“מעל לכל ספק כשאני קוראת עלילה מרגשת כמו זו אני מנסה להבין מה הסופר רצה לומר לי מעבר למילים. כמו מנסה להבקיע שער דמיוני או אמירה שאקח כצידה לדרך ובדרך זו לא אפרד לגמרי מהקרבה האינטימית שפיתחתי בזמן הקריאה ונוצרה באופן טבעי. כמו משהה את רגע הפרידה מהדמויות רק עוד קצת. לא הופתעתי מהאמירה הכל כך חזקה שניבטה אלי מהמשפטים עמוסי הפאתוס והמלודרמטיות של צוויג במשך העלילה והיא: שאדם, אם הוא לא משיר מבט שפוי ואמתי אל נפשו וליבו ומרגיש שלם עם מעשיו, שום אלוהים לא יוכל לכפר או למחול על הרגשה זו. אדם חייב להרגיש שווה בעיני עצמו קודם כל. ושום כסף בעולם לא יוכל לקנות אושר חופשי זה, נקי וטהור, שגורם לנו לקום בבוקר עם כנפים בלב ואהבה אמתית לחיים שהועדנו לנו. העלילה היא על רחמנות של הלב. גם קצת על הולכת שולל של הלב לא בכוונה. על התאהבות נעורים של נערה, כמעט אישה. שלרוב מקבלת כל מה שרוצה כדי למלא חסכים וחוסרים של ילדה נורמלית. היא העזה לחלום על אהבה. והוא רק נהנה מהחברה, נהנה לפתוח את ליבו בעליצות של חבר. כל אחד ציפה למשהו אחר. סיפור אהבה מופלא ובאמת מלא בדרמות שנשים היו עושות פעם כמו בימים של הכוכבות הגדולות כמו גרטה גרבו וליז טיילור. מתעלפות, זורקת חפצים משתטחות ורוטנות ומיד לאחר מכן מפזרות צוף של מילים. ותודה למורי על ההמלצה לספר. צוויג כפי ששמתי לב בכל ספריו וגם כאן דואג במזיד לפטם אותנו הקוראים בסיפורי אגדות על עשירים כקורח שגרים בטירות וארמונות וחיי בורגנות מול עוני מחוויר, מול יושר פנימי שלא נקנה בכסף. הוא דואג לקחת בכאילו מאזניים ולשקול כל דבר ומול מה הוא עומד. לפעמים הוא נדמה כערמומי שלוקח מאתנו או גונב מהקוראים בספריו את כל החמלה, הרחמים, הרגישות והדמעות שאנחנו מסוגלים לייצר בשביל להבין את התמונה. כן כפי שניחשתם הוא עושה מניפולציות כמו לא מעט סופרים אך עושה זאת בחן רב כמו אמן מילים מושבע. שום דבר לא פשוט בעלילה. הגיבורים והדמויות הם אנשים שיודעים מהו כבוד. שיודעים מהו עוני ומה נדרש בחיים בשביל לקחת סיכונים כדי ללכת על כל הקופה או על גחלים. אם אני משווה בין התקופה שבה אנו חיים היום ובין התקופה הזו בדיוק לפני מלחמת העולם הראשונה באוסטריה, הונגריה.., אני מבינה שההסתכלות שלנו על הערכים שקודשו פעם השתנו. פעם הכבוד שרחשו לקצין בצבא או הכבוד למפקד עטור הדרגות היה בלתי נתפס. או השם הטוב של אדם מול חבריו. ומילה או הבטחה הייתה שווה הרבה. אז כל הערכים הללו נמצאים כאן עם כל השמפניה והסיגרים והחיים הבורגנים שכסף יכול לקנות. אך כסף לא יכול לקנות בריאות לילדה נכה. וזה כל הסיפור בגדול. כשהחיים מכים במומם זה לא עניין של חמלה או כפיה של הלב לעשות משהו שהוא אינו רוצה. אי אפשר לזרז אהבה כיוון שיש לה את הקצב שלה, וצירוף המילים "קוצר רוח" בעלילה שוברת שיאים לכן אל תנסו לספור רק לדעת שלפעמים החיים מזמנים לנו שיעורים של חמלה ומעמידים את הלב שלנו בקוצר רוח לקראתו. העלילה מדהימה לעיתים נמרחת יתר על המידה והזכירה לי את "היידי בת ההרים" עם פאתוס מטורף ודרמה על כל שעל. אחרי כל הרגש שהתנופף בעלילה סוף הסיפור לא עושה לנו הנחות בעניין. כדאי לסיים את הספר כי הא לא מאכזב. יודעת שלא נידבתי פרטים רבים זו דרכי לומר שאינני אהבת שמאכילים אותי בכפית את העלילה ולכן לא מאכילה גם אתכם. רק אומר שזהו ספר נפלא באמת.”

“לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא. אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה. לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו. "דיסקציה של הנפש" יהיה כנראה שם הולם להליך שעורך צווייג בדמויותיו, ובאמת דומה בעיניי שאין עוד סופר המפליא לשרטט את האנטומיה של נפש האדם באותה מידה של תבונה וכישרון כמותו. בכתיבה מהוקצעת, שיש בה מן הצמצום והדקדקנות גם יחד, שוטח צווייג ברומן את סיפור היכרותם של אנטון הופמילר, סגן בשירות חיל-הפרשים של צבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית שהוצב באחת מעיירות הקסרקטין בגבול ההונגרי, ואדית קקשפאלבה, עלמה צעירה ובת למשפחה אמידה ורמת-יחס. בדומה לרוב נושאי הדרגות באירופה של אותם ימים, שבילו את שעות הפנאי במחיצת אנשי החברה הגבוהה והתגלגלו בין מסבאות והתכנסויות בטרקליניהם של כל אנשי שלומם, להטיב את לבם עליהם במאכל ובמשקה, במשחק ובשעשוע, כך הוציא גם סגן הופמילר את שעותיו עד שהזדמן אל סעודה שנערכה בבית אחת ממשפחות האצולה שבעיר. שם פגע באדית, בתו הענוגה והשברירית של העשיר המופלג פון קקשפאלבה. בתום הסעודה, הזמין אותה לריקוד מתוך נימוס ורגש כבוד, אך למבוכתו הרבה של הקצין הצעיר, המחווה הידידותית שנקט נענית בהתפרצות משולחת-רסן של אדית, בעקבותיה נודע לו על הרעה החולה שפקדה אותה – דבר היותה נכה המשותקת בשתי רגליה. הזעזוע שתוקף את הופמילר על החטא שחטא לפניה, לכאורה, כאילו הזכיר לה את מוגבלותה במזיד כשהציע לה להצטרף אליו לריקוד, מוליד בליבו רגש עז של רחמים כלפי העלמה. אותו מאורע מבשר את ראשיתה של מערכת יחסים מסולפת בין השניים, כשהופמילר שטוף הרחמים מבקש לנחמה בצרתה לה, להקל מעט את משאת בדידותה, בעוד בליבה של אדית מתחלפים רגשי התודה כלפי הסגן בלבלובם של רגשות כנים אחרים. האסימטריה שבין השניים לובשת ופושטת צורה לאורך הרומן, שביסודו המאבק הפנימי של הופמילר כפי שמשתקף מתוך הלכי נפשו, בין רגש הרחמים הטוב והצודק, הקדוש כמעט, שהוא חש כלפי אדית הנכה, ובין הסלידה שהיא מעוררת בו לנוכח חוסר יכולתו להיעתר לאהבתה, סלידה שהולכת ומתעצמת לבלי הכיל כמעט עם תביעתה המפורשת לאהבתו אותה. הקריאה בספר מעלה לא אחת שאלות בנושא מוסר והוא נוגע בנושא רגיש שלא נידון לעיתים קרובות בספרות בת-ימינו, לא כל שכן בספרות המחצית הראשונה של המאה ה-20 שבה נכתב – הקרבת אושרו של הפרט למען המעשה הצודק והראוי, מתוקף היותו כפוף למרות מוסרית פנימית או חיצונית. ייסורי המצפון שתוקפים את הופמילר לאחר הצעתו, שנדמה לו כאילו התפרשה כפגיעה בכבודה של העלמה, מביאים לידי ביטוי את אותה מרות מוסרית פנימית, אשר גם היא למעשה אינה אלא תוצר של הבנייה חברתית ולכן מהווה אך תמונת ראי של