הקדמה


אילו סיפר לכם אחד מחבריכם שאמש הוא התעופף באוויר מעל גגות העיר, פגש חתולים מדברים והציל את הירח מנחש ענקי שאיים לבלוע אותו, מן הסתם לא הייתם מאמינים לו. אולם אילו הוסיף אותו חבר מילה אחת לסיפורו, הייתם מוכנים מיד לקבל אותו בפשטות, מבלי לפקפק כלל בדבריו. המילה הזו היא "בחלום".


אילו אמר לנו מישהו שיש ארץ שבה יש ערים מרחפות, עדרים של חדי־קרן וקוסמים כל־יכולים, היינו אומרים לו מן הסתם שהוא שקרן. אולם אילו הוסיף לסיפורו מילה אחת - "בספר" - היינו מאמינים לו ללא קושי.


למעשה, אנחנו חיים את חיינו בשני עולמות. עולם אחד בעל חוקיות קבועה ומסודרת, ששוררים בו כללים מוגדרים ואפשר לצפות מראש, פחות או יותר, מה יקרה בו, ואיזו סיבה תוביל לאיזו תוצאה; ועולם שני הזורם ומשתנה בלי הרף, אין בו חוקים וכללים (או לפחות, לא כאלה שאפשר לזהות בקלות), הוא בלתי־צפוי והכול יכול לקרות בו. את העולם הראשון אנו פוגשים בשעות הערות שלנו, ואילו את השני אנו חווים בזמן השינה והחלומות, כאשר אנו קוראים ספר או צופים בסרט, או בנסיבות חריגות יותר כמו לאחר נטילת סמים. את העולם הראשון אפשר לכנות המציאות הרגילה, ואת השני עולם הדמיון או הפנטזיה.


אנו חיים בתקופה שבה עולם הדמיון נהנה מפריחה שלא היתה כמוה בכל ההיסטוריה האנושית. ספרים, סרטים, משחקי מחשב ומגוון יצירות נוספות מרחיבים את גבולותיה של ממלכת הפנטזיה מדי יום ביומו. היא כבר איננה נחלתם של ילדים קטנים או "חנונים" בלבד; גם אנשים מבוגרים ורציניים נהנים ללא בושה מגיחות קצרות או ארוכות לעולמות דמיון שונים, וספרות מחקר שלמה, כנסים וימי עיון עוסקים בכובד ראש בניתוחם ובבירור הרעיונות המופיעים בהם. האנציקלופדיות המקוונות למיניהן מכילות ערכים ודפי מידע מסודרים על עולמות הדמיון ושוכניהם, ואלה שוכנים ללא מחיצות לצד הערכים העוסקים במציאות הרגילה ותושביה. דמויות בדיוניות שונות נחשבות לגיבורי תרבות שאין מי שלא מכיר את עלילותיהם ואת אמרות השפר שלהם. בעבור אוהבי הפנטזיה, זוהי התקופה הטובה ביותר לחיות בה.


אולם למרות כל זאת, שני העולמות אינם נחשבים שקולים מבחינה אונטולוגית. אנו רגילים להתייחס למציאות הרגילה כאל "העולם האמתי", ולעולם הדמיון כאל דבר מה לא מציאותי, שאינו קיים באמת. זאת אף שעולם הדמיון יכול להיראות לעתים ממשי ומוחשי לא פחות מהמציאות הרגילה, בשעה שאנו בו; אולם ברגע שאנו יוצאים ממנו וחוזרים למציאות הרגילה, אנחנו נוטים לפטור את החוויות של עולם הדמיון כאשליות חסרות ממשות. מה המקור לאבחנה הזו? מדוע עולם אחד נתפס כאמתי ואילו העולם השני אינו נתפס ככזה?


מטרתו של הספר הזה היא כפולה. חלקו הראשון עוסק בפנטזיה, וחלקו השני ביהדות. בפרקים הראשונים של הספר נבחן מחדש את היחס בין שני העולמות שלעיל, המציאות הרגילה ועולם הדמיון או הפנטזיה. נערער את תפיסת העולם הרווחת, המפרידה בין השניים באבחת סכין, ונראה שהגבולות ביניהם אינם ברורים כלל: הדמיון הוא מציאותי יותר והמציאות היא דמיונית יותר, ממה שחושבים בדרך כלל. בדרך זו נשיב לעולם הדמיון את מעמדו האונטולוגי שנשלל ממנו שלא בצדק, ונשפיל מעט את גאוותה של המציאות הרגילה, המתיימרת להציג את עצמה כנושאת היחידה של כתר הקיום האמתי.


