“יש אנשים חסרי פניות וישרי לב שמסוגלים לנתק לגמרי בין הסופר לבין היצירה. יש אנשים שמסרבים - עקרונית ובתוקף - לעשות זאת. ויש אנשים כמוני, באמצע. לעולם לא אפסיק לקרוא (ולאהוב) את רואלד דאל ולא אכפת לי שהוא היה אנטישמי, ובה בעת אני מאמינה שאישיותו המקסימה של אריך קסטנר היא זאת שקורנת מבעד לספריו והופכת אותם ליפהפיים; את עמוס עוז אני לפעמים סובלת רק בקושי אבל באחדים מספריו של דויד גרוסמן אני מאוהבת אהבת אמת; הידיעה שטולקין וק"ס לואיס היו ידידים משמחת אותי, אם כי אין לכך שום השפעה על הספרוּת שכתבו; ולאפולוגיה על ההיסטוריה יש יותר משקל בתודעה שלי בהתחשב בנסיבות שבהן נכתב.
בספרו האחרון, "אפולוגיה על ההיסטוריה או מקצועו של ההיסטוריון", שתרגומו העברי מונח לפנינו, אומר מארק בלוך שבמחקר ההיסטורי כדאי לעתים להתקדם במהופך לסדר ההתרחשויות, ולהבהיר את הרחוק באמצעות הקרוב. ההיסטוריון אמור להתבונן, כביכול, תחילה בתמונתו האחרונה, הבהירה, של הסרט, ואז לגלגל את הסליל לאחור אל התמונות העמומות יותר. זו 'המתודה הרגרסיבית', אחת ההצעות הנועזות של בלוך.
התמונה האחרונה בחייו של מארק בלוך עצמו: 16 ביוני, 1944, כעשרים וחמישה קילומטרים מצפון לעיר הצרפתית ליון, שעת ערב מאוחרת, אחו רבוע מוקף שיחים גבוהים. משאית נעצרת. ארבעה עצירים, מאנשי המחתרת, מוּרדים ממנה. אנשי גסטאפו מסירים את האזיקים מעל ידיהם, דוחפים אותם לעבר האחו. הארבעה עוברים את השיחים, עושים כמה צעדים מהוססים עד שצרורות מקלע מפילים אותם. חבריהם מורדים מן המשאית, ארבעה אחר ארבעה. באחת הרביעיות — מארק בלוך בן החמישים ושבע, ממושקף, שביר, איש מחתרת זה יותר משנה, ולצדו נער בן שש עשרה רועד כולו: 'זה יכאב.' בלוך אוחז בזרועו בחיבה ואומר לו: 'לא, ילד, זה לא כואב,' ונופל כשהוא הראשון לקרוא: 'תחי צרפת!'
(ב"ז קדר, ההקדמה לאפולוגיה)
מארק בלוך היה היסטוריון יהודי-צרפתי בולט, ממקימי אסכולת האנאל (L'École des Annales) ומחברם של כמה ספרי היסטוריה פורצי דרך. במהלך מלחמת העולם השנייה החל לכתוב את אפולוגיה, האני מאמין שלו כהיסטוריון; אך בחצי הדרך להשלמת הטיוטה הצטרף לרזיסטאנס, נתפס והוּצא להורג. בנו אטיין הוציא לימים לאור את הספר הלא-גמור, שנחשב היום לאחד החיבורים החשובים בתיאוריה של ההיסטוריוגרפיה.
אני הגעתי לאפולוגיה דרך אחד הקורסים שלי, ואחר כך קראתי אותו עוד פעמיים, עם כל הכבוד ל"גדול המצווה ועושה". שכן למרות התותחים ברקע, אפולוגיה הוא חיבור רהוט, סבלני, מגובש וקריא להפליא.
מטרתו העיקרית היא הגנה על הלגיטימיות של היסטוריה כענף מדעי וריגורוזי, כמו גם סקירת עבודתו של ההיסטוריון, המכשולים העומדים בדרכו, מצאי המקורות שלו, שיטות העבודה וכיוצא בזה. בלוך מאמין גדול בשקיפוּת, ולא מדלג על אף מהמורה ומכשול; ועם זאת, ובפרט בהתחשב ברקע לכתיבתו, אפולוגיה הוא אחד המסמכים האופטימיים ביותר שקראתי מימיי.
