"יש ספרי מתח שמפתיעים בטוויסטים, ויש ספרי מתח שמצליחים גם לגעת בלב. "הקולגה" של פרידה מקפדן עושה את שניהם."
כשספר מצליח לגרום לי לסיים אותו בתוך יממה, אני יודעת שנפלתי לידיה של סופרת שיודעת בדיוק מה היא עושה. כבר מהרגע הראשון היה לי ברור שאף דמות אינה באמת מי שהיא מציגה את עצמה .
העלילה נבנית בהדרגה, המתח הולך ומתעצם, והדפים עוברים בזה אחר זה מבלי שמרגישים.
פרידה מקפדן אינה מסתפקת בטוויסטים מפתיעים. היא גם מציבה בפני הקורא שאלות אנושיות נוקבות. הספר מחדד עד כמה קל לשפוט אדם רק משום שהוא שונה מאיתנו, ועד כמה דעות קדומות עלולות לעצב את היחס שלנו כלפיו.
דון שיף היא אישה מוזרה, אאוטסיידרית ומנהלת חשבונות בחברת וויקסד, חברה לתוספי מזון. היא רווקה המתגוררת לבדה, חובבת מושבעת של צבים ומקפידה לאכול לפי צבעים ובימים מסוימים בשבוע.
דון שיף מגיעה למשרד בכל בוקר בדיוק בשעה 08:45. אבל מה קורה כשבוקר אחד היא אינה מופיעה?
באותו בוקר, באופן חריג, גם הקולגה היפה והמקובלת במשרד, נטלי פארל, מגיעה מוקדם מהרגיל, אף שבדרך כלל נהגה להגיע רק אחרי השעה 09:00.
היעדרותה של דון מפתיעה את נטלי. היא פונה למנהל הסניף, סת' הופמן, בתקווה שאולי דון הודיעה על היעדרותה, אך מתברר שלא התקבלה כל הודעה. ככל שחולפות השעות, הדאגה של נטלי גוברת, והיא מחליטה לנסוע לביתה של דון.
נטלי נכנסת בהיסוס אל הבית, שדלתו אינה נעולה. הכול מסודר ונקי להפליא. על השולחן מונחים בקבוק יין פתוח למחצה וכוס ובה שאריות יין אדום. כוס נוספת מנופצת על הרצפה – מראה שאינו אופייני כלל לדון.
כשהיא מתקדמת בזהירות, היא שולפת סכין להגנה עצמית, נתקלת בריח מוזר, באקווריום ובו צב, בכוננית ספרים ובאוסף גדול של פסלוני צבים מזכוכית, מקרמיקה ומשיש. רק מקום אחד באוסף נותר ריק.
רגע לאחר מכן היא מועדת על הדום הפוך ופורצת בצרחה...
למה נטלי צרחה?
הספר מחולק לשני חלקים, וביניהם משולבים מיילים שדון שולחת לחברתה מיה. מיה מייעצת לה כיצד להתמודד עם מצבים שונים, ולמכתבים הללו יש תפקיד משמעותי בהתפתחות העלילה.
ככל שהתקדמתי בקריאה, מצאתי את עצמי משנה שוב ושוב את דעתי על דון. הדמות שנראתה בתחילה מוזרה ומרוחקת התגלתה כאדם מורכב הרבה יותר. היא ממש לא מי שחשבתי שהיא.
ומה שבטוח – בזכות דון שיף, חובבת הצבים, למדתי לא מעט גם על צבים.
בשורה התחתונה: "הקולגה" הוא הרבה יותר מספר מתח סוחף. זהו ספר על דעות קדומות, חרם חברתי, קבלת השונה והמחיר הכבד של שיפוט מהיר. פרידה מקפדן מצליחה לשלב בין עלילת מתח מצוינת לבין מסר אנושי חשוב, והתוצאה היא ספר שקשה מאוד להניח מהיד.
קריאה נעימה, לי יניני

