ספר מצוין! לקח לי קצת זמן וכמה עשרות עמודים ממש להיכנס אליו, ואז הוא כבש אותי עד הסוף.
הסיפור של דיקנס מתרחש בין פריז ולונדון, בצל המהפכה הצרפתית המתקרבת. הסיפור משלב בין החיים של אנשים במקומות אלה לבין הרקע ההיסטורי שמשפיע על חייהם, ומדגיש את הטוב שבמהפכה שהובילה לסילוק אלו שהביאו סבל וחיים אומללים להמונים הצרפתיים יחד עם האופן האלים ואף מחריד בו היא התבצעה. בפיסת היסטוריה זו חיי האנשים לא הין יכולים להיות מנותקים ממה שהתרחש. דיקנס מתאר באופן מרהיב את הרוע, הסבל, הייאוש, האהבה והמסירות יחד עם חיי היומיום בפריז ובלונדון, ומביא בעדינות ובאיפוק אמירות מוסריות שאינן שחור-לבן, אלא יש בהן גם הרבה אפור. גם ספר מרתק וגם גורם למחשבות.

אני אוהבת היסטוריה. אמרתי את זה כבר?
ויש לי חיבה בלתי מוסברת לסרטים מצוירים מעולים.
לכן, כששני הדברים האלה מתמזגים – אני המאושרת באדם.
והם התמזגו, בסרט "מר פיבודי ושרמן". למרות השם המעאפן, זה סרט מגניב לחלוטין, על כלב בשם מר פיבודי וילד בשם שרמן שמפעילים מכונת זמן ומשוטטים בה לתקופות חשובות בהסטוריה. הם מגיעים למצרים העתיקה, מבקרים את דה וינצ'י באמצע ריב עם המונה ליזה – וכן, גם קופצים לפריז בזמן המהפכה הצרפתית.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אני בעד למידה בדרכים עקומות. אולי כי כמעט את כל אוצר הידע שלי קניתי בדרכים כאלו. למה אני קוראת דרכים עקומות? כל דרך מלבד שיעור פרונטלי. ספרים, סרטים, התנסויות עצמאיות, חוויות אישיות – הכל הולך. ידע שרוכשים בצורה כזאת נשאר הרבה זמן ולא נעלם אחרי הצלצול, במקרה הגרוע, או אחרי המבחן, במקרה היותר מעודד.

את כל הידע שלי במיתולוגיה יוונית, למשל, קניתי בעזרת הספר פרסי ג'קסון 1 וצפייה בסרט הטיטאנים. תתפלאו, או לא – זה הספיק לי כדי לנצח בטריוויה על מיתולוגיה יוונית.

אז בתור חובבת הסטוריה, וחובבת למידה בדרכים עקומות, וחובבת סרטים מצוירים – אין פלא שהתאהבתי בסרט הנ"ל, ובספר "בין שתי ערים."

אני אוהבת ספרים שמחדשים לי דברים, והספר הזה היה מעולה בעניין.
אני לא יודעת הרבה על המהפכה הצרפתית, מלבד הדברים הידועים – רובספייר, גיליוטינה, חופש שיוויון ואחווה וכל העסק. כשצפיתי בסרט החמוד הנ"ל לא הבחנתי שיש לי חסרים בידע, אבל כשקראתי את הספר הבחנתי גם הבחנתי. חשבתי שכל המהפכה התרחשה במשך שבועות, אולי חודשים, ושהעם פשוט הוציא להורג את בני המלוכה והאצילים, וכונן סדר מחודש.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

את "בין שתי ערים" קראתי עם תרגום חדש, עם כריכה מקסימה של אמרי זרטל ועם ציורים חמודים בין הפרקים (זאת גאונות ואומץ להוסיף ציורים בספרי מבוגרים. מי המטומטם שהמציא את אופנת הנעליים המכוערות עם האבזמים של המאה השבע עשרה?) ובעיקר: עם הכתיבה היפהייפיה, המשורטטת, של דיקנס.

