"שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד." [מתוך הפתיחה למורה הנבוכים]
החידה
"כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת".1 התשוקה לפצח את החידות הגדולות של היקום משותפת לכל בני האדם. הסקרנות ביחס לשאלות על קיומו של אלוהים, על מהותו, על משמעות החיים, חוצה תרבויות, דתות ומעמדות. האדם יצור משתוקק, והתשוקה לדעת, על פי הרמב"ם, היא התשוקה הגדולה מכולן. אולם היא איננה מתממשת בקלות. האמת, כמו ברק באפלה, מופיעה ומיד נעלמת, מזמנת את עצמה רק למי שמקדיש לה את כל חייו. ממילא, מורה הנבוכים איננו קיצור דרך. בספר הפילוסופי היהודי החשוב ביותר שנכתב אי פעם, הרמב"ם איננו מנפק לקוראיו תשובות נגישות ובהירות לשאלות הקיום. הוא עושה יותר מזה – הוא מדריך את קוראיו כיצד לגלות את האמיתות הגדולות בכוחות עצמם. הרמב"ם, רבי משה בן מימון, האמין כי יש חוכמה אשר חייו של האדם נמדדים בהצלחתו להתקרב אליה. זהו סוד, גוף ידע נשגב ובלתי נגיש, שהחשיפה אליו מהווה את תכלית החיים. התנועה אל עבר הסוד יכולה להימשך שנים רבות אך הגעה אל היעד פוטרת את האדם מסבל נפשי ופוטרת את החברה ממצוקות פוליטיות. הידע גואל.
אם בעולמם של הכוהנים ביטאה מידת הנגישות אל החלקים הממודרים של בית המקדש – הקודש וקודש הקודשים – את ההיררכיה החברתית, הרי שבעולם האינטלקטואלי של הרמב"ם לא נגישותם של המרחבים הממודרים, אלא נגישותו של הידע הממודר היא שמגדירה את ההיררכיה החברתית וקובעת מי חשוב יותר ומי פחות. על פי הרמב"ם, בעולם העתיק היתה קבוצת אוכלוסייה, אמנם מצומצמת, שהחזיקה במונופול על הידע, אך בעקבות רצף של קטסטרופות היסטוריות אבדו בעלי הסוד, ועמם אבד גם הסוד עצמו. רק כעבור מאות שנים הצליח הרמב"ם, על פי עדותו שלו, לשחזר את הסוד האבוד. הרמב"ם האמין שתפקידו ההיסטורי הוא להוריש את הסוד, לפענח אותו, ועם זאת לשמור עליו כסוד. זו סיבת כתיבתו של מורה הנבוכים, שבו מוצפן הידע הנשגב: הסוד. ספר זה, אשר נכתב בין השנים 1187 ל־1191, כאשר הרמב"ם היה בשנות החמישים המוקדמות של חייו, מאגד את עקרונות הפילוסופיה של הרמב"ם, ונחשב אחד השיאים החשובים ביותר של יצירתו. באמצעות מערכת מורכבת של הצפנה ומאחורי כמה וכמה שכבות, הסתיר הרמב"ם את סודותיה הפילוסופיים הגדולים של היהדות. הספר שינה לבלי הכר את הפילוסופיה היהודית, וזה כשמונה מאות שנה עוסקים חוקרים, פילוסופים ופרשנים בניסיון לפענח אותו. הספר שעוסק בחידות הגדולות של הקיום, הפך במרוצת הזמן לחידה בפני עצמה. את ההקדמה למורה הנבוכים, שבה שיתף את הקורא בטכניקת ההסתרה שהשתמש בה בהמשך הספר, מסיים הרמב"ם בפעולה מפתיעה: הוא משביע את הקורא הסבור כי הצליח לפענח את הסתרים ולגעת בידע הגואל, שיימנע מלחלוק את הסודות שגילה עם אנשים אחרים. הרמב"ם ביקש שתורתו תילמד ללא מתווכים. הוא ניסה לברוא עולם שבו אין מלמדים שיעורים במורה הנבוכים, ואף לא נכתבים עליו פירושים, מחקרים וספרים. עולם שבו מי שחפץ להבין את סודותיו של הרמב"ם, מתבקש לעשות זאת