החטא ועונשו + תקופת מבחנים = 40 יום בלי אף סקירה של זשל"ב





***


כל אחד סוחב איתו חטא קטן
חטא קטן חטא קטן
כל אחד סוחב איתו חטא קטן
חטא חטא חטא חטא...


כולנו סוחבים חטאים קטנים. ובעצם, מי לא? לשקר לאמא ולאבא, לפתוח שקית ממתקים בסופר ולזלול חלק ממנה מבלי לשלם, אפילו עצם זלילת המתוקים היא לפעמים חטא קטן בפני עצמו (חטא טעים אמנם, אבל גם לא כל כך בריא, אך עם זאת גם נסלח אם עושים אות

את ביקורתי על הספר הזה אני מושך די הרבה זמן, גם כי אני לא בטוח שעיכלתי לגמרי את כל רבדיו, אבל בעיקר בשל חרדת הקודש העצומה שאוחזת בי, בכל פעם שאני בכלל מעיז לחשוב בכיוון של לכתוב משהו על היצירה המונומטלית הזו ו/או על מחברה הגאון-חצי-אלוהים מבחינתי - <mark>פיודור דוסטויבסקי</mark>... (במוחי מתנגנת כל הערב נעימת הפתיחה של היצירה "כה אמר זרטוסטרה" מאת שטראוס...).

כי בואו נהיה כנים לרגע ונניח את כל הקלפים על הש

אוי כמה ש<mark>פיודור דוסטויבסקי</mark> פוחד מהניהיליזם.

שדים הוא ספר שדן בשאלה שהעסיקה את דוסטויבסקי ברבים מספריו: איך ניתן לבנות מוסר ללא אלוהים?

ללא הערך היסודי החיצוני, המטאפיזי, של המוסר, האדם אינו מגיע לחירות אלא לכאוס, אלימות, ניצול ומעשים חסרי היגיון.
אין עוגן מוסרי ולכן הכול מותר.

מבנה הספר מתחיל מהצגת עולם של ערכים ישנים ומגוחכים — אנשים מבוגרים המתנהלים כילדים, רבים על שטויות ובורחים מהרגשות האמי

הספר(ון) צייתנית הוא נובלה קצרה. אשתו הצעירה של בעל בית משכון מתאבדת, וגופתה עדיין מונחת בבית. בעלה, שנותר לבדו, מנסה להבין כיצד הגיעו שניהם לרגע הנורא הזה. מכאן ואילך מתפתח מונולוג ארוך, שבמהלכו הוא משחזר את מערכת היחסים ביניהם ומנסה לשכנע את עצמו ואולי גם אותנו, שלא הוא האחראי לטרגדיה.

אבל מהר מאוד מתברר שזה כלל אינו ספר על התאבדות. זהו ספר על נפש האדם.

<mark>דוסטויבסקי</mark> עושה כאן את מה שרק סופרים מעט

"בכל אדם חבויה חיה - חיה מלאת חימה, חיה בעלת תאווה, המתלהטת על ידי זעקת השבר של הקורבן המעונה, חיה שהותרה מן השלשלת ואינה יודעת כל מעצור." <mark>דוסטויבסקי</mark>.

בדידותם של שניים-

<mark>דוסטויבסקי</mark>. מה עולה במוחכם כאשר הנכם מעלים על מחשבתכם שם זה?

אומר ואגיד לכם מה עולה במחשבתי כאשר אני מהרהרת בשמו של <mark>דוסטויבסקי</mark>: פאתוס, עצב, דיכאון, שיגעון, גורל אכזר. כל הדברים הללו מצויים בספרו זה של <mark>דוסטויבסקי</mark>. ספרו הראש

בתקופה הקצרה שבין 1866 ל- 1880 נכתבו ברוסיה הצארית דווקא, מדינה אוטוקרטית שרוב אוכלוסייה אז אנלפבתים, ארבע מיצירות המופת של הספרות העולמית: החטא ועונשו, מלחמה ושלום, אנה קרנינה והאחים קאראמאזוב.
כ-30 שנה אחרי שקראתיו לראשונה, שבתי אל החטא ועונשו ולא הצטערתי על הקריאה החוזרת. הספר אותו ספר, אך הקורא אינו עוד אותו אחד.
רודיון ראסקולניקוב, סטודנט מזה רעב, שאימו מקריבה את פרוטותיה המעטות לטובת קיומו

הו, כמה שמעתי על "החטא ועונשו"; עומד על תילו יחד עם הספרים הקלאסיים והמפורסמים, אחד כזה שאין מנוס אלא לקרוא אותו.
הוידוי הבא קשור קשר הדוק להמשך הביקורת (הארוכה, המייגעת והמשמימה - מזהיר מראש): אני פוחד למות. כן, מאוד יוצא דופן ומרהיב, מעולם לא נתקלתם בפחד נדיר זה.

לפני כמה זמן, ממש לפני שהתחלתי את הספר, בפעם הראשונה בחיי, חשתי כמו התקף חרדה; שכבתי במיטה הצבאית הבלויה, והנוחה עד מאוד, וחשבתי

הנושא המרכזי בספר הענק הזה הוא המחשבה.
בעוד בחטא ועונשו מתמקד דוסטוייבסקי בפשע הפיזי שאדם יכול לבצע ובהשלכות שלו, כאן ההתמקדות היא שונה לחלוטין, בפשע המחשבה.
רצח אב אחד, ארבעה בנים, חשודים.
אבל אל תטעו, זה לא ספר מתח. לכולנו ברור בשלב די מוקדם בסיפור מי ביצע את הפשע פיזית. אבל מה עם ביצוע הפשע הזה מחשבתית? האם לא כל ארבעת הבנים אשמים בו? לכל אחד מהארבעה היו סיבות לייחל למות האב.
כשקוראים קצת ע

הדבר הראשון שמהמם את הקורא במפגש עם סיפרו של דוסטוייבסקי הוא שמו – אידיוט; שם שהוא פגיעה, גידוף ועלבון. הרגשות ששם שכזה עשוי לעורר בקורא הנתקל בספר לראשונה, הם פליאה, מבוכה ואפילו דחייה; אך האם אנחנו צריכים לקבל את שם הספר כפשוטו?
כבר בפתיחת הספר אנחנו מתוודעים לָ'אידיוט', הנסיך* לב ניקוליביץ' מישקין, חולה אפילפסיה בן עשרים ושש השב לאחר ארבע שנים לסנקט פטרסבורג מבית מרפא בשוויץ, עני ואביון, בודד