“את הסקירה הזאת אני אתחיל בציטוט מתוך הספר:
"בנסיבות כאלה אין מקום לרגשות אישיים. כל אחד מתכנס בעצמו. הטייסים שקטים, בטוחים ביכולתם. אף על פי כן, שלא כמנהגי, התרתי לעצמי מידה גדושה של התנהגות רגשנית - להפתעת הכל. כחודש לפני היציאה להשמדת הכור נפל בני יורם בתאונת אימונים, באותו שדה תעופה שממנו יצאו הטייסים לבגדאד. לבוא לשדה הזה, לפגוש את חבריו של יורם, לראות את המטוסים, להיזכר ביורם ולשמוע עליו - לא יכולתי לשמור על הקליפה הקשה. ביקשתי שיקחו אותי לחדר שלו. עמדתי שם דקה או שתיים. שאלו אם אני רוצה כמה חפצים שלו. שוחחתי עם מפקד הטייסת שלו. חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: "הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה."

אני חושבת שהציטוט הזה מהווה סיכום די נאה של הטמפרטורה הרגשית ורוח הדברים באוטוביוגרפיה (החלקית) הזאת של רפאל איתן, הלא הוא רפול, לשעבר הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הספר פותח בילדותו במושב תל עדשים, ולמעשה ממש בנסיבות הולדתו - רפול מספר שנולד משום שהוריו היו כה עניים ולא היה להם הכסף הדרוש לביצוע הפלה בזמן היריון לא רצוי. אני חושבת שזו תחושה מאוד לא נעימה לגדול בה, הידיעה שהיית לא רצוי, אבל נראה שלרפול עצמו זה לא מאוד מפריע. הספר עוקב אחרי הקריירה הצבאית של רפול מתחילתה, ומסתיים בשנת 1985 בדיון ארוך על מלחמת לבנון הראשונה, שאז עוד נקרא מלחמת של"ג, ובה רפול כיהן כרמטכ"ל. את הספר הוא לא כתב בעצמו, כל מי שהכיר את דמותו כפי שהצטיירה בתקשורת גם מאוחר יותר בתקופה בה עסק בפוליטיקה והגיע לכנסת, יודע שרפול לא היה איש של מילים - לא כתובות ולא דבורות. הוא כותב את הספר בעזרת דב גולדשטיין, ששמר על הטון הרפולי ככל שניתן, כך שהתוצאה היא מעין ריאיון עיתונאי ארוך, אמנם בהשמטת השאלות, אבל די אפשר להרגיש שהן היו שם ושלא היה קל לחצוב שלוש מאות עמודים מהסלע השתקן והאיתן.

הספר הוא ענייני ומקצועי כמעט לחלוטין, חוץ מהבלחה או שתיים של "רגשנות יתרה" כפי שציטטתי בפתיח של הביקורת. אין כמעט תיאורים של חיי המשפחה, שום מילה על רעייתו והתמודדותה עם מות שני בנים, אחד מהתקף אסטמה בילדותו, והשני בתאונת אימונים בצבא. יש פרק ארוך על היחסים המורכבים, שלא לומר שנאה אישית, בין רפול למשה דיין, וקצת על מורכבות היחסים עם אישים בכירים אחרים כמו אריאל שרון ושמעון פרס. חלק אחרון ונכבד הוא תיאור מלחמת לבנון ובעיקר אירועי סברה ושתילה. לאורך כל הספר רפול מביא תפיסה שיטתית של מקצוענות, של חיילות, של נהגים שראויים ולא ראויים לדעתו בצבאף לדוגמה הכומתה על הראש, הניקיון בבסיסים ועוד ועוד.

זה ספר שנמצא אצלנו בבית, לאחר שנזרק מספרייה ציבורית כלשהי. קראתי אותו בעבר, ועכשיו חזרתי וקראתי בו בגלל שהייתה כאן סקירה באתר, וגם כחלק מפרוייקט "נצחיה קוראת ציונות" (בגירסה המורחבת, כולל לאחר הקמת המדינה) וגם חלק מפרוייקט "שספרים לא ישכבו בבית סתם". והוא מעניין.”

“ספר שמחבר עם המורשת שלנו .
חשוב - במיוחד בהווה”

“ספר טוב. ספר פשוט וגדול, על אדם גדול ופשוט.

בשפת יוםיום רגילה מספר רפול (רפאל איתן) את סיפור חייו של יהודי, מאמין אמיתי בזכותו של עם ישראל על ארצו ולמדינתו, לוחם וחולם.
דרך תחנות חייו מילדותו, לארועים (המקריים כמעט) שהביאו לגיוסו לפלמ"ח, להשארותו בו, ולשרות צבאי ארוך של 37 שנים עד לסיום תפקידו בראש ההיררכיה - כרמטכ"ל צה"ל.
מרגש, נוגע, ומלווה לכל אורכו בציונות ובחיבור שלנו לארץ.

סיימתי את הספר בשקיקה והשאלה המתרוצצת בראש היא: איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?”

“לק"י

"אני לא אצא מכאן חי עד שנהדוף את הסורים מהגולן"

מי שבאמת רוצה להכיר את רפול, חובה עליו לקרוא את הספר הזה. התקשורת תמיד ניסתה להדביק לו תדמית של מושבניק מרובע ולא חכם במיוחד, אך גם מי שלא האמין לתקשורת עדיין לא הכיר את רפול כפי שניתן להכיר דרך דפי הספר.
רפול מספר על חייו החל מילדותו במושב על העוני והדלות, על נעוריו בפלמ"ח ומאוחר יותר בצה"ל - דרך מלחמות ישראל אשר בהן נלחם בחירוף נפש ועד ללשכת הרמטכ"ל. הספר רווי בציונות טהורה, בחזון ארץ ישראל השלמה, סיפורי מלחמה ואהבת המולדת ועם ישראל. חבל לי שאדם טוב כמוהו נאלץ לבצע את הפעולה המחרידה של הרס הישובים בסיני(במסגרת הסכם שלום שלא שווה את הנייר עליו הוא כתוב) אם כי הוא לפחות מביע על כך צער
בספר ניתן גם ללמוד על צניעותו של רפול, יושרו ורוח המפקד הגדולה שלו, אשר ראוי לכל חייל ומפקד לראות בה מודל לחיקוי.
אני קורא לכולם לקרוא את הספר הזה, בתקווה להנציח את זכרו של האיש הגדול הזה - רפאל איתן.
יהי זכרו ברוך.”