באמצעות מפגש ישיר עם הטקסט. אלא שמאות הספרים ואלפי המחקרים וההרצאות שנכתבו על מורה הנבוכים ודנו בו, מוכיחים שהרמב"ם נכשל בניסיון לשלוט על קוראיו. בעל הספר איבד שליטה על הספר. שבועתו של הרמב"ם הופרה בכל דור ודור. היו שתירצו זאת בכך שמבחינה הלכתית, שבועה שאין לה הסכמה של שני הצדדים איננה תקפה; היו שטענו כי כבר נכתבו ספרים המבארים את סודות "המורה", ומשום כך נפרץ הסכר והשבועה כבר איננה תקפה; ואולי היתה זו התשוקה האינטלקטואלית שבערה בקרבם של קוראי הספר ושהניעה אותם להתיר את כבלי האיסור ולפענח את צפונותיו. מכל מקום, הספר שלפניכם עוסק גם הוא בסודותיו של מורה הנבוכים, ויצטרף למסורת רבת שנים של הפרת השבועה. עם זאת, יומרתו של ספר זה גדולה, אולי גדולה מדי. הספר מבקש לפרוש בסגנון נגיש לכל קורא משכיל את סתרי תורתו של מורה הנבוכים, וייתכן שבכך הוא מהווה את אחת ההפרות הבוטות ביותר של השבועה עד כה. אם מי מן הקוראים יחליט לאור הצהרה זו לסגור את הספר ולהרחיקו הצידה, הוא יגלה בכך נאמנות עזה לרמב"ם. מי שיחליט להמשיך ולקרוא, יוכל להסתמך על תלמידו המובהק של הרמב"ם, רבי שמואל אבן תיבון, אשר סבר שהידע אכן היה ראוי להישמר בסוד בדורו של הרמב"ם, אולם במרוצת הדורות שאחריו נוצר צורך חינוכי עמוק בחשיפתו.
מבנה הספר
בשנים האחרונות נכתבו לא מעט ספרים על סוגיות שונות בפילוסופיה של הרמב"ם, ונערכו מחקרים רבים על נושאים שונים ומגוונים הנידונים במורה הנבוכים, כדוגמת פוליטיקה, מיסטיקה והלכה. ואולם, מפליא שלא נכתב אפילו ספר אחד בעל אוריינטציה מחקרית בשפה העברית, העוסק במורה הנבוכים עצמו, ודאי שלא בכולו. גם על דמותו של הרמב"ם נכתבו בשנים האחרונות ספרים חשובים ומעמיקים, ובתוכם גם פרקים על מורה הנבוכים. ועם זאת, האין זו הפתעה תרבותית, שעל ספר הפילוסופיה החשוב ביותר של המסורת היהודית לא נכתב בדור האחרון אף ספר מקיף אחד בשפה העברית?
ספר זה בוודאי איננו ממלא את המחסור הספרותי. נושאים רבים וסודות רבים נותרים פתוחים גם אחריו. עם זאת, תקוותי היא שהספר יעשיר את הדיון על מורה הנבוכים ויעורר את סקרנותו של הציבור ביחס ל"מורה" ולבשורה המקופלת בין שורותיו. שני סוגים של קוראים עשויים להתעניין בספר המונח לפניכם: קוראים המתעניינים בתוכנו של מורה הנבוכים וקוראים העסוקים בשאלות הגדולות של הקיום האנושי ומעוניינים להצטייד בתחמושת שמספק מורה הנבוכים להתמודדות הזאת. בספר נפרוש את השקפותיו של מורה הנבוכים על סדרה של שאלות בסיסיות: חלק א עוסק בשאלת קיומו של אלוהים, ויותר מכך, בשאלה כיצד גדולתו של אלוהים איננה מרוקנת את הדת ממשמעות. חלק ב עוסק בשאלה מי כתב את התורה ומהם טעמי מצוותיה. חלק ג עוסק בשאלת המבוכה, לאמור – במקומו ובתפקידו המרפא של הספק. סיומו של חלק זה מציע מדרש המפגיש את מורה הנבוכים עם המבוכה המתגלית בעידן הפוסט־אידיאולוגי והספקני של המאה העשרים ואחת. שתי שאלות מרכזיות נוספות עומדות ברקעם של מרבית דיוני הספר. האחת עוסקת בחיים הראויים. מאחר שלדעת הרמב"ם חייו