הנורמות והערכים הרווחים בחברה בה הוא חי. בו-בזמן, הוא נתון בסד הדברים שמשמיע רופאהּ של אדית באוזניו, שמפציר בו להיענות לחיזוריה ולהשיב לה אהבה שתביא מזור למכאובה. לא בכדי בחר צווייג ברופא, דמות כבודה שהמוסר הוא לחם חוקה, שידבר על ליבו של הופמילר. היא שמייצגת את הסמכות המוסרית החיצונית העליונה, התגלמות הצדק, בשם החברה ובשם הערכים שהיא מקדשת. אלא שצווייג חותר תחתיה – הוא מציג את הרופא, שנישא לאשתו העיוורת נישואי-צדקה שאין בהם אהבה, כמי שהרחמים הביאו אותו לעשות שקר בנפשו ולהתכחש לעצמיותו. הוא מעמיד אותו באור נלעג, ואגב כך מערער על ההתערבות הפטרנליסטית של החברה בחיי הפרט, בשם המוסר הנעלה. אותם רעיונות שצווייג מבטא בספר, ראויים להערכה בעיניי באופן מיוחד על שום המקוריות שיש בהם ויכולתו לשזור אותם בעלילה של רומן. הם שנשאו חן בעיניי מעל לכל. אמנם צווייג משתמש במילים "רחמים" ו"חמלה" כאילו היו חילופיות, אבל לעניות דעתי הן נבדלות אחת מרעותה באופן מהותי, משום שהרחמים יש בהם משום גבהות לב של מי שניחן בדבר מה, והוא אוצל מכבודו למען האחר, דווקא על מנת להתגדל בעיניו. החמלה, לעומת זאת, היא רגש מעודן בהרבה משום שהיא מביעה הזדהות כנה עם רגשות האדם, מתוך עמדה שוויונית ובניסיון לחלוק איתו את העול הנתון על צווארו. יחליט הקורא אילו מן הרגשות הוא שמשלט במעשיהן של הדמויות שבספר. ניתנה האמת להיאמר, צווייג ניחן ביכולת כתיבה תיאורית מרשימה, עתירת מטאפורות ודימויים שמפיחים בכתוב רוח חיים ממש, ועם זאת היא עודנה רזה וחסכנית ולכן אינה מַלְאָה את הקורא. מאידך, הוא חוטא לא אחת בכתיבה רגשנית, אולי רגשנית מדי עבורי. בעולמו של צווייג כל מילה, תנועה או מחווה שברמז הופכות עד מהרה לאסון בקנה-מידה קטסטרופלי והוא לא חוסך מקוראיו השתפכויות עד להתפקע, שהופכות מאוסות בשלב מסוים וגורעות בעיניי מאיכויותיו הברורות ככותב. רק על מנת להעמיד דברים על דיוקם, אין לי דבר נגד הרגש הכן שהוא בבחינת אחד המניעים המרכזיים לקריאה בספרים עבורי, אלא נגד הרגשנות לבדה, שהיא מפגן מופרז ומוחצן של רגש, לעיתים קרובות כזה שנועד לעורר את לב האחר במרמה. מטבעי כאדם, כאשר אי-מי טוען אותי שני קבין של רגש, אני משיב לו שני קבין של רגשות כנים לעומתו. אך אם, להבדיל, נמצא שהוא טוען אותי תשעה קבין של רגש, ומעתיר עליי עוד עשרים סאין להטביעני בזרמה סנטימנטלית שאין לה מידה, אזי אני מגיב בשרירות לב ולבי נאטם בקרבי. אולי זו הסיבה שבשלה מצאתי את עצמי מעביר את דפי הספר האחרונים בין אצבעותיי, קהה-חושים, אדיש כמעט למקרא הקורות את הדמויות, ועל אף מעלותיו הרבות של צווייג אשר מניתי אך מקצתן ועודני עומד מאחוריהן, חתמתי את הקריאה בו תוך שאני מגלה הלכה למעשה מהו פשר קוצר רוחו של הלב.”