בחלקו השני של הספר נברר את השלכותיה של תמונת עולם חדשה זו על היהדות. בניגוד לעולם הפנטזיה הפורח, נראה שעולמה של היהדות נתון תחת מתקפות וביקורת. אתאיסטים רבים תוקפים אותו מכל עבר בניסיון לערער את אמיתותו, והתפיסות הישנות לא תמיד מצליחות להתמודד איתם כראוי. באמצעות החיבור בין הפנטזיה ליהדות נזרים לשנייה את כוחות החיים העצומים של הראשונה, נשחרר אותה ממעמסות שהכבידו עליה שלא לצורך, נעצב מחדש כמה מהרעיונות המרכזיים שבה, ונציב את היסודות לתפיסה חדשה־ישנה של היהדות - היא היהדות הפנטסטית, המשתמשת בכנפי הדמיון כדי להמריא מעל הישג ידם של אויביה ולהתקרב באמצעותן לאלוקים.


בספרי הקודם, "פשוט להאמין - מדריך למאמין הרציונלי" עסקתי בבירור היחס בין האמונה להיגיון. ספר זה ממשיך את המלאכה ומברר את היחס שבין האמונה לדמיון. אין צורך לקרוא את "פשוט להאמין" כדי להבין את "פנטזיהדות", אם כי הדבר בהחלט יכול להועיל להבהרת חלק מהמושגים המופיעים בו ותשתית המחשבה הכללית העומדת מאחוריו.


תודתי נתונה לכל מי שאיפשר וסייע לספר זה לצאת לאור, ובפרט לאליהו טייב, דוד מימון ואליהו מנחם, על תרומתם הנדיבה ותמיכתם לאורך הדרך.


הספר מוקדש לזכרם של מזל (פורטונה) בת קומונה, סנדרו בן ציון, רפאל חי בן משה ומלכה בת רג'ינה טייב, ורנר בן משה, מרים בת מזל טוב ומשולם חנן בן אברהם צבי רט.


פרק א


מהפכה קופרניקאית


אין לי כל ידע על עצמי כפי שאני, אלא רק כפי שאני מופיע בעיני עצמי.


- עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה


מהפכה קופרניקאית היא מהפכה מחשבתית, המשנה באופן קיצוני את נקודת המבט שלנו על המציאות. כאשר גילה קופרניקוס שכדור הארץ מקיף את השמש, ולא להפך, כפי שהיה מקובל לחשוב, הוא חולל בכך מהפכה. לכאורה, בעבור רוב רובה של האנושות, דבר לא השתנה; וכי מה זה משנה מי מקיף את מי, השמש את כדור הארץ או להפך? יכול אדם לחיות את כל חייו בלי לדעת את התשובה לשאלה זו, ואפילו בלי שהיא תעלה במוחו, ולא יהיו לכך שום השלכות ישירות לגביו. היחידים שהדבר נוגע להם הם אותם אסטרונומים מעטים העוסקים בתחום. אף על פי כן, למהפכה הקופרניקאית היתה השפעה משמעותית על האנושות, והשלכותיה חרגו בהרבה מהתחום האסטרונומי המצומצם: לדוגמה, היא השפיעה על תפיסתו של האדם את עצמו ואת מקומו ביקום - לא עוד במרכזו, אלא בפינה נידחת שלו. הפסיכולוגיה האנושית היא דבר מורכב, ושינויים בתפיסת המציאות הבסיסית עשויים להשפיע עליה בדרכים שונות ומשונות.


בפרק זה נציג מהפכה קופרניקאית נוספת הקשורה לתפיסת המציאות שלנו, והשלכותיה עשויות להיות משמעותיות ביותר.