של האדם הם יצירתו הגדולה ביותר – מתעוררת השאלה מהם החיים הראויים לחיות. השאלה השנייה היא השאלה הפוליטית – המבררת את התנאים ליצירתה של חברה שלמה ומבקשת לדעת כיצד נראית המדינה הראויה שאותה יש לכונן. מקורותיו של מורה הנבוכים2 ותחומי ההשפעה שלו3 פירנסו מחקרים וספרים רבים, אך סוגיות אלו אינן עומדות במרכז עיונו של ספר זה. הספר שלפניכם איננו מביט על עברו של מורה הנבוכים (על מקורותיו המגוונים), ואף לא על עתידו (או על השפעתו חוצת הזרמים והדתות). ספר זה מתמקד במורה הנבוכים עצמו. אם קיימת התייחסות כלשהי לפרשניו של הרמב"ם או למקורותיו, הרי שהיא נובעת רק מן הצורך להבהיר את הסוגיות הנדונות בו. למורה הנבוכים מקורות רבים. המרכזיים שבהם הם המסורת היהודית המקראית והתלמודית (את הגותם של הגאונים העדיף הרמב"ם להדוף) והמסורת הערבית האריסטוטלית. המסורת האריסטוטלית של ימי הביניים היא יצירה מפוארת – סינתזה של זרמים פילוסופיים רבים, ובעיקר שילוב של הגות ניאו־אפלטונית עם הגותו של אריסטו, כפי שעוּבּדה בידי תלמידיו המאוחרים תמיסטיוס ואלכסנדר מאפרודיסיאס. על אף שההגות האריסטוטלית היא סינתזה בין ניאו־אפלטוניות לבין עיבודים ופירושים מאוחרים של אריסטו, בימי הביניים זוהתה הגות זו יותר מכול עם אריסטו.4 המייצגים הגדולים של זרם זה אשר השפיעו על הרמב"ם יותר מכול הם אבן סינא (המדגיש את היסודות הניאו־אפלטוניים) ואבו־נאצר אלפראבי (המדגיש את היסודות האריסטוטליים). אולם – המקור המרכזי של מורה הנבוכים הוא מחשבתו היצירתית והעשירה של הרמב"ם עצמו. אין ספק כי מורה הנבוכים שינה ללא הכר את המסורת היהודית. הכתיבה הפילוסופית היהודית שקדמה לרמב"ם, כדוגמת כתיבתם של ר' סעדיה גאון, רבנו בחיי אבן פקודה ואבן עזרא, נכתבה בחלל תרבותי ריק. נדיר למצוא הוגים אלו מצטטים ממסורת פילוסופית יהודית שקדמה להם או דנים בה. אולם מן הרגע שבו נכתב מורה הנבוכים, לא קם פילוסוף יהודי שלא ניהל עמו שיחה. במובן זה שינה מורה הנבוכים את אופן כתיבת הפילוסופיה, משום שהציג לראשונה ספר רב סמכות המעורר בלב הכול את הצורך להגיב עליו. יש העוסקים בפירושו, יש העוסקים בביקורת עליו, אך אין מי שנותרים אדישים לקיומו. לא רק הפילוסופיה היהודית השתנתה בעקבות הרמב"ם, אלא גם תורת הקבלה. יש מי שטוען כי תופעת ההעלאה על הכתב של חוכמת הקבלה, תופעה שלא רווחה קודם לכן וצברה תאוצה במאה השלוש־עשרה, היא ריאקציה למורה הנבוכים. על כן, זהו ספר שעורר לפעולה את שני הזרמים המרכזיים של ההגות היהודית – הפילוסופיה והקבלה גם יחד. ולא רק הפילוסופיה היהודית הושפעה. התחדשותה של הפילוסופיה הנוצרית שהחלה במאה השלוש־עשרה והבשילה בכתביהם של תומס אקווינס ותלמידיו, קשורה אף היא להשפעתו של מורה הנבוכים. הרמב"ם היה אמן הסדר. קשה להעלות על הדעת הוגה וכותב מסודר מהמחבר של "משנה תורה", מי שיצק סדר מופתי בכאוס ההלכתי של הספרות התלמודית. אך מורה הנבוכים הוא ספר כאוטי, פרקים אינם מתחברים לפרקים אחרים, ולעתים באותו הפרק עצמו יש גלישה