“שלום, שמי ס.ג'. ווטסון ואני ניצול של סדנת כתיבה. בעצם רעייתי היא ניצולה, שכן מאז שנרשמתי לסדנה היא ניצלה מטרחנותי. אתם יודעים, כמו כל אדם הנושא בחובו קורטוב של כישרון וחלומות של הצלחה, גם אני הייתי זקוק לזוג אוזניים ופה חנפן שיעניקו לי חיזוקים. מאז שנרשמתי לסדנה, קיבלה אשתי פטור, ידידי לסדנה משמיעים זה באוזני זה את הגיגיהם בכל שבוע, ושלום הבית שב אל מעוננו.
במסגרת לימודנו והתנסותנו בכתיבת טקסט רציף ובעל משמעות, הגיתי רעיון גאוני על אשה שאיבדה את זיכרונה בעקבות תאונה. האמנזיה שלה היא ייחודית, כיוון שמידי בוקר היא מתעוררת לריק של זיכרון וכל זיכרונותיה הם המאגר שצברה עד גיל עשרים. במהלך היום היא חווה חוויות ולומדת על עצמה עד שהשינה מוחקת את הזיכרונות הטריים וחוזר חלילה. למחרת בבוקר היא מתעוררת שוב אל חוסר הידע ואל חוסר האונים שבאי הידיעה.
הרעיון היכה בתדהמה את כל המשתתפים. זכיתי לסופרלטיבים מקיר לקיר וכך התחלתי לכתוב את הספר הטרחני וחסר הכישרון שאתם אוחזים בידיכם.
משתתפי סדנה הם התומכים הנלהבים ביותר. ראשית, הם עצמם מוכשרים רק באופן מינורי, כך שכל הבזק של כישרון, חובבני ככל שיהיה, נדמה להם כמו זינוק מטאורי של כוכב חדש. שנית, כל מחמאה היא בבחינת רפד אותי ואני ארפד אותך. אלא שבשעה שאנחנו נישאים על גל החנופה, אנחנו שוכחים כי יש להתייחס אל המחמאות כאל כרעי תרנגולת.
למזלי הטוב, מנחה הסדנה, גם הוא סופר בהתהוות, שמילא אינספור מגירות בדפים שלא ראו אור יום. המנחה, נכנה אותו בשם ג'ון, הוא בעל קשרים מגוונים בהוצאות הספרים. הסוכנים מכירים אותו בתור היוצר הכי נדחה שחי כיום בבריטניה. שנים עשר כתבי יד הוא הגיש לסוכנים שהגישו למו"לים ונדחה. לא על הסף, כי להידחות על הסף זהו סוג של נחמה: כתב היד שלך אפילו לא הגיע לעורך ונעצר בדרך על ידי לקטור בור ועם הארץ, אלא דחייה מוחלטת, לאחר קריאה של לקטור או אפילו של סגן עורך. משמע: אדוני, הזבל שלך יגרום לכריתת יער גשם. למען האמת, בהתחשב בעובדה כי כל כתב יד נשלח לכל הוצאות הספרים בארצות אנגלוסקסיות, מכתבי הדחייה עצמם גרמו לכריתת עץ או שניים.
ובכן, ג'ון, המנחה שלי, החליט למחול על כבודו הנרמס ולבקש מהסוכן שלו להציג בפני המו"לים את הרעיון הגאוני שלי, על האשה והאמנזיה. אני מעדיף שלא לפרט את מספר מכתבי הדחייה שקיבלתי אני, אבל הוצאת ספרים אחת עמדה על הפוטנציאל הגלום ביצירת הבוסר שלי וחתמה אתי חוזה.
מכאן והלאה התגלגלה ההצלחה כמו סלע במורד הר תלול, רק להיפך כמובן. מיליוני העותקים שנמכרו הם ההוכחה כי גם לספר בינוני יכול להתרחש איזה נס.
פסגת ההצלחה שלי הן זכויות ההסרטה שנמכרו לרידלי סקוט. כמובן שבמאי בסדר הגודל שלו מסוגל להפיק יצירת מופת גם מקש וגבבה כשלי, אבל האחוזים שלי יבטיחו את החינוך הפרטי של ילדי. אני לא תמים לחשוב שסקוט יניח לי לכתוב שורה בתסריט, וככל הנראה הוא גם ישנה את תוכן הספר ויוציא את המוץ מן התבן, כמו שאומרים, אבל מה אכפת לי, לנצח אני אזכר כמי שכתב את הספר שעל יסודותיו בויים סרטו של רידלי סקוט הגדול.
ואם אתם רוצים לקבל מידע נוסף על הספר, אוכל לתת לכם רק רמזים, שהרי מדובר בספר מתח (שלא כל כך מותח, אני מודה). הגיבורה שלי, כריסטין, תמחזר יום יום אותו סיפור ותשחזר בעזרת בעלה והרופא שלה את סיפור חייה הנשכח. נשמע נפלא, נכון? אז זהו, שלא. עד שיגיע הסוף שימתח אתכם קצת, אתם תרגישו שלקרוא את הספר הלעוס שלי, זוהי פעילות מעייפת לא פחות מאשר להיות נשוי לכריסטין וללמד אותה מידי יום מי היא.
הבעייה העיקרית שלי היא, שבתור סופר מצליח אני כבר לא יכול להשתתף בסדנאות. ועכשיו, נטול סדנה ונטול מנחה אני מרגיש כמו תינוק שמשליכים למים. רעייתי המסכנה שוב צריכה להאזין לפירות יצירתי ואני יודע שיתכן כי לפני השינה יהיה פרץ הכישרון היחיד שלי. מה חבל!
שלכם,
ס.ג' ווטסון (וכדי שתהיו במתח, לא אגלה לכם מה המשמעות של ראשי התיבות של שמי!)”