מהי המציאות בעבורנו? תפיסת העולם הרווחת היא תפיסה אמפירית־חומרית. אנו קולטים את המציאות באמצעות חושינו - ראייה, שמיעה, מישוש, ריח וכו' - ובונים על פיהם את תמונת העולם. העולם, כפי שהוא מצטייר לנו, הוא עולם חומרי: הוא מורכב מיסודות, מינרלים, אבנים, מתכות, נוזלים, גזים, צמחים, בעלי חיים, בני אדם וכן הלאה. את כל אותם הדברים הללו אפשר לקלוט באמצעות אחד החושים או יותר. אנחנו עצמנו בעלי גוף חומרי, המורכב מבשר ודם ועוד כל מיני חומרים, ושוכנים על פני כדור הארץ החומרי, שהוא חלק מהיקום החומרי. במילים אחרות, החומר הוא המהות הבסיסית שממנה עשויה המציאות. מה שנותר לשאול הוא, האם החומר הוא המהות היחידה, או שמא קיימת מהות נוספת במציאות, למשל, רוח? וכאן מתחילים הוויכוחים האם יש לאדם נשמה רוחנית או שמא כולו חומרי, והאם יש עולמות רוחניים וכן הלאה. יש הדוגלים במטריאליזם, בתפיסה שלפיה החומר הוא המהות היחידה, ויש הדוגלים בדואליזם, בתמונת מציאות המשלבת בין חומר ובין רוח. אולם על אלה ועל אלה מוסכם שהחומר הוא מהות בסיסית של המציאות.


אלא שאז הכריז הפילוסוף עמנואל קאנט על המהפכה הקופרניקאית הבאה: חשבתם שהמציאות החומרית שאתם רואים באמת קיימת שם בחוץ? שהיא זו שמעצבת את תודעתכם? לא ולא, טעות בידכם! ההפך הוא הנכון: התודעה היא זו המעצבת את המציאות. כל מה שאנו רואים, חווים, מרגישים ותופסים מתרחש במסגרת התודעה ומעוצב על ידי הקטגוריות המרכיבות אותה. מושגים כמו כמות, איכות, יחס, סיבתיות ואפילו החלל והזמן עצמם אינם קיימים במציאות "כשלעצמה" אלא במציאות המתקיימת בתוך תודעתנו.


תארו לעצמכם שאתם צופים בסרט תלת־ממדי המוקרן על מסך המקיף אתכם ב-360 מעלות. הסרט מרתק וסוחף כל כך, שאתם נשאבים לתוכו ומרגישים כאילו אתם חיים בעולם שהוא מציג. אתם רואים סביבכם בתים, מכוניות, אנשים וכן הלאה - כמו בעולם הרגיל. אולם אם תעצרו לרגע ותחשבו, תיזכרו מיד שכל הדברים הללו שאתם רואים, מתקיימים על מצע משותף אחד: המסך שעליו מוקרן הסרט. הבתים, המכוניות, האנשים, כולם בעצם הקרנות על המסך. ייתכן שהם צולמו במציאות, או נוצרו באמצעות אנימציית מחשב, זה לא משנה; הנקודה היא שכל מה שאתם רואים באותו זמן קיים אך ורק על המסך, לא בנפרד ממנו. כאשר אנו שקועים בסרט, אנו עלולים לשכוח את קיומו של המסך, ולהתייחס לדברים שמופיעים עליו כבעלי קיום עצמאי; אולם בפועל, המסך הוא התשתית שעליה מתרחש הכול.


כך בדיוק הם הדברים גם במציאות שבה אנו חיים. אנחנו רואים את העולם שמסביבנו, שומעים אותו וממששים אותו; התרגלנו לראות בו מציאות עצמאית. אבל היכן בעצם "מתרחש" העולם הזה? בתודעה שלנו. כל מראה, צליל, ריח או תחושה שאנו חווים, אנו חווים באמצעות התודעה. כל הנופים, המבנים, היצורים והתופעות שסביבנו, מופיעים למעשה בתודעה שלנו. אין לנו דרך לעקוף את התודעה ולהתוודע ישירות למה שמחוצה לה, ובלי התודעה, לא היינו חווים מאום. כשם שאי אפשר לצפות בסרט בלי מסך, כך אי אפשר לחוות מציאות בלי תודעה, וכשם שכל הסרט מתרחש על גבי המסך, כך כל המציאות מתרחשת על גבי התודעה. רק מתוך ההרגל וההשתקעות בחוויה של המציאות, אנו נוטים לעתים לשכוח את התודעה ואת היותה המצע שעליו מופיעות כל התופעות.


לאחר שמבינים את זה, אפשר לשאול: האם התודעה שלנו משקפת נכונה את המציאות שמחוצה לה? האם היא מסננת אותה ומגישה לנו גרסה מעובדת של אותה מציאות? האם בכלל קיימת מציאות מחוץ לתודעה - או שמא הכול קיים אך ורק בתוכה? אלה הן השאלות החשובות שצריך לשאול, עוד לפני שדנים במושגים כמו חומר ורוח.


