהרת: בעיירה קטנה מופיע פתאום קרנף. במקום להיכנס לפאניקה הגיונית, התושבים פותחים בוויכוח אקדמי סוער ופוליפוני: האם לקרנף האסייתי יש קרן אחת או שתיים? בזמן שהם מתווכחים על קטנוניות, המחלה האמיתית מתפרצת: ה-"התקרנפות". אחד אחרי השני, התושבים מחליטים שבעצם הרבה יותר נוח, אסתטי וטרנדי להפוך לבהמה גסה וירוקה. והנה השוס: השבטיות הזו היא בדיוק מה שקורה ברחוב הישראלי של ימינו בעיני, לפעמים אני מרגיש כאילו השבטיות חזקה מתמיד, היידה הנאנדרטליזם. כולם נלחמים בכולם, אבל כולם בעצם הפכו לאותו הדבר: שונאי חינם. אנחנו מחולקים למחנות של קרנפים: קרנפים עם קרן אחת: ה-אסייתיים נגד קרנפים עם שתי קרניים ה-אפריקניים, כשכל צד בטוח שהוא-הוא פסגת האבולוציה והצד השני הוא סכנה למין האנושי. יש לנו אפילו קרנפים מסוג שלישי עם שלוש קרניים - החרדים לשלומם שמקפידים לנהום רק אחרי כניסת שבת או על כבישים עמוסים. כולם רצים בעדר, כולם רומסים את מי שביניהם, וכולם בטוחים שהם נלחמים על הצדק – בזמן שהם פשוט איבדו את היכולת לקבל את השונה. מה שקרה באירופה לפני 100 שנים חוזר על עצמו ומתבשל מיום ליום.
במרכז המחזה ברנז'ה, הכי לא גיבור קלאסי. סתם אדם שבורח באמצעות אלכוהול, מרושל, וסובל מחרדות קיומיות קשות. אבל דווקא האופי הפגום שלו שומר עליו חסין מהתקרנפות. בזמן שחבריו ה-"רציונליים" מוצאים תירוצים אינטלקטואליים מרהיבים למה זה "טבעי ונכון" להצטרף לאחד העדרים, ברנז'ה פשוט מסרב להשתלב עד הרגע האחרון. יונסקו משתמש בתיאטרון האבסורד כדי להוריד לנו את האסימון: הטירוף לא מגיע בפיצוץ גדול, הוא מגיע בהסכמה הדרגתית. השינוי הכי מפחיד במחזה הוא השינוי הלשוני. ככל שיותר אנשים הופכים לקרנפים, הנהימות או נחרות שלהם הופכות לשפה הרשמית כך שמי שעדיין מנסה לדבר בהיגיון וברוגע נחשב למטורף בעצמו.

בשורה התחתונה, קרנפים הוא מראה מול הפרצוף של החברה שלנו. הוא מזכיר לנו שברגע שאנחנו מפסיקים לחשוב באופן עצמאי ומצטרפים למלחמת המחנות, העור שלנו מתחיל להתקשות. המערכה האחרונה, שבה ברנז'ה נשאר האדם האחרון בעולם, היא לא רק אקט של גבורה – היא בעיקר בדידות מזהרת. מחזה חובה לכל מי שמעדיף להישאר נוירוטי, אבל אנושי וכל כך מתאים לתאר את המצב כאן, עכשיו בישראל 2026 וזה עצוב.

הציון שלי: 9/10
מחזה נהדר ומותיר את הקורא במחשבות נוגות אך מרתקות. אם יונסקו כיוון בעיקר למשטרים טוטליטריים של זמנו או לאדם באופן כללי, זה עדיין נוגע ומכאיב. אני בעיקר מבין מדוע אבי התלהב כל כך מהמחזה שהוא ראה בשפה הרומנית לפני שעלה לישראל.

מכירים את הרגע המדהים הזה שאתה מוצא את עצמך קורא ואומר בקול רם: ווווואו?