“כמה אירוני הוא הדבר, שהספר מספר על נערה נכה הנעזרת בכיסא גלגלים, והספר הזה מתנהל בקצב כה איטי. כמה אירוני הוא הדבר, ששמו של הספר הוא "קוצר רוחו של הלב", והוא מבטא היטב התנגשות בין שתי רגשות מנוגדים שליוו אותי במהלך הקריאה - קוצר רוח, ואהבה. מצד אחד, אהבתי את עלילת הספר המרכזית. את המפגשים בין קצין הצבא לנערה הנכה ומערכת היחסים המעניינת, המיוחדת, המוזרה והבלתי מוגדרת לחלוטין במאה אחוזים שנוצרה ביניהם, כשגם אבי הנערה משחק בה תפקיד חשוב, וכמו כן גם האנשים בחברה שמסביבם, שמשפיעה ומושפעת ממערכת יחסים זו. אהבתי את ההתעסקות בנושא הרחמים והשפעתם, השלילית והחיובית, על הנעשה. את תחושת הסלידה הלגיטימית של האדם הנכה שהוא מרגיש מהאנשים שמרחמים עליו. מצד שני, לא אהבתי את כל מה שמסביב, בעיקר בכתיבה ובאלמנטים החיצוניים/המשניים. אולי הבעיה היא בתירגום הישן שזקוק לריענון, ואולי גם סטפן צוויג עצמו היה יכול לקצר במעט את התיאורים שהולכים לעיתים סחור סחור, והפעם, בניגוד לתיאורים ב"נערה מהדואר" ששיפרו את הספר והעניקו קונטרה לעלילה המרכזית שלו, כאן הם רק גורעים ממנה ולא נותנים לקצב של העלילה להיות אחיד, כשמצד אחד יש רגעי קסם ויופי צוויגים טיפוסיים שהזכירו לי את מה שקראתי ב"נערה מהדואר" (סיפור עלילה אנושי ומקסים, תיאור טוב של נפש האדם וכ'ו), ומאידך יש רגעי שיעמום שגרמו לי "לזפזפ" הלאה כמה עמודים ולעבור לקטע שיהיה מעניין. החל מאמצע הספר החלקים הללו לצערי הלכו והתרבו ואילו סבלנותי פקעה. בסופו של דבר החלטתי לנטוש את הספר, מכיוון שאינני אוהב לזפזפ כל כך הרבה. עם זאת, במידה ויפיקו סרט שיהיה מבוסס על הספר הזה, אין לי ספק שהוא ימצא חן בעיניי, מכיוון שבסרט הקצב מהיר יותר, והעלילה (הטובה מאוד, יש לציין) היא המרכז, בעוד לתיאורים מרובים או לתירגום ישן אין כל משמעות או הרגשה. לסיכום, אני קצת מאוכזב, אך אנסה עוד דברים של צוויג, בתקווה שאני אוהב אותם יותר. אני נותן לו ציון שנע איפשהו בין 3 ל-4 כוכבים, אם כי העדפתי שלא לדרגו, בדיוק משום שהספר הזה עורר בי תחושות כה מנוגדות, שלא משנה איזה דירוג אתן לו, לא אהיה שלם עם זה לחלוטין. הערה: החלטתי להניח את הספר בצד ולעבור לספר אחר. עם זאת, אנסה אולי לחזור אליו שוב ואקרא אותו מהעמוד שבו עצרתי. אם תשתנה דעתי עליו, אכתוב על כך בביקורת זו, ואודיע לכם על העידכון, כך אני מניח ומקווה, בביקורת שלי על ספר נוסף של צוויג. (אם כי יש לציין שניסיתי לתת לו צ'אנס נוסף אחרי הנטישה, בעצתה ודירבונה של סקאוט, אך הכתיבה התישה אותי וחשתי צורך לקחת הפסקה בקריאה). ***אני מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהכירה לי את צוויג הנפלא. למרות שלספר הזה פחות התחברתי מאשר קודמו, לסופר עצמו ולסיגנון הייחודי שהוא יוצק אל תוך ספריו דווקא התחברתי מאוד. תודה!”

“הרבה זמן לא נתקלתי בספר שמציג את חיבוטי הנפש בצורה ככ קולחת וחכמה. שטפן צוויג מצליח לטוות עלילה סוחפת, עם דמויות מורכבות ומנוגדות, והכל באווירת גדוד צבאי בצבא אוסטריה תקופת טרום מלחמת העולם הראשונה. נהניתי מאוד!”