לעניינים שוליים. הקריאה בו קשה. דבריו של הרמב"ם על כל נושא התרסקו לחצאי אמירות, ואלו פוזרו לאורך מורה הנבוכים כולו באופן שנראה רחוק משיטה מסודרת ומקיפה. ברק האמת נוטה להופיע במקומות לא צפויים לאורך הספר, ולאחריהם מוצא עצמו הקורא שוב בלילה אפל מאוד. הנכנס להיכלו של מורה הנבוכים, כאילו נכנס לחדר שאף אחד מהחפצים איננו מונח בו במקומו. כאילו סופה עברה ושיבשה לחלוטין את הסדר הקיים. הרמב"ם מדווח לקוראיו על חוסר סדר זה, משום שזהו חוסר סדר יזום. כל השיבושים שב"מורה" מתוכננים בקפידה. הרמב"ם השקיע עשר שנים בכתיבת ארבעה־עשר הספרים של "משנה תורה". הוא השקיע חמש שנים בכתיבת מורה הנבוכים. לסדר של ארבעה־עשר ספרים נדרשו לו עשר שנים, ואילו חמש שנים שלמות הוקדשו ליצירת אי הסדר של ספר אחד בלבד – מורה הנבוכים. לכן, הקורא של מורה הנבוכים הוא קודם כול הסדרן של מורה הנבוכים. כהמלצתו של הרמב"ם, על מנת להבין את הספר צריך לארגן אותו ולסדר אותו מחדש. ניסיונות רבים לסדרו נעשו לאורך שנות ההיסטוריה, והספר שלפניכם הוא עוד ניסיון לארגן את המחשבות שמהן עשוי מורה הנבוכים, ולסדר אותן בעבור הקורא הסקרן, הנבוך או הספקן, בן זמננו.
מורי זאב הַרוֵי נתן בידי מפתחות יקרים לשערי מורה הנבוכים. אני מודה לך עד מאוד על שנים של שיחה פילוסופית, הדרכה מחשבתית ועידוד חברי.
הספר שבידכם התברך בעצות טובות של מלומדים וחברים: משה הלברטל, רן ברץ, יאיר לורברבוים, בן רייס, יובל כאהן, רני אלון ושרגא בראון, שטביעות האצבע שלו ניכרות לאורך כל ספר זה; בועז ליפשיץ, בתיה חורי, יוחאי עופרן ודוד דישון קראו
חלקים שונים של כתב היד ותרמו לו תרומה רבה. בואו כולכם על הברכה. כתב היד של הספר נכתב בין כתליו של מכון שלום הרטמן בירושלים. אני מודה למנהל המכון, דניאל הרטמן, על בית הוועד לתורה שאיפשר את לידתו. שמואל רוזנר השקיע זמן רב ומאמץ ניכר בעריכת הספר. אני מודה לך על האמון, על העצות המחכימות והשיחה המעמיקה, אשר הביאו לעיצוב הנכון והבהיר של מבנה הספר; הגהתה הקפדנית, החכמה והעדינה של גליה גראואר שיכללה את הספר ושיחררה את זרימתו. אני מודה לך על כך. תודה לכם גם תרזה איזנברג וכל האנשים בהוצאת "כנרת זמורה־ביתן דביר" שטיפלו בספר במסירות ובאהבה. לפני שנים רבות האיץ בי מורי דוד הרטמן לצלול אל נבכי הנבוכים; אבי רביצקי חשף אותי לריבוי הפנים של סודות "המורה"; הרצל מקוב דירבן ועודד אותי לכתיבת ספר זה. אני מודה לכולכם מקרב לב. ספר זה לא יכול היה להיכתב ללא השיחה רבת השנים עם תלמידי ממדרשת עין פרת ומהאוניברסיטה העברית בירושלים. שיחה זו העשירה, השביחה, חידדה וליטשה את המחשבות שמהן עשוי ספר זה. אני חש בר מזל על שזכיתי בתלמידים מעולים שהאזינו לי ואיתגרו את טענותי. לכולכם, תלמידי לאורך השנים, אשר מכם השכלתי יותר מכולם, אני חב תודה עמוקה. לסיום: במשך שש־עשרה שנים ארוכות העסיק מורה הנבוכים את מחשבותי. לאורך רוב הדרך הזו צעדה לצידי בת זוגי האהובה. ספר זה מוקדש לחברה הכי טובה שלי. לרעייתי. לציפי.

"שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד." [מתוך הפתיחה למורה הנבוכים]
החידה
"כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת".1 התשוקה לפצח את החידות הגדולות של היקום משותפת לכל בני האדם. הסקרנות ביחס לשאלות על קיומו של אלוהים, על מהותו, על משמעות החיים, חוצה תרבויות, דתות ומעמדות. האדם יצור משתוקק, והתשוקה לדעת, על פי הרמב"ם, היא התשוקה הגדולה מכולן. אולם היא איננה מתממשת בקלות. האמת, כמו ברק באפלה, מופיעה ומיד נעלמת, מזמנת את עצמה רק למי שמקדיש לה את כל חייו. ממילא, מורה הנבוכים איננו קיצור דרך. בספר הפילוסופי היהודי החשוב ביותר שנכתב אי פעם, הרמב"ם איננו מנפק לקוראיו תשובות נגישות ובהירות לשאלות הקיום. הוא עושה יותר מזה – הוא מדריך את קוראיו כיצד לגלות את האמיתות הגדולות בכוחות עצמם. הרמב"ם, רבי משה בן מימון, האמין כי יש חוכמה אשר חייו של האדם נמדדים בהצלחתו להתקרב אליה. זהו סוד, גוף ידע נשגב ובלתי נגיש, שהחשיפה אליו מהווה את תכלית החיים. התנועה אל עבר הסוד יכולה להימשך שנים רבות אך הגעה אל היעד פוטרת את האדם מסבל נפשי ופוטרת את החברה ממצוקות פוליטיות. הידע גואל.
אם בעולמם של הכוהנים ביטאה מידת הנגישות אל החלקים הממודרים של בית המקדש – הקודש וקודש הקודשים – את ההיררכיה החברתית, הרי שבעולם האינטלקטואלי של הרמב"ם לא נגישותם של המרחבים הממודרים, אלא נגישותו של הידע הממודר היא שמגדירה את ההיררכיה החברתית וקובעת מי חשוב יותר ומי פחות. על פי הרמב"ם, בעולם העתיק היתה קבוצת אוכלוסייה, אמנם מצומצמת, שהחזיקה במונופול על הידע, אך בעקבות רצף של קטסטרופות היסטוריות אבדו בעלי הסוד, ועמם אבד גם הסוד עצמו. רק כעבור מאות שנים הצליח הרמב"ם, על פי עדותו שלו, לשחזר את הסוד האבוד. הרמב"ם האמין שתפקידו ההיסטורי הוא להוריש את הסוד, לפענח אותו, ועם זאת לשמור עליו כסוד. זו סיבת כתיבתו של מורה הנבוכים, שבו מוצפן הידע הנשגב: הסוד. ספר זה, אשר נכתב בין השנים 1187 ל־1191, כאשר הרמב"ם היה בשנות החמישים המוקדמות של חייו, מאגד את עקרונות הפילוסופיה של הרמב"ם, ונחשב אחד השיאים החשובים ביותר של יצירתו. באמצעות מערכת מורכבת של הצפנה ומאחורי כמה וכמה שכבות, הסתיר הרמב"ם את סודותיה הפילוסופיים הגדולים של היהדות. הספר שינה לבלי הכר את הפילוסופיה היהודית, וזה כשמונה מאות שנה עוסקים חוקרים, פילוסופים ופרשנים בניסיון לפענח אותו. הספר שעוסק בחידות הגדולות של הקיום, הפך במרוצת הזמן לחידה בפני עצמה. את ההקדמה למורה הנבוכים, שבה שיתף את הקורא בטכניקת ההסתרה שהשתמש בה בהמשך הספר, מסיים הרמב"ם בפעולה מפתיעה: הוא משביע את הקורא הסבור כי הצליח לפענח את הסתרים ולגעת בידע הגואל, שיימנע מלחלוק את הסודות שגילה עם אנשים אחרים. הרמב"ם ביקש שתורתו תילמד ללא מתווכים. הוא ניסה לברוא עולם שבו אין מלמדים שיעורים במורה הנבוכים, ואף לא נכתבים עליו פירושים, מחקרים וספרים. עולם שבו מי שחפץ להבין את סודותיו של הרמב"ם, מתבקש לעשות זאת