פעם ראשונה שדיקנס ואני נפגשים, והרגשתי איתו כמו עם ידיד ותיק. הוא מדבר בטונים נעימים, בשפה קולחת ורהוטה. התיאורים שלו חיים וחיוניים כל כך עד שחשתי שאני נמצאת שם, בלונדון או בפריז של טרום-המהפכה, והכי חשוב, הוא עושה היטב מה שכל סופר מנסה לעשות: משחק ברגשות.

עד חצי הספר, פחות או יותר, ליבנו נתון לדלת העם. לכפריים העלובים שמנסים לעשות צדק. אבל כשהצדק הזה מופנה כלפי אנשים חפים משפע פתאום עולה לדיון השאלה מהו בכלל צדק?

דיקנס מיטיב לתאר תכונות אנוש. קשה להאמין עד כמה האנשים המסכנים הללו שטעמו כל כך הרבה כאב בחיים – מסוגלים להוציא מתוכם כמויות כאלו של רוע ואכזריות.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"עובדה מופלאה ומעוררת מחשבה היא שכל יצור אנושי נברא כסוד עמוק ומסתורי לכל זולת." איזה משפט מדהים, מתומצת ואמיתי.

רובכם בוודאי מכירים את נופר, או בשמה הסימנייתי no fear, שהיא ללא ספק בת החמש עשרה – אוטוטו שש עשרה – שכותבת הכי טוב בארץ. לפני כמה שבועות נערכה תחרות סיפורים בקבוצות הנוער, והיא כתבה סיפור מעולה שכל כך ממחיש את הציטוט הזה:

"השעה הייתה אחת עשרה חמישים ושש כשפתאום זה הכה אותו. עיניו נפקחו בהבנה, והוא פנה להביט סביבו על האנשים שהקיפו אותו, בכיכר.
אחד ישב ושיחק בטלפון שלו.
אחת הסתכלה תכופות על השעון.
והיו שם עוד.
עוד עשרות אנשים, עוד עשרות סיפורים, שעמדו שם באותו מקום, באותו רגע, בכיכר, באחת עשרה חמישים ושש."

(את הסיפור המלא, "יום קיץ קר" אפשר לקרוא כאן – http://simania.co.il/group.php?groupId=2015 )

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

מכירים את האנשים האלה שעמוק בתוכם הם מגניבים-בסתר? כלפי חוץ הם נראים מהוגנים, מכובדים, מחזיקים במשרות נחשבות. אבל ברגע שבו תישארו איתם בארבע או בשש עינים והאוירה תהיה נינוחה – פתאום ייחלץ מתוכם אדם עליז, שנון ומלא חיים, שמסוגל לקרוע אתכם מצחוק בלי הינד עפעף.

זה דיקנס. כתיבה מעולה, עלילה משובחת, טוויסטים מצוינים – ופתאום משום מקום נשלף ההומור הבריטי המעולה, על פי רוב מתובל בציניות דקה:

"אנגליה, למשל, בימי סטיוארט העליזים הזכורים לרע, שבהם נמכרה הארץ במכירת חיסול."

"הם הרבו בשיג ושיח עם הרוחות - דבר שהסב להם תועלת עצומה שלא הוכחה מעולם."

"ג'נטלמנים מצוינים בעלי חינוך מעולה – שנודע באותם ימים מופלאים (וגם לאחריהם) כחינוך לאדישות לכל נושא שיש בו עניין אנושי.."

"הינשוף השמיע קול שלא דמה אלא במעט לקול שמשוררים גברים מייחסים בדרך כלל לינשוף. אבל ליצורים אלה יש תכונה עיקשת אחת, לעולם לא לומר מה שכותבים עבורם."


"אספר לך, אף על פי שאין סיכוי שתבין אותי – כי אתה כלב חסר רגישות."
"הו, ואתה, ממש נשמה רגישה ופיוטית."

"אף פעם לא תבין שאין לי תקנה?"
"אין לך שום סיבה להיות חסר תקנה."
"אין לי שום סיבה להיות, בכלל, עד כמה שידוע לי."

""יושב פה איש עסקים – איש מבוגר – איש בעל ניסיון – בבנק. הוא אומר שאין שום סיבה! אומר את זה עם הראש על הכתפיים!"
מר סטרייבר ציין עובדה זו כאילו היו הדברים פחות מרשימים אילו נאמרו בראש כרות."