“מעל לכל ספק כשאני קוראת עלילה מרגשת כמו זו אני מנסה להבין מה הסופר רצה לומר לי מעבר למילים. כמו מנסה להבקיע שער דמיוני או אמירה שאקח כצידה לדרך ובדרך זו לא אפרד לגמרי מהקרבה האינטימית שפיתחתי בזמן הקריאה ונוצרה באופן טבעי. כמו משהה את רגע הפרידה מהדמויות רק עוד קצת. לא הופתעתי מהאמירה הכל כך חזקה שניבטה אלי מהמשפטים עמוסי הפאתוס והמלודרמטיות של צוויג במשך העלילה והיא: שאדם, אם הוא לא משיר מבט שפוי ואמתי אל נפשו וליבו ומרגיש שלם עם מעשיו, שום אלוהים לא יוכל לכפר או למחול על הרגשה זו. אדם חייב להרגיש שווה בעיני עצמו קודם כל. ושום כסף בעולם לא יוכל לקנות אושר חופשי זה, נקי וטהור, שגורם לנו לקום בבוקר עם כנפים בלב ואהבה אמתית לחיים שהועדנו לנו. העלילה היא על רחמנות של הלב. גם קצת על הולכת שולל של הלב לא בכוונה. על התאהבות נעורים של נערה, כמעט אישה. שלרוב מקבלת כל מה שרוצה כדי למלא חסכים וחוסרים של ילדה נורמלית. היא העזה לחלום על אהבה. והוא רק נהנה מהחברה, נהנה לפתוח את ליבו בעליצות של חבר. כל אחד ציפה למשהו אחר. סיפור אהבה מופלא ובאמת מלא בדרמות שנשים היו עושות פעם כמו בימים של הכוכבות הגדולות כמו גרטה גרבו וליז טיילור. מתעלפות, זורקת חפצים משתטחות ורוטנות ומיד לאחר מכן מפזרות צוף של מילים. ותודה למורי על ההמלצה לספר. צוויג כפי ששמתי לב בכל ספריו וגם כאן דואג במזיד לפטם אותנו הקוראים בסיפורי אגדות על עשירים כקורח שגרים בטירות וארמונות וחיי בורגנות מול עוני מחוויר, מול יושר פנימי שלא נקנה בכסף. הוא דואג לקחת בכאילו מאזניים ולשקול כל דבר ומול מה הוא עומד. לפעמים הוא נדמה כערמומי שלוקח מאתנו או גונב מהקוראים בספריו את כל החמלה, הרחמים, הרגישות והדמעות שאנחנו מסוגלים לייצר בשביל להבין את התמונה. כן כפי שניחשתם הוא עושה מניפולציות כמו לא מעט סופרים אך עושה זאת בחן רב כמו אמן מילים מושבע. שום דבר לא פשוט בעלילה. הגיבורים והדמויות הם אנשים שיודעים מהו כבוד. שיודעים מהו עוני ומה נדרש בחיים בשביל לקחת סיכונים כדי ללכת על כל הקופה או על גחלים. אם אני משווה בין התקופה שבה אנו חיים היום ובין התקופה הזו בדיוק לפני מלחמת העולם הראשונה באוסטריה, הונגריה.., אני מבינה שההסתכלות שלנו על הערכים שקודשו פעם השתנו. פעם הכבוד שרחשו לקצין בצבא או הכבוד למפקד עטור הדרגות היה בלתי נתפס. או השם הטוב של אדם מול חבריו. ומילה או הבטחה הייתה שווה הרבה. אז כל הערכים הללו נמצאים כאן עם כל השמפניה והסיגרים והחיים הבורגנים שכסף יכול לקנות. אך כסף לא יכול לקנות בריאות לילדה נכה. וזה כל הסיפור בגדול. כשהחיים מכים במומם זה לא עניין של חמלה או כפיה של הלב לעשות משהו שהוא אינו רוצה. אי אפשר לזרז אהבה כיוון שיש לה את הקצב שלה, וצירוף המילים "קוצר רוח" בעלילה שוברת שיאים לכן אל תנסו לספור רק לדעת שלפעמים החיים מזמנים לנו שיעורים של חמלה ומעמידים את הלב שלנו בקוצר רוח לקראתו. העלילה מדהימה לעיתים נמרחת יתר על המידה והזכירה לי את "היידי בת ההרים" עם פאתוס מטורף ודרמה על כל שעל. אחרי כל הרגש שהתנופף בעלילה סוף הסיפור לא עושה לנו הנחות בעניין. כדאי לסיים את הספר כי הא לא מאכזב. יודעת שלא נידבתי פרטים רבים זו דרכי לומר שאינני אהבת שמאכילים אותי בכפית את העלילה ולכן לא מאכילה גם אתכם. רק אומר שזהו ספר נפלא באמת.”

“לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא. אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה. לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו. "דיסקציה של הנפש" יהיה כנראה שם הולם להליך שעורך צווייג בדמויותיו, ובאמת דומה בעיניי שאין עוד סופר המפליא לשרטט את האנטומיה של נפש האדם באותה מידה של תבונה וכישרון כמותו. בכתיבה מהוקצעת, שיש בה מן הצמצום והדקדקנות גם יחד, שוטח צווייג ברומן את סיפור היכרותם של אנטון הופמילר, סגן בשירות חיל-הפרשים של צבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית שהוצב באחת מעיירות הקסרקטין בגבול ההונגרי, ואדית קקשפאלבה, עלמה צעירה ובת למשפחה אמידה ורמת-יחס. בדומה לרוב נושאי הדרגות באירופה של אותם ימים, שבילו את שעות הפנאי במחיצת אנשי החברה הגבוהה והתגלגלו בין מסבאות והתכנסויות בטרקליניהם של כל אנשי שלומם, להטיב את לבם עליהם במאכל ובמשקה, במשחק ובשעשוע, כך הוציא גם סגן הופמילר את שעותיו עד שהזדמן אל סעודה שנערכה בבית אחת ממשפחות האצולה שבעיר. שם פגע באדית, בתו הענוגה והשברירית של העשיר המופלג פון קקשפאלבה. בתום הסעודה, הזמין אותה לריקוד מתוך נימוס ורגש כבוד, אך למבוכתו הרבה של הקצין הצעיר, המחווה הידידותית שנקט נענית בהתפרצות משולחת-רסן של אדית, בעקבותיה נודע לו על הרעה החולה שפקדה אותה – דבר היותה נכה המשותקת בשתי רגליה. הזעזוע שתוקף את הופמילר על החטא שחטא לפניה, לכאורה, כאילו הזכיר לה את מוגבלותה במזיד כשהציע לה להצטרף אליו לריקוד, מוליד בליבו רגש עז של רחמים כלפי העלמה. אותו מאורע מבשר את ראשיתה של מערכת יחסים מסולפת בין השניים, כשהופמילר שטוף הרחמים מבקש לנחמה בצרתה לה, להקל מעט את משאת בדידותה, בעוד בליבה של אדית מתחלפים רגשי התודה כלפי הסגן בלבלובם של רגשות כנים אחרים. האסימטריה שבין השניים לובשת ופושטת צורה לאורך הרומן, שביסודו המאבק הפנימי של הופמילר כפי שמשתקף מתוך הלכי נפשו, בין רגש הרחמים הטוב והצודק, הקדוש כמעט, שהוא חש כלפי אדית הנכה, ובין הסלידה שהיא מעוררת בו לנוכח חוסר יכולתו להיעתר לאהבתה, סלידה שהולכת ומתעצמת לבלי הכיל כמעט עם תביעתה המפורשת לאהבתו אותה. הקריאה בספר מעלה לא אחת שאלות בנושא מוסר והוא נוגע בנושא רגיש שלא נידון לעיתים קרובות בספרות בת-ימינו, לא כל שכן בספרות המחצית הראשונה של המאה ה-20 שבה נכתב – הקרבת אושרו של הפרט למען המעשה הצודק והראוי, מתוקף היותו כפוף למרות מוסרית פנימית או חיצונית. ייסורי המצפון שתוקפים את הופמילר לאחר הצעתו, שנדמה לו כאילו התפרשה כפגיעה בכבודה של העלמה, מביאים לידי ביטוי את אותה מרות מוסרית פנימית, אשר גם היא למעשה אינה אלא תוצר של הבנייה חברתית ולכן מהווה אך תמונת ראי של