למעשה, החלוקה הארכאית בין חומר לרוח שייכת לתפיסת העולם הרואה בחומר מהות בסיסית של המציאות, ובפועל מניחה את המבוקש כנגד הרוח. הרי קל כל כך להאמין בחומר - אנחנו קולטים אותו בכל חושינו בכל רגע ורגע. מה משכנע יותר מלבעוט בסלע ולהכריז, "הנה, הוא קיים"? הרוח לעומת זאת היא מושג ערטילאי, מופשט, קשה להבנה, וגדול הפיתוי להסתדר בלעדיה. אבל כל התפיסה הזו שגויה מיסודה; גם כאשר אתם בועטים בסלע וחשים אותו במלוא קשיותו - הרי שאותה תחושה מתרחשת בתודעתכם. מראהו של הסלע, צורתו וצבעו, מרקמו ותחושת הכובד כאשר אתם מנסים להרים אותו - כולם מתקיימים בתודעה. אין זה משנה אם אתם אוכלים ארוחה דשנה, משתזפים על חוף הים, עורכים ניסויים מדעיים במאיץ חלקיקים או מנתחים מוח ובוחנים את הפעילות הנוירונית שבו - הכול אתם חווים, מרגישים או רואים באמצעות התודעה. התודעה היא מהות בסיסית בהרבה מבחינת תפיסת המציאות שלנו; לפני שאנחנו שואלים את עצמנו האם הרוח קיימת, עלינו לשאול, האם החומר קיים? האם יש מציאות ריאלית מעבר לתודעה? האם יש לנו גישה אליה?


בשלב זה איני משיב על שאלות אלה, אלא רק מדגיש את הנקודה שלפיה התודעה היא כל מה שאנחנו מכירים וכל מה שחווינו אי פעם. מעולם לא ראינו, הרגשנו או חווינו מאום פרט לתודעה. אפשר להעלות השערות שונות בעניין המציאות שמעבר לה, אבל אין דבר בטוח כמו התודעה עצמה. לכן יש להתייחס אליה כאל הבסיס לתמונת העולם שלנו, המצע, מסך הקולנוע שעליו מתרחש הכול.


השלב הבא הוא הדיון ברשמים השונים הנקלטים בתודעה שלנו, מיונם לסוגים, ההשוואה ביניהם וכן הלאה. יש רשמים השייכים לחושים השונים: מראות, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות מגע, חום וקור וכדומה. יש רשמים הקשורים לרגשות ותחושות: שמחה, עצבות, פחד, כעס, עונג, כאב וכדומה. אנו נוטים להתייחס לראשונים כאל מגיעים "מבחוץ", ומכאן אובייקטיביים, ולאחרונים כאל מגיעים "מבפנים", ומכאן "סובייקטיביים". בהמשך נעסוק בשאלה מהי המציאות האמתית או האובייקטיבית, אולם בשלב זה נציין שהאבחנה הזו נובעת מאותה תפיסת עולם, לפיה אנחנו בעצם גלמי חומר המתהלכים בעולם חומרי, שמה שמתרחש מחוץ ל"קופסה" שלנו הוא אמתי, ומה שמתרחש בתוכה הוא סובייקטיבי. אבל אם נקבל את המהפכה הקופרניקאית שהוצגה בפרק זה, הרי שתמונת העולם הזו היא שגויה; אנחנו לא גלמי חומר, אלא תודעות. לא החומר אלא התודעה שלנו היא בסיס המציאות שלנו. ממילא האבחנה בין סוגי הרשמים השונים אינה בין "חיצוניים" ל"פנימיים"; את שני הסוגים אנו חווים באמצעות התודעה באותה מידה. אפשר לחלק ביניהם בצורות שונות, אבל אין הצדקה לשייך את חלקם לחוץ ואת חלקם לפנים.