יש ספרים שמלווים אותנו בזמן הקריאה, ויש ספרים שממשיכים להדהד גם הרבה אחרי שסגרנו את הכריכה. 'כל מה שלא נכתב' הוא בהחלט אחד מהם.
הספר עוקב אחר קייט, אלמנה צעירה המנסה להמשיך בחייה לאחר מות בעלה האהוב, תוך שהיא מגדלת את בנה, צ'רלי, ומתמודדת עם מציאות חדשה ושגרה שאיבדה את היציבות שהייתה לה.
אובדן של אדם קרוב משאיר אותנו לא פעם ללא מילים. בתחילה מגיע ההלם, אחריו העצב, הכעס, האשמה, ולבסוף – הניסיון ללמוד איך ממשיכים לחיות.
זהו ספר שעוסק באבל, אך אינו מכביד. הוא מצליח לשלב בין רגעים של הומור עדין לבין רגשות עוצמתיים, ובין כאב לתקווה.
העלילה מתארת את החיים שאחרי האובדן, ובמקביל מחזירה אותנו אל הזיכרונות מהקשר הזוגי של קייט ובעלה קאם (קאמרון). המעברים בין העבר להווה מעניקים לדמויות עומק והופכים את הסיפור לאנושי ואמין.
לב ליבו של הספר הוא אותם פתקים שבעלה הותיר אחריו – מילים שהופכות לעוגן עבורה גם לאחר לכתו. אבל האם זה באמת כל מה שנשאר?
אמה גריי כתבה את הספר לאחר שאיבדה את בעלה, ולכן התחושות המתוארות בו מרגישות אותנטיות וכנות. לצד עוצמת האובדן, היא מצליחה להכניס גם תקווה, צמיחה ואמונה בכך שאפשר למצוא משמעות ואהבה מחדש.
אחת השאלות שמלוות את הקריאה היא:
"האם מותר לאהוב שוב, מבלי להרגיש שבוגדים בזיכרון של מי שאהבנו?
הכתיבה של אמה גריי רגישה, חשופה ואותנטית. הספר בנוי בפרקים קצרים יחסית, המאפשרים לקרוא בקצב נינוח, לעצור, לעכל ולהמשיך. המעברים בין ההווה לעבר משתלבים היטב ותורמים לעוצמת הסיפור.
שאלות נוספות שהספר מעורר:
• מה ההבדל בין לשרוד לבין באמת לחיות?
• כיצד הזיכרונות שלנו מעצבים את ההחלטות שאנחנו מקבלים בהווה?
• ועד כמה הפחד להתקדם הלאה מנהל אותנו?
קייט מנסה לאזן בין עבודתה, גידול בנה צ'רלי, חברתה הטובה גרייס – שלא מוותרת לה ודוחפת אותה לפתוח חשבון בטינדר – לבין הגעגוע הבלתי פוסק לקאם. דווקא תקלה בטיסה מאלצת אותה לבלות זמן עם הבוס שלה, יו, שנושא עמו סוד משלו. המפגש הבלתי צפוי הזה מטלטל את עולמה ומאפשר לה להתחיל להביט קדימה.
בשורה התחתונה:
זהו ספר מרגש על אהבה, אובדן, תקווה והאפשרות להעניק ללב שנשבר הזדמנות לפעום מחדש.
קריאה נעימה, לי יניני

יש ספרים שקוראים בשביל האקשן, ויש כאלה שנשארים איתך בגלל המחיר האנושי.
הספר הזה מנסה להיות גם וגם.

בסוף הקריאה מצאתי את עצמי תוהה – האם הוא מצליח?

ומה קשה יותר: לשרוד משימה מסוכנת, או לשרוד את מי שהפכת להיות בדרך?

אני לא בטוחה שהספר מספק תשובה חד-משמעית.

זהו ספר רלוונטי מאוד לתקופה שאנחנו חיים בה – עלילתי, קצבי וסוחף, עם הרבה אדרנלין, מרדפים ודילמות מורכבות. הוא פותח צוהר לעולמם של אנשי הצללים ולמחיר הכבד שהם – וגם משפחותיהם – משלמים כדי להגן על המולדת.