איך לסכם במשפט? ״לו דוסטוייבסקי היה נכתב כהייקו...״

הנובלה שהרגישה לי כרומן לכל דבר קוקורו נכתבה ב-1914 על ידי הסופר נאטסומה סוסקי. בעיני, מדובר ביצירת מופת שפועלת כפרדוקס קיומי ותרבותי כאחד. המילה קוקורו משמעותה ביפנית רחבה אך בתרגום מערבי ניתן לומר שהיא משלבת לב, נפש, רוח ותודעה. ואכן אין שם מתאים ממנה לסערת הרגשות שעובר הקורא שמתחבר לספר שכן אלו המרחבים שבהן מצאתי את עצמי במהלך קריאת היצירה. זה צעק בי פנימה, עמוק בתוך מעמקי האשמה האנושית. אולם, הייחוד הקיצוני של סוסקי טמון במתח הסגנוני והפילוסופי שלו. אם נפנה אל הספרות המערבית, הנושאים שבהם הוא דן בעיני הם "דוסטוייבסקאיים" לחלוטין: חטא קדמון, בגידה בחבר, ייסורי מצפון המובילים להרס עצמי והתבודדות רוחנית. אך בעוד פיודור דוסטוייבסקי מפרק את נפש האדם ברומנים וולקניים, פוליפוניים ורועשים סוסקי עושה זאת באיפוק יפני מסורתי ועם אסתטיקה של צמצום ולכן בחרתי במילה הייקו. הוא מנתח את השבר הקיומי באיפוק דק, שקט, כמעט חרישי. זוהי חקירה פסיכולוגית בסגנון "החטא ועונשו" שנכתבת בדיוק, בריסון ובמרחב הריק של שירת הייקו.

הזיקה בין סוסוקי לדוסטוייבסקי אולי מתרחשת בתוכי ולא כולם יתחברו אליה אבל אני חייב לציין שהגעתי לסוסוקי דרך חיפוש ספרים בעלי תמה דוסטוייבסקית. סוסקי, הכיר היטב את הספרות האירופית, מציב בלב קוקורו את אותן השאלות שהעסיקו את הסופר הרוסי, אך מעביר אותן דרך פילטר של תרבות יפנית מסורתית המושתתת על בושה, כבוד והפנמה.

החטא הבורגני מול החטא המטאפיזי: רסקולניקוב של דוסטוייבסקי רוצח פיזית, מתוך היבריס ואידאולוגיה, ומחפש גאולה נוצרית. סנסיי של סוסקי חוטא חטא רוחני וחברתי משום שהוא בוגד בבטחה ובאמון של חברו הטוב ביותר ואעצור כאן על מנת לא לעשות ספויילרים.
חטאו של סנסיי הוא חטא של אנוכיות קטנונית, מה שהופך אותו למצמרר וקרוב יותר ללב האנושי. העונש כגזיר דין עצמי: אצל דוסטוייבסקי, העונש הוא פיזי: סיביר, הסבל הפיזי שמוביל לטיהור. אצל סוסקי, אין שופט, אין שוטר (כמו פורפירי פטרוביץ') ואין מערכת משפט חיצונית. העונש של סנסיי הוא: הוא עצמו. הוא גוזר על עצמו מאסר עולם בתוך ביתו, מנותק מהחברה, מנוכר מאשתו (שאותה הוא אוהב אך לא יכול לשתף באמת שלו), וטובע בתוך שתיקה קטלנית. העונש הוא החיים עצמם תחת צל האשמה.

השבר התרבותי: המודרניזציה מול השמרנות של תקופת הקיסר מייג'י. כדי להבין את עוצמת האשמה ב"קוקורו", עצרתי לבחון את הרקע ההיסטורי הרדיקלי של תקופת מייג'י (1868–1912). יפן עברה בפרק זמן קצר של כמה עשורים מעבר אלים וחיוני כאחד: ממדינה פאודלית, מבודדת ושמרנית, למעצמה תעשייתית, קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית בסגנון מערבי. סוסקי משתמש במתח הלאומי הזה כמיקרוקוסמוס לנפש הדמויות: K מייצג את האתוס הישן: דמותו של K ספוגה בערכים סגפניים של בודהיזם וקונפוציאניזם. הוא מחפש את "הדרך", את המשמעת העצמית ואת ההתעלות מעל היצרים. סנסיי מייצג את האינדיבידואליזם המערבי החדש שכן הוא פועל מתוך דחף אישי, תחרותי ואנוכי. זוהי התנהגות מודרנית ביפן דאז: העמדת ה-"אני" והרצון הפרטי מעל הכלל ומעל החברות.