אסכולת האנאל, שבלוך נמנה בין מייסדיה, החזיקה בתפיסה שהיסטוריה אינה מורכבת רק מאירועים גדולים – מלחמות, מהפכות, משברים – ואף לא מתולדות חייהם של אנשים גדולים – שליטים, מצביאים, אנשי דת וכיוצא בזה. לפיה, כדי לקבל תמונה מלאה של העבר חובה לרדת לחקר ההמונים, באמצעות מה שמכונה היום היסטוריה כלכלית, היסטוריה חברתית, היסטוריה של המנטליות, היסטוריה אנתרופולוגית ועוד.
האנאל התקוממה גם נגד חלוקת ההיסטוריה למקטעים מלאכותיים – לפי מאות, לפי שנות כהונתו של מלך, לפי אירוע שאולי ואולי לא טבע את חותמו על תקופה; בלשונו של בלוך, "הזמן האנושי לעולם לא יקבל שיכפו עליו לא חדגוניות בלתי מתפשרת ואף לא חיתוך נוקשה של זמן השעון. דרושות לו מידות המותאמות להשתנות קצבו, הנכונות להכיר פעמים רבות רק באזורי שוליים כגבולות, כי המציאות רוצה בזה." תחת זאת מעדיף בלוך את השימוש במושגים "דור" לתהליכים קצרים יחסית ו"ציוויליזציה" לארוכים יותר, תוך שהוא מבהיר שגם הם מטבעם גמישים וגבולותיהם מטושטשים-משהו.
כמצופה מאסכולה שעודדה מיזוגים בין היסטוריה לתחומי חקר אחרים, השתמשה האנאל בשיטות ובמידע מתחומים רבים; היא נעזרה בסטטיסטיקה, בממצאים מתחומי האנתרופולוגיה, הגיאוגרפיה, הארכיאולוגיה, האטימולוגיה ועוד, והתבססה על מקורות שעד אליה כמעט ולא נגעו בהם. על סמך כל אלה, האמינו מייסדיה, ניתן לבסס את ההיסטוריה כמדע; גם אם לא מדויק כמדעים הריאליים, על כל פנים עדיין מדע, המתבסס על שיטות מקצועיות ומגיע לוודאויות מסוימות. באפולוגיה מציג בלוך את השקפותיה אלה של האנאל ומציע אותן, כך נראה, כבסיס לכינונה של היסטוריה "נכונה" יותר, מדויקת ונאמנה יותר, במסגרת העולם האינטלקטואלי שייבנה-מחדש לאחר המלחמה.
את החזון הרציני הזה פורש בלוך בהומור, ברהיטות ובחן, מתוך שכנוע עצמי עמוק, ועובדה זו לבדה היא הרבה מקסמו של הספר; ניכר שכתב אותו היסטוריון שאוהב את עבודתו ומאמין בה בלהט כמעט אקזיסטנציאלי.
במבוא, מייעד בלוך את הספר לשני קהלים עיקריים - להיסטוריונים צעירים, ולסקרנים מן החוץ שמבקשים לדעת עוד על כתיבת ההיסטוריה. גם אני מצטרפת להנ"ל; אמנם מדובר בספר עיון, אבל אורכו הסביר לגמרי וכתיבתו הקולחת הופכים אותו לידידותי למשתמש. וחוץ מזה, היסטוריה היא תחום מרתק (אמרה המשקיפה האובייקטיבית) וכדאי לכם. וכו'.
לאפולוגיה אין סוף; בלוך לא הספיק לסיים את היצירה המרשימה הזאת. ואולי דווקא הסוף הזה הוא הוא סוף הולם לחיבור הדן ביחס בין ההיסטוריה למציאות. בין כה וכה, אני שמחה שלא קרה לבלוך מה שקרה לקורצ'אק, ושהוא נזכר היום לא בשל מותו הטראגי אלא בשל עבודתו הייחודית בחייו.”