אלי חליפה מציין שהספר נכתב בהשראת אירועים מהעולם האמיתי, והתוצאה אכן מרגישה קרובה למציאות. מבחינתי – זה עבד. לא הצלחתי להניח את הספר מהיד.

העלילה עוקבת אחר דניאל רוזן – לוחם מיומן שמנהל חיים כפולים. איש משפחה לכאורה, אך בפועל חי בתוך מערבולת של משימות מסוכנות בלב טהרן.

הוא מחליף זהויות בקצב כמעט בלתי נתפס – מתחיל את היום כאדם אחד וממשיך אותו כאחר, לפעמים כמה פעמים ביום. החיים שלו בנויים משקרים וסודות, והמחיר הנפשי של להיות “אף אחד” מורגש היטב.

לצד האקשן, יש גם בגידות, אהבות אסורות ודרמות אישיות שמעניקות לסיפור עומק רגשי. תחושת האמינות מתחזקת גם בזכות הדיאלוגים והמחקר שמאחורי הספר.

דמותו של דניאל רוזן מצליחה להיות יותר מגיבור פעולה – יש בו גם שבריריות, פחד ובדידות. בעיניי, הבעיה האמיתית שלו אינה האויבים שמולו, אלא העובדה שהוא כבר לא באמת יודע מי הוא. בין זהות לזהות, גם הקורא נשאר תוהה במי להאמין – ואולי אין תשובה נכונה.

מה שעניין אותי במיוחד הוא לא רק מי הדמויות – אלא מי הן כשהקליפות מוסרות. האם אפשר להחזיק כמה חיים במקביל ולהישאר אנושי?

סיימתי את הספר הזה תוך כמה שעות – וזה כבר אומר לא מעט. ממליצה בחום.

בשורה התחתונה:

“איש המוסד בלב טהרן” הוא לא רק סיפור על משימות חשאיות – אלא על אדם שנעלם בתוך הזהויות שהוא נאלץ לבנות, ועל המחיר שבכך.

נקודה למחשבה: בסוף לא כולם שורדים את המשימות אבל מעטים שורדים את עצמם.

קריאה נעימה,

לי יניני

יש ספרים שאנחנו בוחרים בקפידה, ויש כאלה שפשוט מגיעים אלינו בדרך קצת אחרת.

את "אכזבות" רכשתי במהלך ביקור בסטימצקי, כשעופר סקר עצמו נכח במקום ואף המליץ לי עליו באופן אישי. יש משהו במפגש ישיר עם יוצר שמעורר סקרנות ורצון לתת הזדמנות — וכך אכן היה גם במקרה הזה.
למי שלא מכיר, עופר סקר הוא שחקן, יוצר, תסריטאי ומבקר מוזיקה ישראלית וזה ספרו הראשון.
ניגשתי לקריאה עם פתיחות וציפייה, אך ככל שהתקדמתי בעמודים, גיליתי שקשה לי להיכנס באמת פנימה. הגעתי לכ-100 עמודים מתוך למעלה מ־260, ובשלב הזה עדיין לא הרגשתי שהצלחתי להתחבר באופן מלא לסיפור או לדמויות.
הכתיבה מנסה לייצר אווירה ולשרטט סיטואציות שיש בהן פוטנציאל, ואכן לעיתים יש רגעים שמסקרנים ומעוררים עניין. יחד עם זאת, עבורי התחושה הייתה שהעלילה מתקדמת בקצב מעט מהוסס, ולא תמיד מתגבשת לכדי קו ברור או חוויה שמושכת להמשיך הלאה ברצף.
אפשר להרגיש את הרקע של סקר בעולמות המשחק, התסריטאות והבימוי — יש נטייה לחשוב בסצנות, ברגעים, אפילו בדימויים. עם זאת, המעבר לכתיבה ספרותית ארוכה ומעמיקה הוא שדה אחר, שלעתים דורש התמסרות שונה מבחינת עומק רגשי ובניית סיפור, ובמקרה הזה הרגשתי שזה פחות מדויק עבורי כקוראת.
ייתכן בהחלט שקוראים אחרים יתחברו יותר לסגנון, לקצב או לאופן שבו הסיפור מתפתח — וזה תמיד היופי בקריאה, שכל אחד מוצא בה משהו אחר. עבורי, החיבור היה יותר חלקי, והציפייה שנוצרה בתחילת הדרך לא התממשה במלואה.
יחד עם זאת, עצם היצירה והבחירה להוציא ספר לאור הן דבר שראוי להערכה, ובוודאי דורש אומץ ואמונה בדרך.
שורה תחתונה:
"אכזבות" הוא ספר שמתחיל עם פוטנציאל ועניין, אך לפחות עבורי לא הצליח להתגבש לכדי חוויית קריאה שסחפה או השאירה חותם. ייתכן שקוראים אחרים ימצאו בו יותר, אני — פחות התחברתי. למי שמכיר אותי יודע שאני לא בדיוק מתחברת לאלמנטים עתידניים ומד"ב ולכן החוויה שלי היא כמו שנכתבה כאן.
לי יניני
נ"ב: עיצוב הכריכה מרמזת על התוכן ומושכת את המבט אליו בכל הר הספרים בדוכן. אני גם לא מופתעת שמרלין מונרו מככבת בכריכה.