הטרגדיה ברומן היא שהאינדיבידואליזם המערבי החדש מביא איתו בדידות איומה. המבנים החברתיים הישנים שהגנו על האדם (משפחה, קהילה, מחויבות) קרסו, והשאירו את הפרט יתום מול קיומו. מותו של הקיסר מייג'י והתאבדותו של הגנרל נוגי בעקבותיו (אקשן של נאמנות סמוראית עתיקה) מסמנים לסנסיי שהזמן שלו עבר. הוא מבין שהוא שייך לעידן ישן, עידן שבו למצפון עדיין יש משקל כה כבד שהוא מחייב מוות. המראה האכזרית: "לבסוף אינני טוב מאלו שעשו לי את הרע ביותר" זהו רגע הוווואו שלי.

אחד הרגעים המרתקים והעמוקים ביותר ברומן שמופיע בחלק השלישי – הוידוי. המכתב חושף דינמיקה פסיכולוגית מבריקה של היפוך תפקידים מוסרי. בצעירותו, סנסיי היה הקורבן מה שהותיר בסנסיי צלקת עמוקה והביא אותו לפתח בוז תהומי לאנושות. הוא שכנע את עצמו שהוא נעלה מוסרית, שהוא אדם ישר החי בעולם של רמאים ונוכלים. הוא החזיק באמונה המנחמת של הצדיק הסובל. אולם, המפגש עם K מנפץ את המראה הזו לרסיסים. סנסיי מגלה שהרוע אינו תכונה ששייכת רק ל"אחרים" אלא הוא פוטנציאל הרסני הקיים בכל אדם כאשר התנאים הנכונים (או השגויים) מתקיימים.

מכאן, אם אני לא טוב יותר בתנאים הנכונים מאלו שפגעו בי, אז מה נשאר? התובנה הזו היא העונש האמיתי שלו. היא שוללת ממנו את הזכות להתנחם בצדקתו. הוא הפך למה שהוא הכי תיעב כי זהו טבע האדם. הידיעה שחמדנותו הרגשית גרמה לכל צרותיו מעמידה אותו באותה שורה עם מי שחשב לרעים בעבר.

נאטסומה סוסקי לא נזקק למאות עמודים של דיונים תיאולוגיים כדי לגעת בתהום. האקשן הגדול ביותר מתרחש בין השורות, במבטים שלא נאמרו, ובחדרים הקטנים של טוקיו בתחילת המאה ה-20. אם אצל דוסטוייבסקי האדם צועק את אשמתו אל מול השמים, אצל סוסקי האדם לוחש אותה, מקפל אותה בקפידה כמו נייר אוריגמי, ומניח אותה במכתב פרידה. קוקורו הוא הוכחה לכך שלפעמים, השקט הספרותי והצמצום האסתטי ממש כמו בשיר הייקו מזוקק יכולים להכיל בתוכם סערה קיומית רחבה ועמוקה יותר מכל קתדרלה רוסית.

החלק הראשון והשני של הספר מסופרים מנקודת מבטו של סטודנט צעיר וחסר שם. דמות זו חיונית להבנת המבנה של הספר שכן אותו בחור מייצג את הדור החדש של יפן בתחילת המאה הקודמת. דור שנולד לתוך המודרניות, מנותק מהשורשים המסורתיים, אך חסר כיוון ונואש למשמעות. האימוץ של סנסיי כאב רוחני לסטודנט שיש לו אב ביולוגי חולה בכפר נעשה כמו אקט סופי של חרטה והוא אף חש אליו ניכור עמוק. האב הביולוגי מייצג את יפן הכפרית, הפשוטה והגוועת. הצעיר נמשך לסנסיי בטוקיו בגלל ההילה של המלנכוליה, התחכום והשתיקה האניגמטית שלו. סנסיי במהרה הופך עבורו לאב רוחני, למורה נבוכים בעולם מודרני ומבלבל. המבנה של הספר הוא למעשה תהליך של העברת לפיד של אשמה ובדידות. הסטודנט הצעיר מבקש מסנסיי ללמד אותו על החיים, וסנסיי, במכתבו הארוך (החלק השלישי), אכן עושה זאת אך על ידי ניפוץ האשליה של עצמו. הוא מוריש לצעיר את הסוד האפל ביותר שלו ואולי זה אקט שלילי שעובר בין הדורות. הצעיר מפנה עורב ליפן הישנה (האב הגוסס) רק כדי לגלות שיפן המודרנית (סנסיי) כבר התאבדה. הוא נותר לבדו, חמוש בידע נורא על טבע האדם, ועליו לנווט בעולם החדש ללא שום הדרכה.