הנורמות והערכים הרווחים בחברה בה הוא חי. בו-בזמן, הוא נתון בסד הדברים שמשמיע רופאהּ של אדית באוזניו, שמפציר בו להיענות לחיזוריה ולהשיב לה אהבה שתביא מזור למכאובה. לא בכדי בחר צווייג ברופא, דמות כבודה שהמוסר הוא לחם חוקה, שידבר על ליבו של הופמילר. היא שמייצגת את הסמכות המוסרית החיצונית העליונה, התגלמות הצדק, בשם החברה ובשם הערכים שהיא מקדשת. אלא שצווייג חותר תחתיה – הוא מציג את הרופא, שנישא לאשתו העיוורת נישואי-צדקה שאין בהם אהבה, כמי שהרחמים הביאו אותו לעשות שקר בנפשו ולהתכחש לעצמיותו. הוא מעמיד אותו באור נלעג, ואגב כך מערער על ההתערבות הפטרנליסטית של החברה בחיי הפרט, בשם המוסר הנעלה. אותם רעיונות שצווייג מבטא בספר, ראויים להערכה בעיניי באופן מיוחד על שום המקוריות שיש בהם ויכולתו לשזור אותם בעלילה של רומן. הם שנשאו חן בעיניי מעל לכל. אמנם צווייג משתמש במילים "רחמים" ו"חמלה" כאילו היו חילופיות, אבל לעניות דעתי הן נבדלות אחת מרעותה באופן מהותי, משום שהרחמים יש בהם משום גבהות לב של מי שניחן בדבר מה, והוא אוצל מכבודו למען האחר, דווקא על מנת להתגדל בעיניו. החמלה, לעומת זאת, היא רגש מעודן בהרבה משום שהיא מביעה הזדהות כנה עם רגשות האדם, מתוך עמדה שוויונית ובניסיון לחלוק איתו את העול הנתון על צווארו. יחליט הקורא אילו מן הרגשות הוא שמשלט במעשיהן של הדמויות שבספר. ניתנה האמת להיאמר, צווייג ניחן ביכולת כתיבה תיאורית מרשימה, עתירת מטאפורות ודימויים שמפיחים בכתוב רוח חיים ממש, ועם זאת היא עודנה רזה וחסכנית ולכן אינה מַלְאָה את הקורא. מאידך, הוא חוטא לא אחת בכתיבה רגשנית, אולי רגשנית מדי עבורי. בעולמו של צווייג כל מילה, תנועה או מחווה שברמז הופכות עד מהרה לאסון בקנה-מידה קטסטרופלי והוא לא חוסך מקוראיו השתפכויות עד להתפקע, שהופכות מאוסות בשלב מסוים וגורעות בעיניי מאיכויותיו הברורות ככותב. רק על מנת להעמיד דברים על דיוקם, אין לי דבר נגד הרגש הכן שהוא בבחינת אחד המניעים המרכזיים לקריאה בספרים עבורי, אלא נגד הרגשנות לבדה, שהיא מפגן מופרז ומוחצן של רגש, לעיתים קרובות כזה שנועד לעורר את לב האחר במרמה. מטבעי כאדם, כאשר אי-מי טוען אותי שני קבין של רגש, אני משיב לו שני קבין של רגשות כנים לעומתו. אך אם, להבדיל, נמצא שהוא טוען אותי תשעה קבין של רגש, ומעתיר עליי עוד עשרים סאין להטביעני בזרמה סנטימנטלית שאין לה מידה, אזי אני מגיב בשרירות לב ולבי נאטם בקרבי. אולי זו הסיבה שבשלה מצאתי את עצמי מעביר את דפי הספר האחרונים בין אצבעותיי, קהה-חושים, אדיש כמעט למקרא הקורות את הדמויות, ועל אף מעלותיו הרבות של צווייג אשר מניתי אך מקצתן ועודני עומד מאחוריהן, חתמתי את הקריאה בו תוך שאני מגלה הלכה למעשה מהו פשר קוצר רוחו של הלב.”