מותחן חכם, אפל וממכר שלא עוזב אותך לרגע.
יש ספרים טובים… ויש ספרים שפשוט לא נותנים לך להניח אותם מהיד.
״תמונות נסתרות״ הוא בדיוק מהסוג השני.
את ״תמונות נסתרות״ של ג’ייסון רקולאק סיימתי כמעט בנשימה אחת.
זה ספר שמתחיל יחסית רגוע, כמעט תמים, ואז לאט־לאט, מתעמק — ולופת אותך עד הסוף.
העלילה עוקבת אחר מלורי, צעירה שמנסה לאסוף את החיים שלה מחדש אחרי עבר לא פשוט, ומתחילה לעבוד כאומנת לילד מתוק בשם טדי. בהתחלה הכול נראה נורמלי, אבל הציורים של טדי מתחילים להשתנות — ממשהו ילדותי וחמוד למשהו מטריד, אפל… ולא לגמרי מוסבר.
מכאן הסיפור הופך למותחן פסיכולוגי עם נגיעות על־טבעיות, כזה שמשאיר אותך כל הזמן בחוסר ודאות:
מה אמיתי? על מי בכלל אפשר לסמוך?
החוזקה הכי גדולה של הספר בעיניי היא האווירה — תחושת אי־נוחות זוחלת שמתגברת מפרק לפרק. שילוב של מסתורין, מתח וטוויסטים שלא ראיתי מגיעים, יחד עם דמות ראשית שקל להתחבר אליה למרות (ואולי בגלל) השבריריות שלה.
האלמנט של הציורים מוסיף רובד מיוחד – לא רק מספרים לך את הסיפור, אלא ממש נותנים לך לראות אותו, וזה הופך את הקריאה לחוויה הרבה יותר עוצמתית ומצמררת.
זה לא רק ספר מתח — זה ספר שגם מתעסק בעבר, אשמה, ואיך דברים שלא פתורים ממשיכים לרדוף אותנו.
שורה תחתונה: מותחן חכם, אפל וממכר, עם קצב מצוין וסיום חזק.

אם אתם אוהבים ספרים שגורמים לכם “עוד פרק אחד… רק עוד אחד” עד 2 בלילה — זה בדיוק הספר בשבילכם.
יש ציורים שאי אפשר להתעלם מהם — ויש ספרים שלא נותנים לך לברוח מהם. ולראייה מעל 370 עמודים ביום אחד זה כבר אומר הכול!

קריאה נעימה ומהנה.

לי יניני

יש ספרים שמתחילים מתוך סקרנות… ויש ספרים שתופסים כבר מהעמוד הראשון ולא מוכנים להרפות. כבר מהעמוד הראשון היה ברור לי שזה לא הולך להיות סיפור רגוע, אלא רכבת הרים של מתח וסודות.