אסיים כאן משום שקל מאוד להרוס לאלו שלא קראו עם ניתוחים נוספים.

הציון שלי 10/10
ספר מושלם שלא נתן לי מנוח וגם כעת כשאני כותב את השורות הללו הסערה עדיין מתחוללת בתוכי.

״הזקן והים״ נובלה מפורסמת מאוד של המינגווי. די מהר מובן שהדיג שולי בספר משום שזה ספר על אדם הנאבק מול עצם קיומו. לכן אולי השם האמיתי של הספר עבורי הוא דווקא ״הזקן והדג״. הים אמנם נוכח בכל עמוד, אך הוא איננו המרכז. גם הדג איננו באמת דג. והזקן איננו רק זקן, הוא אדם שנאבק בקיום. שלושתם הופכים בהדרגה לסמלים של מערכת יחסים עתיקה מאוד בין האדם לבין מה שגדול ממנו לאין שיעור.

נדמה לי שאנשים רבים טועים לחשוב שזהו ספר פשוט. המשפטים קצרים, העלילה כמעט מינימלית, והסיפור כולו נשמע כמו אגדה ישירה על דייג זקן שיוצא לים. אבל דווקא הפשטות הזאת נשמעת לי לפחות כמו תחבולה גדולה של המינגוויי. ככל שהספר מתקדם הוא מתחיל להרגיש פחות כמו רומן ויותר כמו משל פילוסופי קדום, כמעט טקסט מיתי שנכתב מחוץ לזמן.

הזקן איננו רק אדם עני ועייף. הוא אדם שהעולם חדל להאמין בו. הכפר כבר רואה בו כישלון וחסר מזל. הים חדל להעניק לו דגים וימים ארוכים הוא חוזר ללא דג אחד בידיו. אפילו גופו מתחיל לבגוד בו ובמהלך הנובלה זה מודגש יותר ויותר. התשישות. ובכל זאת, דווקא מתוך הריקנות הזאת נולדת ההתעקשות הגדולה שלו לצאת שוב אל הים. בשלב מסוים נשמע שהוא כלל לא נאבק על פרנסתו, הוא נאבק על עצם האפשרות להמשיך לראות את עצמך כאדם בעל משמעות בעולם שכבר החל למחוק אותך. אולי בעידן של היום עם ה-AI שמאיים על מי שאנחנו במקומות העבודה מדגיש את הרלוונטיות של הנובלה יותר מתמיד.

הדג העצום הוא אלגוריה יפה שדיברה אלי מאוד היום. הדג הופך בהדרגה לדבר שאיננו ניתן להגדרה אחת ומה מטרתו בחיי הדייג? הגבולות דוהים והוא בסופו של דבר סמל ריק למשהו שהיה יכול להיות. לפעמים הדג נראה כמו אלוהים, לפעמים כמו הייעוד, לפעמים כמו היצירה עצמה, ולפעמים כמו האידיאל הבלתי מושג שהאדם רודף אחריו כל חייו. הזקן אוהב את הדג, מעריץ אותו, מדבר אליו, ובו בזמן יודע שעליו להרוג אותו. יש כאן סתירה עמוקה מאוד: האדם מוכרח להשמיד את הדבר שהוא הכי מוקסם ממנו כדי להוכיח את קיומו שלו.