באמצעות מפגש ישיר עם הטקסט. אלא שמאות הספרים ואלפי המחקרים וההרצאות שנכתבו על מורה הנבוכים ודנו בו, מוכיחים שהרמב"ם נכשל בניסיון לשלוט על קוראיו. בעל הספר איבד שליטה על הספר. שבועתו של הרמב"ם הופרה בכל דור ודור. היו שתירצו זאת בכך שמבחינה הלכתית, שבועה שאין לה הסכמה של שני הצדדים איננה תקפה; היו שטענו כי כבר נכתבו ספרים המבארים את סודות "המורה", ומשום כך נפרץ הסכר והשבועה כבר איננה תקפה; ואולי היתה זו התשוקה האינטלקטואלית שבערה בקרבם של קוראי הספר ושהניעה אותם להתיר את כבלי האיסור ולפענח את צפונותיו. מכל מקום, הספר שלפניכם עוסק גם הוא בסודותיו של מורה הנבוכים, ויצטרף למסורת רבת שנים של הפרת השבועה. עם זאת, יומרתו של ספר זה גדולה, אולי גדולה מדי. הספר מבקש לפרוש בסגנון נגיש לכל קורא משכיל את סתרי תורתו של מורה הנבוכים, וייתכן שבכך הוא מהווה את אחת ההפרות הבוטות ביותר של השבועה עד כה. אם מי מן הקוראים יחליט לאור הצהרה זו לסגור את הספר ולהרחיקו הצידה, הוא יגלה בכך נאמנות עזה לרמב"ם. מי שיחליט להמשיך ולקרוא, יוכל להסתמך על תלמידו המובהק של הרמב"ם, רבי שמואל אבן תיבון, אשר סבר שהידע אכן היה ראוי להישמר בסוד בדורו של הרמב"ם, אולם במרוצת הדורות שאחריו נוצר צורך חינוכי עמוק בחשיפתו.
מבנה הספר
בשנים האחרונות נכתבו לא מעט ספרים על סוגיות שונות בפילוסופיה של הרמב"ם, ונערכו מחקרים רבים על נושאים שונים ומגוונים הנידונים במורה הנבוכים, כדוגמת פוליטיקה, מיסטיקה והלכה. ואולם, מפליא שלא נכתב אפילו ספר אחד בעל אוריינטציה מחקרית בשפה העברית, העוסק במורה הנבוכים עצמו, ודאי שלא בכולו. גם על דמותו של הרמב"ם נכתבו בשנים האחרונות ספרים חשובים ומעמיקים, ובתוכם גם פרקים על מורה הנבוכים. ועם זאת, האין זו הפתעה תרבותית, שעל ספר הפילוסופיה החשוב ביותר של המסורת היהודית לא נכתב בדור האחרון אף ספר מקיף אחד בשפה העברית?
ספר זה בוודאי איננו ממלא את המחסור הספרותי. נושאים רבים וסודות רבים נותרים פתוחים גם אחריו. עם זאת, תקוותי היא שהספר יעשיר את הדיון על מורה הנבוכים ויעורר את סקרנותו של הציבור ביחס ל"מורה" ולבשורה המקופלת בין שורותיו. שני סוגים של קוראים עשויים להתעניין בספר המונח לפניכם: קוראים המתעניינים בתוכנו של מורה הנבוכים וקוראים העסוקים בשאלות הגדולות של הקיום האנושי ומעוניינים להצטייד בתחמושת שמספק מורה הנבוכים להתמודדות הזאת. בספר נפרוש את השקפותיו של מורה הנבוכים על סדרה של שאלות בסיסיות: חלק א עוסק בשאלת קיומו של אלוהים, ויותר מכך, בשאלה כיצד גדולתו של אלוהים איננה מרוקנת את הדת ממשמעות. חלק ב עוסק בשאלה מי כתב את התורה ומהם טעמי מצוותיה. חלק ג עוסק בשאלת המבוכה, לאמור – במקומו ובתפקידו המרפא של הספק. סיומו של חלק זה מציע מדרש המפגיש את מורה הנבוכים עם המבוכה המתגלית בעידן הפוסט־אידיאולוגי והספקני של המאה העשרים ואחת. שתי שאלות מרכזיות נוספות עומדות ברקעם של מרבית דיוני הספר. האחת עוסקת בחיים הראויים. מאחר שלדעת הרמב"ם