האחות הלא נכונה של קלייר דאגלאס הוא בדיוק מהסוג הזה – כזה שמבטיח מתח, ומקיים אותו עד הסוף. נכנסתי אליו בלי יותר מדי ציפיות, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאבת פנימה.

כבר מההתחלה יש תחושה שמשהו שם לא לגמרי במקום – כמו סדק קטן במציאות שלא מפסיק להתרחב. זה לא מתח מתפוצץ מהשנייה הראשונה, אלא כזה שנבנה בהדרגה, מתחת לפני השטח, ודווקא בגלל זה עובד כל כך טוב.

הסיפור עצמו מתפתח בצורה חכמה ומדויקת, וכל פרק מוסיף עוד חתיכה לפאזל – אבל במקום להתבהר, התמונה רק נעשית מורכבת יותר. כל פעם שחשבתי שהבנתי לאן זה הולך, הגיע טוויסט קטן (או גדול…) שהזיז את הכול מחדש. זה מסוג הספרים שגורמים לך לחשוד בכולם – ובעיקר בעצמך, כי פתאום הייתי לא בטוחה מה נכון ומה לא.

הדמויות בנויות בצורה אמינה ולא שטוחה, וזה מה שהופך את כל החוויה להרבה יותר חזקה. יש בהן משהו אנושי ופגיע, שמצד אחד מקרב ומצד שני מעורר חשד. השילוב הזה בין קרבה לאי־נוחות עובד כאן מצוין, ויוצר תחושת מתח רציפה שלא מרפה.

אבל מעבר לעלילה ולדמויות, מה שתפס אותי במיוחד זו האווירה – אותה תחושת אי־שקט שמלווה אותך כמעט לאורך כל הקריאה. מין ידיעה עמומה שמשהו עומד להתגלות, ושזה לא הולך להיות פשוט. וזה בדיוק הקסם של הספר הזה: הוא לא נותן להרגיש בטוחה לרגע. זה גם מה שגרם לי פשוט לא לרצות להניח אותו מהיד.

הספר הזה הוא מאותם ספרים שאת אומרת לעצמך “עוד פרק אחד ודי” – ואז מוצאת את עצמך ממשיכה עוד ועוד, כי אי אפשר לעצור בנקודה נוחה.

סיימתי את הספר בתחושה שהוא עשה בדיוק את מה שמותחן טוב אמור לעשות – לסחוף, לערער, ולהשאיר אותי עם מחשבות גם אחרי העמוד האחרון.

ניסיתי לחשוב אם יש משהו שפחות עבד לי – ולא באמת מצאתי. אולי מי שקורא הרבה בז’אנר יצליח לנחש חלק מהכיוונים מראש, אבל עבורי זה לא גרע מהחוויה בכלל.

בשורה התחתונה: מותחן פסיכולוגי סוחף ומדויק, שמצליח לשמור על מתח אמיתי עד הסוף – כזה שמתחיל בסקרנות ונגמר בהתמכרות.
אז אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם להגיד "רק עוד פרק אחד" – זה בדיוק האחד.

קריאה נעימה,
לי יניני
נ"ב: כולי תקווה שיתורגמו עוד ספרים מפרי עטה של הסופרת קלייר דאגלס

כדי להימנע מספויילר אני מזהירה שהסקירה מיועדת למי שקרא את הספר הראשון: "נישואים מושלמים".

אחרי "נישואים מושלמים" לא באמת הייתי בטוחה שאני רוצה לחזור לשרה מורגן... אבל הסקרנות ניצחה.

אז מה מחכה לנו הפעם?

אחרי שאדם סיים את דרכו על הכיסא החשמלי, שרה ממשיכה הלאה: מתחתנת מחדש, מקימה משפחה, מתחילה קריירה חדשה. על פניו – התחלה נקייה. דף חדש.

אבל שרה מורגן לא באמת נועדה לחיים שקטים.