במובן הזה, הספר כולו מרגיש כמו אלגוריה על האמן ויותר בכלליות על האדם. הזקן דג לא רק מתוך הישרדות אלא מתוך צורך פנימי כמעט מטאפיזי. כמו סופר, מלחין או פילוסוף, הוא יוצא לבדו מול מרחב אינסופי בידיעה שרוב הסיכויים הם כישלון. וגם כאשר הוא מצליח סוף סוף ללכוד את “הדבר הגדול”, העולם מתחיל מיד לאכול אותו. הכרישים בספר אינם סתם טורפים, הם החברה, הזמן, הביקורת, הריקבון הבלתי נמנע של כל הישג אנושי כמעט.

זה אולי הרגע הכואב ביותר ביצירה: הזקן מנצח ומפסיד בו־זמנית. הוא מוכיח לעצמו את כוחו, אך חוזר עם שלד באורך חמישה מטרים. העולם איננו מאפשר לאדם להחזיק בשלמות את הניצחון שלו. כל הישג אנושי מתחיל להתפורר כבר ברגע שבו השגנו אותו.

כאן הספר נוגע במשהו כמעט קיומי בנוסח אלבר קאמי. כמו סיזיפוס, גם הזקן נאבק בידיעה שהעולם איננו מעניק משמעות קבועה למאבק עצמו. ובכל זאת הוא יוצא אל הים. הוא יוצא כשהוא לא בטוח בניצחון, אך האדם, כמו אדם מוגדר דווקא דרך ההתעקשות להמשיך למרות הידיעה על ההפסד העתידי. המינגווי כתב בשלב מסויים שאי אפשר להביס את האדם ולאחר מספר עמודים הדייג מודה בתבוסתו. הוא עייף.

בניגוד לקיום הקר והאבסורדי של קאמי, אצל המינגוויי נשארת תמיד מידה של חסד. הזקן חי בעולם אכזרי, אך הוא עדיין מסוגל לאהוב אותו, לאהוב את העיר ממנה בא, את בני האדם שם. כמובן שמעבר לאהבותיו הללו הוא אוהב את הים, את הדג, את הציפורים, אפילו את הסבל עצמו. יש בספר תפיסה כמעט דתית של כבוד: האדם איננו נמדד לפי הצלחתו אלא לפי האופן שבו הוא נושא את תבוסתו.

אולי לכן הספר נשאר איתי כטרגדיה שקטה מאוד. לא טרגדיה של מוות דרמטי אלא של התשה איטית. המינגוויי מבין שהמאבק הגדול של האדם איננו מול מפלצות, אלא מול השחיקה. מול הזמן. מול העולם שמתחיל לראות בך זקן, עייף, מיותר. והתגובה היחידה של הזקן היא להמשיך לצאת לים.

עבורי ״הזקן והדג״ הוא לא ספר פשטני או ספר ילדים משעמם וחסר ערך, זהו ספר על האדם הממשיך לחפש משמעות גם כאשר העולם כבר חדל להבטיח לו שיש כזו.

הציון שלי 7/10
מדוע רק 7? פשוט משום שהיה מקום דווקא להאריך את נקודות ההארה והתחושות של האדם אל מול הטבע, מול יצרו, מול געגועיו וכולי ולהפוך את הספר לרומן לכל דבר ועניין. זהו לא ספר חובה בעיני אבל בהחלט מובן לי מדוע הוא נלמד עד היום ואיזה ערך יש לו לתת לקורא הצעיר שישתעמם למוות אם לא ישכיל לראות מעבר למסע דיג. לרגעים נזכרתי במובי דיק, האובססיה לדג הופכת גם לתבוסה וגם לנצחון רוח האדם על..... דג סך הכל?!

דפוק וזרוק בפריס ולונדון היה ספר קוריוז מבחינתי. בתחילה חשבתי שמדובר בספר זיכרונות על עוני וחיי רחוב אבל אורוול כמו אורוול רוצה לומר אמירה חברתית ולמרקר עוולות חברתיות. לא, זה לא ספר על רעב, עבודות משפילות וחסרי בית. זה ספר על הדרך שבה חברה שלמה לומדת להפסיק לראות בני אדם ואלו, לא יכולים לצאת מהלופ הנוודי. אורוול מתאר מצב שבו האדם מאבד בהדרגה את שמו, כבודו ואת מקומו בתוך העולם המקובל והופך לחפץ נע ונד.

