“פרץ סמולנסקין (1842-1885) מאנשי תנועת ההשכלה וממיסדי "חיבת ציון". לדעת סמולנסקין על עם ישראל להחיות את השפה העברית ולדבר בה, שכן רק אז ישמור העם על זכותו להיקרא בשם "ישראל" (זאת עשינו והנה אנחנו כאן עם ישראל). סמולנסקין חרג ממסגרת הדת הסטנדרטית עד אז, ושם דגש על הלאומיות.

בגיל 22 עבר לאודסה ושהה בה חמש שנים. הוא התפרנס מהוראת העברית, ודאג להרחיב את השכלתו. מאמרו הראשון התפרסם בעיתון "המליץ" בשנת 1862. בגיל 27 עבר להתגורר בווינה. הוא הושפע מגילויי אנטישמיות שהתרחשו בשנת 1881 (הסופות בנגב), אך בניגוד לאחרים, ששאפו להיטמע בסובבים אותם כדי להקטין את האנטישמיות, שאף סמולנסקין דווקא להדגיש את ייחודו של העם היהודי והתחיל לתמוך בפעילות ליישוב ארץ ישראל.

משנת 1868 ועד מותו ב-1885 הוציא סמולנסקין בווינה כתב עת עברי בשם "השחר". השחר היה כתב העת הראשון שעסק בבעיותיהם האקטואליות של היהודים. הוא הטיף לשיבת ציון, ופרסם בצד מאמרים אלה גם מאמרים של משכילים רדיקליים וסוציאליסטיים. ב"השחר" התקיים לראשונה מיזוג בין ספרות יפה, פובליציסטיקה וחכמת ישראל. סמולנסקין הבהיר שמטרתו היא "השכלה ממוזגת ומתונה, המחייבת וגם מחבבת את מיטב הישן בצירוף הטוב והמועיל שבחדש, תוך ביקורת עניינית על שני המחנות גם יחד". בנוסף, הדגיש את חשיבותה של העברית כגורם מאחד, ואת הלאומיות.

בשנת 1952 הועלו עצמותיו, ביוזמת דוד שמעוני, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק ושר החינוך והתרבות, ההיסטוריון בן-ציון דינור, לקבורה בחלקה השמורה לאבות הציונות וסופרי התחייה בהר המנוחות בירושלים.

בספר זה מותח סמילנסקין ביקורת על ההנהגה הפנימית של תחום המושב היהודי. עם כל זאת, מציין בריינין (שכתב ביוגרפיה על סמולנסקין), כאשר יבואו חוקרי ההיסטוריה ויבקשו לתאר את הטיפוסים הראשונים של המשכילים העבריים מצד אחד, והחסידים, המגידים ותלמידי הישיבה מצד שני, האידיאלים והאמונות שלהם ושל שאר האישים המרכזיים של העיירה במאה ה-19 - יקבלו מידע מפורט בספריו של סמולנסקין.

סמולנסקין, אומר יוסף קלוזנר, נשא את הדגל הלאומי העברי ברמה. תחילה ללא כל תוכנית עבודה או יעד, אך הפרעות שהתחוללו ברוסיה בשנת 1881 ("הסופות בנגב") רק חיזקו את גישתו הלאומית-ציונית ומלחמתו בהתבוללות. בסיפורו האחרון, "נקם ברית" הוא מעלה על נס את פעולתם ודבקותם של "הבילו"יים" בחיבת ציון. לדברי קלוזנר, פרץ סמולנסקין היה הסופר הלוחם הגדול ביותר שהיה לספרות העברית החדשה בזמן מן הזמנים.

היה פעיל בתקופתו של מנדלי מוכר ספרים, אך לא זכה להצלחה כמנדלי.

הסיפור הזה מוגדר על ידי רבים כרומן הטוב והשלם ביותר של סמולנסקין. זו סאטירה נוקבת על עולם היהדות כפי שהתנהל בעיירה היהודית במאה ה-19 וקודם.
יעקב-חיים איש תורה מתחתן עם אסתר נכדת הרב גציל שמנהיג את הקהילה היהודית היושבת בעיר כשולה.
מהר מאוד מתברר לרב כי המחותן איננו כפי שציפה והוא איננו כה הדוק בתורה, והוא דורש ממנו יום אחרי החתונה לתת גט לאסתר נכדתו. הנכדה מחבבת מאוד את יעקב-חיים ובמיוחד כשזה מחליט לא לוותר עליה ובפני כל רבני ושופטי העיר מתחייב כי הוא אוהב את אסתר ולעולם לא יתן גט. אסתר מעריכה את זה ושומרת לו אמונים.

זבדה הוא מעשירי העיירה, חזק בעסקים וחלש בתורה, והוא מאוד רוצה את נכדת הרב כאשתו. הרב שחשב שיעקב-חיים הוא איש תורה בחר לתת לו את נכדתו ולא לאיש בעל ממון כזבדה.

הסיפור מסתבך כשיעקב-חיים נתפש כשגנב בקונדסות תופנים שהיו מיועדים למאכל הרבנים והביא אותם לבית הרב גציל. הוא נתפש בגנבתו ונשפט בפני הרבנים ומקבל עונש חמור של "קבורת חמור" כלומר כשימות יקבר מחוץ לבית הקברות בקבורה מבזה וללא תכריכים וללא טקסים.

מספר פעמים בסיפור מציג סמולנסקין את התלות של ממסד הרבנים והקהילה בעשירי העיר המממנים אותו. כשיש האשמות כנגד מישהו ממשפחה עשירה כמו זבדה הן נופלות מיד כטעות שאחרת אותו גביר יעניש בממונו את הקהילה ולא יתמוך כלכלית בבית הכנסת. מצד שני כשיש האשמות כנגד אנשים חלשים הם מיד מתקבלות ואלה נענשים פעמים רבות על לא אוול בכפם.

הסיפור כתוב בשפה תנכית מודרנית, הכתיבה נהדרת ומורכבת, שווה לקרוא לאט ולהתענג על עברית שכזו. גם הסיפור מעניין, אם כי לא חף משומנים.

מקורות: נעזרתי בויקיפדיה לביקורת הזו.”

“קבורת חמור הוא ספר מעניין שנכתב לקראת סוף המאה ה- 19.
במהלך הקריאה בספר, עבור אלה שיודעים משהו על תקופת דור ההשכלה, תהיה בולטת לעיין העובדה שהסופר מצדד במשכילים ומדגיש בכעס ובהתרגשות יתרה, את השחיתות שמתרחשת בחברה הדתית, שחיתות המושפעת ישרות מהרבנים עצמם.
במובן זה ולמרות השפה הנמלצת משהו של אותה תקופה, אפשר לחשוב שאין כל חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה, כי יש דמיון רב בין מה שהיה אז, לפני כמאה ושלושים שנה ובין מה שמתרחש היום במאבק הנצחי בין דתיים וחילוניים.
יש בסיפור המעשה רגעים דרמטיים ונוגעים ללב, אך לדעתי לא מדובר כאן ממש בספרות במיטבה.”