“על הספר הזה שמעתי לאחר הקריאה שלי ביוליסס. ג'ויס הכיר את סבבו ולימד אותו אנגלית. יש הטוענים שסבבו היווה לג'ויס מקור השראה לדמותו של בלום ביוליסס, וחשבתי לעצמי שיכול להיות מעניין לקרוא מה "בלום" היה כותב.

ואכן, הספר מרגיש כאילו בלום כותב בגוף ראשון על התחושות, הרגשות והמחשבות של האאוטסיידר, בתוך תחושת הזרות החברתית, וכל זה באווירה הומוריסטית.

זנו קוזיני הוא כלומניק. הוא אדם שתמיד מנסה להשתלב אך אינו מצליח, אם משום שהוא מרגיש מרוחק ואם משום שהסביבה דוחה אותו. בכל פעם שזנו מנסה להשתלב הוא מוצא את עצמו ביעד אחר מזה שתכנן, אך בכל פעם שהוא נגרר אחרי החיים הוא מוצא את עצמו דווקא במצב האופטימלי, מצב שגם אותו קשה לו להכיל.

הספר מסופר על ידי זנו, כמטלה שהוא קיבל מהמטפל שלו: לפרוס בכתב את האירועים המשמעותיים בחייו. לכן הסיפור כולו מלא בתחושה של כפל משמעות פסיכולוגי. זנו, מצד אחד, מלא בהונאה עצמית, אך מצד שני הוא גם כן כלפי המגרעות שלו. תמיד נשאלת השאלה האם מה שזנו מספר לנו הוא אכן מה שהתרחש, או שמא זו הפרשנות שלו לסיטואציה – הגרסה המתוקנת והמפורשת על ידו למען שלוות הנפש שלו.

זנו מגדיר את עצמו כחולה. לא חולה במובן הרפואי, אבל חולה. הוא פועל לאורך חייו בניסיון למצוא מרפא למחלה שאופפת אותו, מחלה שמובילה אותו לפעול כנגד המקובל, אך מתוך שאיפה תמידית להיות חלק מהחברה.

ספויילרים מכאן ועד סוף הביקורת.

הספר נסוב סביב מספר דינמיקות מרכזיות בחייו: בינו לבין אביו, בינו לבין הרגליו, בינו לבין ניסיונו למסד את אהבתו, בגידותיו באשתו, בינו לבין חברו ולבסוף בינו לבין עצמו.

למשל, סביב הקשר שלו עם אביו ותחושת הריחוק ביניהם, זנו מצדיק את עצמו או את מעשיו של אביו בעיוורון שאינו תואם את המתרחש. הדינמיקה ביניהם מזעזעת. אביו של זנו בז לבנו ואינו מעריך אותו כלל, בעוד זנו בורח מהרגשות שמעוררת בו מערכת היחסים הזאת. בשלב מסוים יש היפוך תפקידים בעקבות מחלתו של האב, וזנו הופך לאחראי עליו ומתנהג אליו בזלזול.

כאשר האב מאבד את תפיסת המציאות בעקבות גסיסתו, זנו מוצף רגש ואינו מצליח להתנהל, דבר שמוביל לכך שהוא מקבל מאביו סטירה ברגע האחרון של חייו. הוא אינו יודע כיצד להכיל את המאורע, את הקשר ביניהם ואת הרגעים האחרונים, ולכן הוא מתחיל לעוות את הסיבות ואת המשמעויות, להצדיק ולהצטדק כדי להתמודד, אך ההסברים שלו אינם תואמים באמת את מה שהתרחש. הוא בורח מן האמת.

הוא נותר באי־ודאות: האם הסטירה הייתה פעולה רצונית, רפלקס של הגסיסה, או מחווה אחרונה של כעס? אי־הוודאות מובילה אותו להסביר לעצמו את המאורע ולעצב לעצמו את המציאות. אלו אותם הסילופים שמתרחשים לאורך כל הספר.

כל פרק בוחן דינמיקה אחרת של זנו, וההצדקות שלו הולכות ומתפוררות ככל שאנו מכירים אותו טוב יותר.

כל אדם חושב שהוא מבין את העולם באופן החד והטוב ביותר, ומתוך הפרספקטיבה האישית שלנו אנו גם מפרשים את הבנתם של אחרים את המציאות, ולכן נדמה לנו שאנו מבינים הרבה יותר מהם. כלומר, ה"אני" מאמין שהוא גבול ההבנה האפשרי. אולי פה ושם חסר לנו ידע או יכולת, אבל גם לכך יהיו לנו הצדקות. אנשים אחרים אינם מבינים באמת, משום שהם "לא היו בראייה החד-פעמית כמוני".

לבסוף זנו מרגיש שהוא נרפא. החברה האנושית סביבו מתפוררת, העולם נכנס למלחמה, והוא דווקא פורח בתוך הכאוס. הוא מצליח להכיל את עצמו ומסיים את הספר באמירות שלפיהן החברה האנושית היא מחלה חשוכת מרפא, ושהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לה הוא איפוס: שהאנושות תיכחד ושהטבע יבריא מן הטפילים האנושיים שלו.

כאן המחלה של זנו מקבלת טוויסט שונה מזה שהכרנו קודם. הקושי האמיתי של זנו הוא הסדר החברתי הצבוע והאקראי. עד אותו רגע הוא פעל מתוך ניסיון ללבוש מסכות כדי להיות חלק וכדי להרגיש תחושת שייכות, שהעולם יתאים לציפיות שלו. אך אם החברה אינה מקבלת אותו, הוא מוצא נחמה בביטולה. הוא מסתובב בשלוות נפש ברחובות איטליה, שבדיוק קורסת אל תוך מלחמה. משפחתו רחוקה והוא לבד, רגוע ושלם.

זנו יכול כעת לבקר את החברה, משום שהביקורת שלו עליה מגיעה רק לאחר שהוא מוותר על הרצון להשתייך אליה ומייחל לקריסתה.
או שמא הוא מצא לעצמו מנגנון הגנה מורכב יותר.

לדעתי הספר מציג באופן ייחודי ויפה את הפרספקטיבה של אדם כן, אך כזה שאינו נכנס לעומק עצמו באופן חסר פשרות וטוטלי. משום כך הוא פוסל את האפשרות להכיל את עצמו, ולכן גם אינו מצליח לבקר באמת את החברה; הוא רק שואף להיות חלק ממשהו שהוא כלל אינו מאמין בו או בדרך התנהלותו.

הספר ארוך מדי לפרקים, ולי באופן אישי היו רגעים שבהם הוא הרגיש מייגע. אך בסך הכול מדובר בספר מעניין ומשעשע, הכתוב בצורה קלילה וזורמת, על אדם נוירוטי שמחפש להרגיש שייך.”