מה שמיוחד בספר הוא שאורוול נכנס בעצמו לתוך העולם הזה וכנראה מהבודדים שגם יצאו ממנו. בפריז הוא עובד במטבחים של בתי מלון ומסעדות, עולם שמרגיש כמעט כמו גיהינום תעשייתי: חום בלתי נסבל, רעש, לכלוך, עבודה אינסופית ושחיקה מוחלטת של האדם. דווקא במנהרות תת קרקעיות תחת המקומות האלגנטיים ביותר מסתתרת מערכת אכזרית שמתקיימת על גבם של אנשים בלתי נראים. יש משהו כמעט דוסטויבסקאי באופן שבו אורוול מתאר את ההתפוררות הפנימית שמגיעה יחד עם העוני רק שאין התפתחות מוסרית או בריחה אנטי רליגיוזית אצל אורוול, אצלו, לא רק הגוף מתעייף אלא גם התודעה מתחילה להשתנות.
בחלק הלונדוני הספר הופך לעצוב יותר. כאן כבר אין קדחת של עבודה אלא נדודים, מקלטי לילה נוראיים ותורים אינסופיים וכל זה קורה כאן ועכשיו כבר אז ושם. אורוול מראה כיצד החברה לא רוצה להתמודד עם העוני אבל לנהל אותו או להכריח אותך להתפלל עבור כוס תה חם? בטח. העני הופך למעין קטגוריה ביורוקרטית, אדם שנמצא מחוץ לחיים הרגילים של החברה. הדבר המפחיד ביותר בספר הוא האדישות המוחלטת ואף תחושת המיאוס בקבצנים חסרי הבית. האנשים האלה אינם נרדפים ממש אבל מי רוצה בהם? וכך, הם פשוט חדלים להיות נוכחים בעיני החברה.

מבחינה היסטורית הספר מעניין דווקא משום שהוא נכתב באירופה שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה האמון בסדר החברתי הישן התחיל להתפורר. מתחת לאימפריות, לתרבות הגבוהה ולחזות האירופית המכובדת, התקיים עולם עצום של עוני והשפלה. אורוול מזהה כאן משהו שילווה אותו גם בספריו המאוחרים יותר: ברגע שהחברה מפסיקה לראות בני אדם כאנשים אלא כמעמדות, מספרים או בעיות שיש לנהל, או אז הדרך לאלימות ולדיכוי כבר פתוחה.
ובכל זאת, הספר איננו רק מסר פוליטי. אורוול מתאר את הפאזה הזו בחייו כמשהו אנושי מאוד. אורוול מתבונן באנשים שסביבו בלי רומנטיזציה וללא התנשאות. הוא לא הופך את העניים לקדושים, אבל גם לא לשיכורים חסרי פנים. יש שם אנשים מלאי חולשות, הרגלים קטנים, גאווה, הומור ועייפות קיומית. לפעמים נדמה שהספר כולו מנסה לומר שהעוני האמיתי מתחיל ברגע שבו האדם מאבד את האפשרות להיות אדם מלא בעיני אחרים.

הכתיבה של אורוול כמעט עיתונאית, אבל דווקא הפשטות הזאת מעניקה לספר כוח נראטיבי לא רע ועדיין, היה חסר לי עניין. הספר עני ממש כפי שאורוול היה באותם ימים ואולי זה הרעיון? הוא אינו מנסה להרשים בסגנון, הספר מרגיש בוסרי אך לצערי כל כך רלוונטי שכן היום אולי אף יותר משנות השלושים של המאה הקודמת, תרבויות מודרניות מסוגלות לבנות עולם שלם של אנשים בלתי נראים ועדיין להמשיך לראות את עצמן כנאורות ומוסריות.

הציון שלי 5/10
מדוע? כנראה שאפשר היה להפוך את הספר למאמר טוב ובעל מסר ישיר. אך, אם הספר הביוגרפי הזה היה הזרע שנבט לחוות החיות ו1984? או כן. היה שווה כל רגע.