"האדוק שבמאמינים לא יכול היה להביע כבוד רב יותר ליעילותה של תפילה כנה מכפי שביטא הוא בחוסר האמון שלו באשתו."

"...ביתו הוקף, והאיש הוזמן לצאת למפגש אישי. בתגובה נעל מסייה גאבל את דלתו על מנעול ובריח והסתגר כדי לשקול את ההזמנה בינו לבין עצמו."

"אני מכבד את צערך כאילו היית אבי. למזלך, ביש מזל זה נחסך ממך."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הדמויות של דיקנס הן משהו יוצא מן הכלל. הן עשויות כל כך טוב והן מלאות חיים – שלפעמים הרגשתי שאני צופה בסרט.
אהבתי מאד את הדרך שבה הוא בחר לסיים את הספר. הוא לקח דווקא את הדמות הנגררת, זאת שמצהירה לאורך כל הדרך עד כמה החיים שלה דפוקים ושלא יצא ממנה כלום – וגרם לה לסדר את הכל. מטעמי ספוילריזם אני נמנעת מלתאר את הסידור הכללי וגם להביע תנחומים על הדרך שבה זה קרה – מבאס, אבל גאוני. ומדהים. ומעניק השראה.

"גם את החיים שווים מעט מאד כשמבזבזים אותם, הם שווים את המאמץ. אחרת לא היה שום ערך להקרבתם."

כל מה שנשאר לי עכשיו להחליט זה איפה ספר יעוף מהעשירייה הפותחת שלי, כדי שאוכל להכניס את דיקנס פנימה.

כמו רבים קראתי אותו בעבר בכל מיני "עיבודים" ו"קיצורים". יש מדור מיוחד בגהינום המיועד לאלה ה"מעבדים" עבודתו של אחר - בדרך כלל להתאימה לטעם המקובל או לסוג מסויים של קוראים. ספרים שנכתבו בדרך מסויימת הופכים פתאום אחרים כשהעורך מחליט להשמיט מהם או להוסיף להם קטעים. שמחתי לקנות אותו כשיצא לאחרונה בגירסה המלאה, בתרגום חדש, ועם איורים מקסימים של ה"ק בראון.

דיקנס כתב סיפור שהיה מיועד לקריאת הנאה, פורסם בעיתון פעם בשבוע - כל פעם פרק, והוא עשה פחות או יותר מה שעשתה שחרזאדה: סיים כל פרק בסימן שאלה ומתח, שיבטיח שהקוראים יקנו את העיתון גם בשבוע הבא. זו כנראה הסיבה שהסיפור מתנהל לו בדרך לא אחידה. והסיפור מתאר חיים של מספר אנשים, המושפעים ומיטלטלים בגלל מאורעות שאין להם שליטה בהם. דיקנס שחש היטב את עליבות החיים של האומללים, העניים ואלה שנעשה להם עוול. הוא מתאר את אומללותם של הצרפתים לפני המהפכה, את הניצול, העוני והרעב, ומתאר את אותם עניים שהפכו "אדוני המהפכה" ועוצמת אכזריותם השתוותה אם לא עלתה על זו של מעניהם מהעבר.

אחת המלים הדוחות ביותר, בעיני, כשמדברים על ספרים היא "קלאסיקה" (השניה היא "ספר חובה"...). כל מה שנכתב לפני שנים (מעל 50 שנה, בבקשה) אם מי שכתב אותו עשה לו שם, נכלל בקטגוריה המפוקפקת הזו, שבלי להבדיל כוללת את "מלחמה ושלום" ואת "פו הדב" וגורמת לקוראים רבים תסכול ("איך זה שרק אני לא מעריך/ה קלאסיקה?") אז הספר הזה נחשב ל"קלאסיקה" לפי זמן כתיבתו אבל הוא קריא ומעניין ופורש לפנינו את העולם לפי דיקנס. ודיקנס הוא סופר רגשני, רומנטי ודרמטי שזכה להמון חקויים מודרניים.