“כמה אירוני הוא הדבר, שהספר מספר על נערה נכה הנעזרת בכיסא גלגלים, והספר הזה מתנהל בקצב כה איטי. כמה אירוני הוא הדבר, ששמו של הספר הוא "קוצר רוחו של הלב", והוא מבטא היטב התנגשות בין שתי רגשות מנוגדים שליוו אותי במהלך הקריאה - קוצר רוח, ואהבה. מצד אחד, אהבתי את עלילת הספר המרכזית. את המפגשים בין קצין הצבא לנערה הנכה ומערכת היחסים המעניינת, המיוחדת, המוזרה והבלתי מוגדרת לחלוטין במאה אחוזים שנוצרה ביניהם, כשגם אבי הנערה משחק בה תפקיד חשוב, וכמו כן גם האנשים בחברה שמסביבם, שמשפיעה ומושפעת ממערכת יחסים זו. אהבתי את ההתעסקות בנושא הרחמים והשפעתם, השלילית והחיובית, על הנעשה. את תחושת הסלידה הלגיטימית של האדם הנכה שהוא מרגיש מהאנשים שמרחמים עליו. מצד שני, לא אהבתי את כל מה שמסביב, בעיקר בכתיבה ובאלמנטים החיצוניים/המשניים. אולי הבעיה היא בתירגום הישן שזקוק לריענון, ואולי גם סטפן צוויג עצמו היה יכול לקצר במעט את התיאורים שהולכים לעיתים סחור סחור, והפעם, בניגוד לתיאורים ב"נערה מהדואר" ששיפרו את הספר והעניקו קונטרה לעלילה המרכזית שלו, כאן הם רק גורעים ממנה ולא נותנים לקצב של העלילה להיות אחיד, כשמצד אחד יש רגעי קסם ויופי צוויגים טיפוסיים שהזכירו לי את מה שקראתי ב"נערה מהדואר" (סיפור עלילה אנושי ומקסים, תיאור טוב של נפש האדם וכ'ו), ומאידך יש רגעי שיעמום שגרמו לי "לזפזפ" הלאה כמה עמודים ולעבור לקטע שיהיה מעניין. החל מאמצע הספר החלקים הללו לצערי הלכו והתרבו ואילו סבלנותי פקעה. בסופו של דבר החלטתי לנטוש את הספר, מכיוון שאינני אוהב לזפזפ כל כך הרבה. עם זאת, במידה ויפיקו סרט שיהיה מבוסס על הספר הזה, אין לי ספק שהוא ימצא חן בעיניי, מכיוון שבסרט הקצב מהיר יותר, והעלילה (הטובה מאוד, יש לציין) היא המרכז, בעוד לתיאורים מרובים או לתירגום ישן אין כל משמעות או הרגשה. לסיכום, אני קצת מאוכזב, אך אנסה עוד דברים של צוויג, בתקווה שאני אוהב אותם יותר. אני נותן לו ציון שנע איפשהו בין 3 ל-4 כוכבים, אם כי העדפתי שלא לדרגו, בדיוק משום שהספר הזה עורר בי תחושות כה מנוגדות, שלא משנה איזה דירוג אתן לו, לא אהיה שלם עם זה לחלוטין. הערה: החלטתי להניח את הספר בצד ולעבור לספר אחר. עם זאת, אנסה אולי לחזור אליו שוב ואקרא אותו מהעמוד שבו עצרתי. אם תשתנה דעתי עליו, אכתוב על כך בביקורת זו, ואודיע לכם על העידכון, כך אני מניח ומקווה, בביקורת שלי על ספר נוסף של צוויג. (אם כי יש לציין שניסיתי לתת לו צ'אנס נוסף אחרי הנטישה, בעצתה ודירבונה של סקאוט, אך הכתיבה התישה אותי וחשתי צורך לקחת הפסקה בקריאה). ***אני מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהכירה לי את צוויג הנפלא. למרות שלספר הזה פחות התחברתי מאשר קודמו, לסופר עצמו ולסיגנון הייחודי שהוא יוצק אל תוך ספריו דווקא התחברתי מאוד. תודה!”

“הרבה זמן לא נתקלתי בספר שמציג את חיבוטי הנפש בצורה ככ קולחת וחכמה. שטפן צוויג מצליח לטוות עלילה סוחפת, עם דמויות מורכבות ומנוגדות, והכל באווירת גדוד צבאי בצבא אוסטריה תקופת טרום מלחמת העולם הראשונה. נהניתי מאוד!”