כשהיא מגלה שבוב בגד בה, הכול מתפרק. ומה שמתחיל כגירושים מכוערים הופך מהר מאוד למשהו הרבה יותר מסוכן – כי בדיוק אז צצה ראיה חדשה שמחזירה את סיפור הרצח הישן לחיים.

ושוב – שרה במרכז. שוב – כל העיניים עליה. ושוב – אי אפשר להיות בטוחים מי משחק את מי.

הספר מתקדם בקצב מהיר, עם פרקים קצרים שמדלגים בין נקודות מבט שונות – שרה, בוב והשריף. זה עובד טוב, שומר על מתח ומכריח אותך להמשיך “רק עוד פרק”… ואז עוד אחד.

יש כאן לא מעט טוויסטים, חלקם צפויים יותר, חלקם באמת מצליחים להפתיע. לא כל הפיתולים הפילו אותי מהכיסא – אבל כן מצאתי את עצמי נהנית מהדרך, וזה לא מובן מאליו בז’אנר הזה.

מה שכן – זה ספר שמודע היטב למה שהוא. דרמטי, קצת פרובוקטיבי, ולא מתבייש ללכת רחוק.

והסיום?
יש סוף… אבל הוא ממש לא סוגר הכול. להפך – הוא משאיר טעם של עוד, ובעיקר תחושה שהסיפור של שרה מורגן רחוק מלהסתיים.

בסוף גם מתברר שמחכה לנו ספר שלישי, ולמען האמת – אני סקרנית לראות לאן ג'ניבה רוז תיקח אותה מכאן.

בשורה התחתונה:
זה לא הספר הכי מתוחכם שתקראו, אבל הוא כן ממכר, מהיר ונשכני.
וכמו בזוגיות רעילה – גם כשאת יודעת שמשהו שם לא לגמרי עובד… קשה להפסיק.

קריאה נעימה,

לי יניני

בכל שנות הקריאה שלי, לא זכור לי שקראתי ספר מתח יפני. כבר מהעמודים הראשונים היה ברור לי שמדובר בחוויה שונה מזו שאני רגילה אליה.
הקצב כאן אחר. אין אקשן מהיר או מרדפים נוסח המתח האמריקאי. הכול נבנה בהדרגה, בשקט ובסבלנות, כשהאווירה הולכת ומתהדקת לאט־לאט ומחלחלת אל הקורא.
גם שם הספר נשמע לי בתחילה מעט ביזארי, כמעט סוריאליסטי. אבל מאחר שאני אוהבת מדי פעם לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות משהו שונה, החלטתי לתת לו הזדמנות.
אני עדיין לא יודעת עד כמה הקריאה בספר הזה תשפיע על הטעם הספרותי שלי בעתיד, אבל אין ספק שמדובר בחוויה יוצאת דופן.
הכתיבה של אוקטסו שקטה, מאופקת ומנומסת, בניגוד גמור לספרי המתח המערביים שאני רגילה לקרוא. לכן, גם לאחר שסיימתי את הספר, התקשיתי להגדיר במדויק את התחושה שהוא הותיר בי.
אין כאן מתח במובן המקובל של המילה, וגם לא רצף של תפניות חדות שמטרתן להדהים את הקורא. במקום זאת, הסיפור מתקדם דרך שאלות, רמזים ופרטים קטנים. חלק מהשאלות נותרות פתוחות לאורך זמן, והמחבר אינו ממהר לספק תשובות. הוא מאפשר לקורא לשהות בתוך אי-הוודאות, ולעיתים אף בתוך תחושת אי-נוחות.
אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא השילוב בין הטקסט לבין התמונות המופיעות בו. התמונות אינן רק קישוט או המחשה, אלא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומהדרך שבה נחשפים הרמזים. הן מזמינות את הקורא להתבונן, לפרש ולנסות לחבר בעצמו את חלקי הפאזל.
כקוראת שמורגלת למתח מערבי, שבו הסופר מחזיק אותי דרוכה כמעט בכל רגע, החוויה כאן הייתה שונה ולעיתים אף מתסכלת. ובכל זאת, יש בספר משהו מסקרן, כזה שגורם להמשיך לקרוא גם כשלא תמיד מבינים לאן הסיפור מוביל.
הספר יתאים בעיקר לקוראים ולקוראות שמוכנים לצאת מעט מאזור הנוחות שלהם ולהתנסות בסגנון אחר של ספרות מתח. מי שמחפש קצב מהיר, אקשן ותפניות בלתי פוסקות, עשוי להתקשות להתחבר אליו.
בשורה התחתונה:
יש ספרים שמספרים סיפור, ויש ספרים שמשנים את הדרך שבה מסתכלים עליו. תמונות מוזרות שייך לסוג השני – ספר מיוחד, שונה ומעורר מחשבה, גם אם לא תמיד קל להתחבר אליו.
לי יניני
הוצאה: אחוזת בית – ידיעות ספרים | מתח ופעולה | עריכת תרגום: יערה מוקי | 253 עמודים | 2026