נהניתי מהספר. הערה אחת מתבקשת: יש דיון שאינו נגמר לגבי האם דיקנס היה או לא היה אנטישמי, בגלל דמותו של פייגין היהודי הדוחה מ"אוליבר טוויסט". אלה שחושבים שהוא היה (אנטישמי) יחשבו ודאי לפי הספר הזה שהוא היה שונא נשים. כי עיצוב דמותה של מאדם דיפארז' ועמיתותיה (עם המסרגות והכל) הוא הכי קרוב למפלצתי. אז היה או לא היה? כנראה לא. אבל הוא ודאי היה מכור לדרמטיות וידע את נפש קוראיו...

איזה ספר מדהים!!! זהו סיפור אהבתם של לוסי מאנט, ביתו של רופא צרפתי שהוחזק שמונה עשרה שנה בבסטיליה בידי שלטון האצולה האכזר, לבין צ'רלס דרניי (שארל, בפי הצרפתים) נצר למשפחת אצולה צרפתית מושחתת ממנה הוא מנסה להנתק בכך שהוא עוזב את ארצו ומשתקע בלונדון ועובד כמורה.
אלא, שהמציאות באותן שנים, שנות המהפיכה הצרפתית, מביאה אותו לפאריס בחזרה אל ספסל הנאשמים בעוון בגידה ברפובליקת ה'תרי-קולור' המתהווה.

צ'רלס דיקנס, סופר גאון, מתאר בצורה קולחת ועוצרת נשימה, את מאורעות אותה תקופה. תקופה בה הבהמיות האכזית ורווית הדם של פשוטי העם - הפרולטריון, שכנראה מצוייה בכל אדם ומחכה להתפרץ, בהמיות שבאה לידי ביטוי ברדיפתם של בני האצולה וגם רבים חפים מכל פשע, אל עבר "הגברת הנוצצת" - הגיליוטינה.
דיקנס אינו עושה הנחות גם לאצילים שהביאו את "העם" למצבם העלוב והמנוצל עד דק, מצוקה שהביאה אותם לאכזריות קיצונית שבאה לידי ביטוי בחגיגות סביב מופע האיימים של אותן עגלות נידונים לעריפה שחורקות בדרכן אל כיכר הגיליוטינה. הגברים השיכורים מיין ומדם והנשים פרועות השיער שיושבות בשורות הראשונות אל מול מחזות העריפה וסורגות את שמות הבאים בתור לעריפה.

דיקנס מצטייר בעיני רבים כסופר ילדים, אולי כתיבתו הפשוטה והקולחת היא זו שיצרה רושם זה.
קריאת הספר היא הנאה צרופה מתחילתו ועד סופו גדוש הארועים והתפניות. אציין גם את התרגום הנפלא של מרים יחיל-וקס.
למי שעוד לא קרא מחכה חויית קריאה נהדרת!!

מופלא. מצייר באופן כל כך מוחשי את החיים בין שתי הערים- לונדון ופריס, בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית. את הנסיבות האנושיות שהביאו למהפכה, סיפורים פרטיים של אנשים, ואיך היא השפיעה על אנשים ממעמדות שונים. הספר מטפל באופן מורכב ובלי שחור ולבן במהפכה הצרפתית, מנקודות מבט שונות. לי ספר זה אפשר הצצה לתקופה ההיא, והבנה מלאה יותר של החיים במאה השמונה עשרה בין שתי הערים. הספר הזה הולך איתי מאז.

אחד הספרים הכי טובים שאי פעם קראתי!
מדהים איך ספר שנכתב לפני קרוב ל150 שנה מתאים גם לתקופה של היום.
התקופה היא תקופת המהפכה הצרפתית, המיקום לונדון ופריז.
סיפורם של רופא ובתו, בנקאי מסור, שוליית עורך דין שתיין חסר תקנה, שליח זקן, מהפכנים משוגעים בצרפת ועוד הרבה דמויות שכל אחת בחלקה היא עולם ומלואו והתרומה שלה לסיפור הכולל היא פשוט חוויה ספרותית אחת גדולה.
מי שלא קרא חייב לקרוא