כמה הבהרות לסיכום פרק זה. ראשית, בשלב זה לא הוצגה עמדה בעניין הריאליות של המציאות שמחוץ לתודעה. שאלה זו נשארה פתוחה: האם כל מה שקיים הוא התודעה והרשמים הם חלק ממנה, או שמא מקורם של הרשמים הוא במציאות שמחוץ לתודעה. שתי התשובות הקיימות אפשריות. ייתכן שהתודעה היא המהות היחידה שקיימת, וכל הרשמים שאנו קולטים הם חלק ממנה, כמו בחלום; וייתכן שהתודעה אינה אלא מתווך, המביא אלינו רשמים מהעולם שבחוץ. הנקודה החשובה היא שקיומה של התודעה אינו מוטל בספק, אך לא כך קיומו של העולם שמחוץ לה. אחרי הכול, אין לנו כל ראיה לקיומו של דבר מה מחוץ לתודעה; כל מה שאנו חווים ומסוגלים לחוות אי פעם הוא התודעה והרשמים. הבחירה הספקנית אפוא היא לשלול את קיומו של עולם חומרי, ריאלי, חוץ תודעתי, ולנקוט גישה "חסכנית" שלפיה רק התודעה קיימת. עם זאת, כמובן, אין שום חובה להיות ספקן.


שנית, נקודת המבט שהוצגה כאן אינה מנוגדת למדע או לחשיבה המדעית. אין לה שום מחלוקת עם הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה או מדעי המוח. מה שהיא מציינת הוא בפשטות, שכל המציאות, כולל המחקר המדעי העוסק בה, מתקיימת בעבורנו בתודעה. כשם שהצופה בסרט התלת ממדי יכול לחקור, למדוד ולתאר את התופעות שעל גבי המסך, כך גם המדענים יכולים לחקור את הרשמים המופיעים בתודעה, למצוא בהם סדירות ולגבש לגביהם תיאוריות. אולם אין הם מסוגלים לחוות דעה לגבי מה שמעבר למסך התודעה; אין זה משנה כמה יעמיקו לחקור את החלל החיצון או את העולם התת־אטומי, גם המכשירים המשוכללים ביותר יציגו רק רשמים הנקלטים בתודעה, לא מעבר לה.


במיוחד יש לציין בהקשר זה את מדעי המוח. בגישה המטריאליסטית הרווחת, אנחנו כאמור גלמי חומר עם גוש חומר שתקוע בגולגולתנו, ואותו גוש חומר הוא שמפיק את התודעה, המחשבות, הרגשות וכן הלאה. אנשי מדעי המוח נוטים במיוחד לאמץ גישה זו, שכן המחקר מוצא התאמות רבות בין פעילות נוירולוגית וכימית במוח לבין אירועים מנטליים, ואלה מובילות אותם למסקנה שאכן התודעה היא תוצר של החומר המוחי ולא של מהות רוחנית כמו נפש או נשמה. אבל כפי שהתבאר לעיל, אין טעם לדבוק במושגים מיושנים כמו חומר ורוח ולהנגיד ביניהם. מה שיש לנו הוא תודעה, ולאותה תודעה יש בין היתר רשמים של מוחות, מכשירים, פעילות נוירולוגית וכדומה. הרי גם מדעני המוח משתמשים בתודעתם כדי לבצע את מחקריהם, וכל מה שהם רואים ומגלים נקלט בתודעתם. מהם יחסי הגומלין בין התודעה לבין הרשמים של המוח? זו שאלה מרתקת, אבל לפי נקודת המבט המוצגת כאן, איננו מוח חומרי המפיק תודעה, אלא תודעה שיש בה דימוי או רושם של מוח. מי שמתבונן במוח ומגיע למסקנה שהתודעה מורכבת מנוירונים, דומה למי שמתבונן בדמותו של אדם על המסך ומגיע למסקנה שאנשים עשויים מפיקסלים; הוא שוכח שמה שהוא רואה הוא בסך הכול תמונה.


שלישית, כאשר אנו אומרים שכל המציאות שאנו חווים מתקיימת בתודעתנו, אין הכוונה לומר שהיא אשליה או שאיננה אמתית. טענה כזו מניחה בעצם את המבוקש, ויוצאת מנקודת הנחה שרק מה שקיים מחוץ לתודעה הוא אמתי, ואילו מה שקיים בתוכה הוא אשליה. אבל לפי נקודת המבט שלנו אין זה כך. בהמשך נדון בהרחבה בשאלה מהו "אמתי", אולם בינתיים צריך להיות ברור שהיותה של התודעה המצע שעליו מתקיימים כל הדברים, אינה פוגמת בשום אופן באמיתותם.


בפרק הבא נרחיב עוד בנושא זה.