"האם עדיף לדעת את האמת על מי שאהבנו, גם אם היא כואבת – או שלפעמים מוטב להשאיר חלקים מהסיפור לא פתורים?"
כשאדם "מחזיר ציוד", נדמה שהסיפור שלו נחתם. אבל מה אם דווקא שם מתחילה האמת? מה קורה כאשר הדמות שחשבנו שהכרנו מתגלה כאוסף של סודות, חיים כפולים ואמיתות שלא נועדו להיחשף?
העלילה נפרשת סביב מותו של ליאם נון – איל הון ואב לשלושה ילדים משלוש נשים שונות, שדאג כל חייו לשמור על מרחק ביניהם. לאחר נפילתו מצוק סמוך לביתו, הרשויות קובעות כי מדובר בתאונה, אך סאם, אחד מילדיו, מתקשה להשלים עם המסקנה הזו. יחד עם אחותו נורה הוא יוצא למסע לחשיפת האמת – מסע שמוביל לגילוי סודות מן העבר ולבחינת דמותו של אביהם מחדש.
הקשר הנרקם בין נורה לסאם הוא בעיניי לב־ליבו של הספר וחוזקו הגדול. הדינמיקה ביניהם עדינה, מורכבת ורבת רבדים, והיא מעניקה עומק רגשי לסיפור כולו.
זהו אינו מותחן אקשן קלאסי. מדובר במתח שקט, הנשען על מערכות יחסים, רגשות וסודות משפחתיים. לורה דייב מצליחה לשלב בין דרמה משפחתית לתעלומת עבר באופן מדורג ונגיש, אך הקצב אינו מהיר – ואף מאט במיוחד בחלקו האמצעי, לפני שמתגברת התנועה לקראת הסיום.
מי שמחפש קצב מסחרר או "לילה לבן" של קריאה – לא בהכרח ימצא זאת כאן. גם סיום הסיפור, על אף חשיבותו, אינו מטלטל כפי שמובטח בתקציר. עם זאת, יש כאן מתח אחר – רגשי, מופנם – שנבנה דרך שיחות, גילויים קטנים וזיכרונות.
השאלה המרכזית שהספר מעלה אינה "מי עשה זאת?", אלא עד כמה אנו מסוגלים באמת להכיר את האנשים הקרובים אלינו ביותר. זהו ספר על זהויות נסתרות, על פערים בין מה שנראה למה שנשמר בסוד, ועל המורכבות שבקשרים משפחתיים.
בשורה התחתונה:
קוראים המחפשים מותחן רך יותר, בעל נימה משפחתית ורגשית, עשויים למצוא כאן עניין. מי שמצפה לטוויסטים חדים או דרמה סוחפת – ייתכן שיתאכזב.
והשאלה שנשארת: האם אפשר להכיר באמת את האדם הקרוב אלינו ביותר – או שכל אחד מאיתנו שומר חלקים מעצמו?
קריאה נעימה,
לי יניני