חייו של האדם הם יצירתו הגדולה ביותר – מתעוררת השאלה מהם החיים הראויים לחיות. השאלה השנייה היא השאלה הפוליטית – המבררת את התנאים ליצירתה של חברה שלמה ומבקשת לדעת כיצד נראית המדינה הראויה שאותה יש לכונן. מקורותיו של מורה הנבוכים2 ותחומי ההשפעה שלו3 פירנסו מחקרים וספרים רבים, אך סוגיות אלו אינן עומדות במרכז עיונו של ספר זה. הספר שלפניכם איננו מביט על עברו של מורה הנבוכים (על מקורותיו המגוונים), ואף לא על עתידו (או על השפעתו חוצת הזרמים והדתות). ספר זה מתמקד במורה הנבוכים עצמו. אם קיימת התייחסות כלשהי לפרשניו של הרמב"ם או למקורותיו, הרי שהיא נובעת רק מן הצורך להבהיר את הסוגיות הנדונות בו. למורה הנבוכים מקורות רבים. המרכזיים שבהם הם המסורת היהודית המקראית והתלמודית (את הגותם של הגאונים העדיף הרמב"ם להדוף) והמסורת הערבית האריסטוטלית. המסורת האריסטוטלית של ימי הביניים היא יצירה מפוארת – סינתזה של זרמים פילוסופיים רבים, ובעיקר שילוב של הגות ניאו־אפלטונית עם הגותו של אריסטו, כפי שעוּבּדה בידי תלמידיו המאוחרים תמיסטיוס ואלכסנדר מאפרודיסיאס. על אף שההגות האריסטוטלית היא סינתזה בין ניאו־אפלטוניות לבין עיבודים ופירושים מאוחרים של אריסטו, בימי הביניים זוהתה הגות זו יותר מכול עם אריסטו.4 המייצגים הגדולים של זרם זה אשר השפיעו על הרמב"ם יותר מכול הם אבן סינא (המדגיש את היסודות הניאו־אפלטוניים) ואבו־נאצר אלפראבי (המדגיש את היסודות האריסטוטליים). אולם – המקור המרכזי של מורה הנבוכים הוא מחשבתו היצירתית והעשירה של הרמב"ם עצמו. אין ספק כי מורה הנבוכים שינה ללא הכר את המסורת היהודית. הכתיבה הפילוסופית היהודית שקדמה לרמב"ם, כדוגמת כתיבתם של ר' סעדיה גאון, רבנו בחיי אבן פקודה ואבן עזרא, נכתבה בחלל תרבותי ריק. נדיר למצוא הוגים אלו מצטטים ממסורת פילוסופית יהודית שקדמה להם או דנים בה. אולם מן הרגע שבו נכתב מורה הנבוכים, לא קם פילוסוף יהודי שלא ניהל עמו שיחה. במובן זה שינה מורה הנבוכים את אופן כתיבת הפילוסופיה, משום שהציג לראשונה ספר רב סמכות המעורר בלב הכול את הצורך להגיב עליו. יש העוסקים בפירושו, יש העוסקים בביקורת עליו, אך אין מי שנותרים אדישים לקיומו. לא רק הפילוסופיה היהודית השתנתה בעקבות הרמב"ם, אלא גם תורת הקבלה. יש מי שטוען כי תופעת ההעלאה על הכתב של חוכמת הקבלה, תופעה שלא רווחה קודם לכן וצברה תאוצה במאה השלוש־עשרה, היא ריאקציה למורה הנבוכים. על כן, זהו ספר שעורר לפעולה את שני הזרמים המרכזיים של ההגות היהודית – הפילוסופיה והקבלה גם יחד. ולא רק הפילוסופיה היהודית הושפעה. התחדשותה של הפילוסופיה הנוצרית שהחלה במאה השלוש־עשרה והבשילה בכתביהם של תומס אקווינס ותלמידיו, קשורה אף היא להשפעתו של מורה הנבוכים. הרמב"ם היה אמן הסדר. קשה להעלות על הדעת הוגה וכותב מסודר מהמחבר של "משנה תורה", מי שיצק סדר מופתי בכאוס ההלכתי של הספרות התלמודית. אך מורה הנבוכים הוא ספר כאוטי, פרקים אינם מתחברים לפרקים אחרים, ולעתים באותו הפרק עצמו יש גלישה