כמו כל דבר טוב, הספר הזה דורש מהקורא התמדה.
ספר שמלמד את הקורא על התקופה. למדתי מהספר הרבה יותר ממה שלמדתי בתיכון על תקופת המהפכה הצרפתית ועל אורחות החיים באירופה.
קשה להיכנס לסגנון הישן של דיקנס כאשר בימינו כבר לא נתקלים בסופרים בעלי סגנון כה קלאסי, אבל הפסקאות המושלמות לא משאירות מקום לספק: ככה צריך לספר סיפור.
ואיזה סיפור.
לאחר שדיקנס מניח את היסודות לעלילה במשך חלק נכבד מאוד מהספר, הוא נפנה לטפל בה והתקדמות העלילה מואצת ומטופלת ביד אמן, אז הסיפור נכנס להילוך גבוה והאירועים קורים בשטף מסעיר וסוחף שמובילים לאחת הסיומות הטובות, הטראגיות והיפות ביותר שהיה ניתן להעלות על הדעת. קלאסיקה שמצדיקה כל מילה טובה שנשפכה עליה.

זה הספר הראשון של דיקנס שקראתי - ומן הסתם יהיה גם האחרון.
לא אהיה יהירה עד כדי הכרזה שמשהו לא היה בסדר בספר - פשוט אסתפק באמירה אישית וכואבת שכנראה אין לי את היכולת להתחבר לסופר המופת שנראה ששאר האנושות שאבה ממנו כזו הנאה.

אל תבינו אותי לא נכון - גמעתי את הספר, וגמרתי אותו ביום שהתחלתי, אבל למרות שהקריאה הייתה נעימה למדי - לא הרגשתי את הספר ננעץ בתוכי. הוא לא הצליח למשוך אותי.
לא הרגשתי את חדוות הקריאה הצרופה שכולם הבטיחו לי.

עוד משהו - התרגום שאני קראתי, תרגומו של אברהם בירמן מ1987 היה רצוף ביטויים בארמית ויידיש עד כדי שתהיתי מה טעם מצא לו בירמן לקרוא לספר "שתי ערים" ולא "שתי כרכים". אולי התרגום הוא שהרס לי - אנסה לקרוא את המקור בהזדמנות, ואחזור עם תובנות.

בשורה התחתונה - בלדה מנוסחת היטב ומעניינת למדי.

100 דפים אחרונים של דמעות ואז הדף אחרון. משאיר אותך חסר מילים חסר רגשות מעיף אותך לאוויר. ומפיל לים מלא במחשבות ושאלות על העולם .מהי אהבה ומה היא גאווה ? האם אכן גאווה היא דבר טוב או רע נם.? האם הסבל שווה תמיד את התוצאה הסופית? והאם החיים אכן חשובים? ואלי הם חשובים רק כשיש מטרה או אהבה שבשבילה יש לקום בבוקר ולחיך . אתה מוצא עצמך יום אחד שרוי בין החיים למוות . ומה עליך לעשות? לחשוב? להרגיש!? האם נקמה היא הדרך הנכונה? ולמה אנשים מאבדים את שפיותם? האם הקרבה עצמית נכונה? ואם כן מה הגבול? האם ארשת העצבוה או שמחה אכן תואמת לפנימיותו של האדם? והאם אדם אשר בוכה הוא אדם חלש? לקראת סופו של הספר צ'רלס כתב: "אם ברצון האלוהים נהפכת לדמות זאת, אז כך תישאר! אך אם לבשת את דמות זאת בגלל כישוף חולף, חזור לדמותך הראשונה" אני נעצרתי בשורה זאת ונתתי למחשבותי לעלות ולרחף למה אנשים אינם לובשים לעיתים את דמותם .? למה הם מחליפים? האם זה לפעמים באמת כל כך רע? ואולי להפך ,לפעמים עוזר בהתגברות על מכשול? והאם אלוהים תמיד צודק בדמות אשר ברא אותנו עמה? ואולי טעה? אולי התבלבל והחליף בלי כוונה ביני לאדם אחר? והשאלות באות מהר רק אינן מחזיקות את התשובות בידיהן.

זה חלק מה מה שיש לי בראש בעיקבות הספר המופלא הזה. ממליצה בחום לאלה שלא קראו עדיין