לעניינים שוליים. הקריאה בו קשה. דבריו של הרמב"ם על כל נושא התרסקו לחצאי אמירות, ואלו פוזרו לאורך מורה הנבוכים כולו באופן שנראה רחוק משיטה מסודרת ומקיפה. ברק האמת נוטה להופיע במקומות לא צפויים לאורך הספר, ולאחריהם מוצא עצמו הקורא שוב בלילה אפל מאוד. הנכנס להיכלו של מורה הנבוכים, כאילו נכנס לחדר שאף אחד מהחפצים איננו מונח בו במקומו. כאילו סופה עברה ושיבשה לחלוטין את הסדר הקיים. הרמב"ם מדווח לקוראיו על חוסר סדר זה, משום שזהו חוסר סדר יזום. כל השיבושים שב"מורה" מתוכננים בקפידה. הרמב"ם השקיע עשר שנים בכתיבת ארבעה־עשר הספרים של "משנה תורה". הוא השקיע חמש שנים בכתיבת מורה הנבוכים. לסדר של ארבעה־עשר ספרים נדרשו לו עשר שנים, ואילו חמש שנים שלמות הוקדשו ליצירת אי הסדר של ספר אחד בלבד – מורה הנבוכים. לכן, הקורא של מורה הנבוכים הוא קודם כול הסדרן של מורה הנבוכים. כהמלצתו של הרמב"ם, על מנת להבין את הספר צריך לארגן אותו ולסדר אותו מחדש. ניסיונות רבים לסדרו נעשו לאורך שנות ההיסטוריה, והספר שלפניכם הוא עוד ניסיון לארגן את המחשבות שמהן עשוי מורה הנבוכים, ולסדר אותן בעבור הקורא הסקרן, הנבוך או הספקן, בן זמננו.
מורי זאב הַרוֵי נתן בידי מפתחות יקרים לשערי מורה הנבוכים. אני מודה לך עד מאוד על שנים של שיחה פילוסופית, הדרכה מחשבתית ועידוד חברי.
הספר שבידכם התברך בעצות טובות של מלומדים וחברים: משה הלברטל, רן ברץ, יאיר לורברבוים, בן רייס, יובל כאהן, רני אלון ושרגא בראון, שטביעות האצבע שלו ניכרות לאורך כל ספר זה; בועז ליפשיץ, בתיה חורי, יוחאי עופרן ודוד דישון קראו
חלקים שונים של כתב היד ותרמו לו תרומה רבה. בואו כולכם על הברכה. כתב היד של הספר נכתב בין כתליו של מכון שלום הרטמן בירושלים. אני מודה למנהל המכון, דניאל הרטמן, על בית הוועד לתורה שאיפשר את לידתו. שמואל רוזנר השקיע זמן רב ומאמץ ניכר בעריכת הספר. אני מודה לך על האמון, על העצות המחכימות והשיחה המעמיקה, אשר הביאו לעיצוב הנכון והבהיר של מבנה הספר; הגהתה הקפדנית, החכמה והעדינה של גליה גראואר שיכללה את הספר ושיחררה את זרימתו. אני מודה לך על כך. תודה לכם גם תרזה איזנברג וכל האנשים בהוצאת "כנרת זמורה־ביתן דביר" שטיפלו בספר במסירות ובאהבה. לפני שנים רבות האיץ בי מורי דוד הרטמן לצלול אל נבכי הנבוכים; אבי רביצקי חשף אותי לריבוי הפנים של סודות "המורה"; הרצל מקוב דירבן ועודד אותי לכתיבת ספר זה. אני מודה לכולכם מקרב לב. ספר זה לא יכול היה להיכתב ללא השיחה רבת השנים עם תלמידי ממדרשת עין פרת ומהאוניברסיטה העברית בירושלים. שיחה זו העשירה, השביחה, חידדה וליטשה את המחשבות שמהן עשוי ספר זה. אני חש בר מזל על שזכיתי בתלמידים מעולים שהאזינו לי ואיתגרו את טענותי. לכולכם, תלמידי לאורך השנים, אשר מכם השכלתי יותר מכולם, אני חב תודה עמוקה. לסיום: במשך שש־עשרה שנים ארוכות העסיק מורה הנבוכים את מחשבותי. לאורך רוב הדרך הזו צעדה לצידי בת זוגי האהובה. ספר זה מוקדש לחברה הכי טובה שלי. לרעייתי. לציפי.