יש ספרים בהם מרגישים שהדמויות הן מבוססות מציאות. באופן כללי כל הדמויות הן כאלו, אבל מה שאני מתכוונת זה שיש דמויות שבמהלך הקריאה מרגישים בדיוק איך הן נוצרו ואפילו אפשר להרגיש את האהבה הטבועה בתוכן כשהן נוצקו לכדי מילים. כמו בספר הזה. אומנם על הכריכה האחורית נכתב שהסופרת כתבה את הספר בהשראת סבה, אבל גם אם זה לא היה מוזכר, אין מצב לפספס את זה. אלו דמויות שנקראות אחרת. כמו פוסט שמעלים עם כתב מודגש? כזה.

בּוֹ הוא קשיש בשנות השמונים לחייו. אשתו החולה באלצהיימר הועברה למוסד סיעודי כמה שנים קודם. הנס, בנו היחיד דואג לו, הוא בא והולך בין שגרת חייו ועבודתו. בּוֹ נשאר בביתו עם כלבו הנאמן והאהוב סִיקְסְטֶֶן. ביום יום יש שגרה רצופה של מטפלים ומטפלות הבאים מדי יום , לכמה שעות, להגיש לבּוֹ ארוחה, לקלח אותו, ועוד אי אלו סידורים קלים. כל מטפל משאיר בסוף משמרת מעין דו"ח ובו פירוט מה בּוֹ אכל, מה מדד מצב הרוח שלו, ועוד הערות רלוונטיות.

עיקר הסיפור מתמקד במחלוקת מתמשכת בין הנס לבּוֹ בקשר לכלב. הנס רוצה למסור את הכלב, לדעתו אביו כבר לא מסוגל להעניק לו את הטיפול המיטבי. הוא דואג וחושש שבמהלך הטיול היומי ביער הסמוך לבית יקרה משהו לאביו. אולי יחליק וייפול, אולי ייפצע, ומי יראה ומי ישמע בסביבה הכפרית השקטה בה הוא גר? הנס רוצה את טובת אביו, ואילו בּוֹ בעיקר כועס על בנו. והכעס המתמשך הזה מבעבע כמו סיר המונח על הכיריים ומתחתיו רוחשת אש קטנה אך רציפה. כי זה הרבה יותר מאשר עניין הכלב. בּוֹ מסרב לשחרר את הרצועה, תרתי משמע. הוא חושש לאבד את קצת העצמאות שעוד נותרה בו. הפחד להיות תלותי, לאבד את הזהות.
וסִיקְסְטֶֶן. הכלב הוא החוליה בין החיים העכשווים לחיים שהיו פעם, בהם אשתו היתה עדיין בריאה והיתה נוכחת. הן בגופה והן בנפשה. והיו להם חיים יפים ביחד. לוותר על סִיקְסְטֶֶן זה יהיה כמו לוותר על עצמו. והוא כמו קלטת ישנה. מריץ בראשו קטעים קדימה, והרבה יותר אחורה. מעלה בראשו תמונות ואירועים מהעבר. חי וכמו קלטת ישנה לפעמים גם הוא נתקע. לא ממש זוכר או מתמצא.

בהתאם לדמותו הקשישה של בו, הספר בעל קצב איטי, אין בו הרבה תנועה מבחינת עלילה, אבל יש בו תנועה ערה של הרגש המסתחרר אצל הקורא לכל אורך הקריאה, הלוך ושוב, לאורך ולרוחב.

מערכות יחסים משפחתיות, ובמיוחד בין הורים וילדים הן תמיד מורכבות ובעלות רבדים, וכשהן עוסקות בבני הגיל השלישי מעניין לקרוא על הדרכים לפיוס וסלילת דרך חדשה נקייה ממשקעים רגשיים.

יחסי הורים ילדים, משפחתיות, בדידות, וזִקְנָה הם הנושאים העיקריים בסיפור הזה, יש בו גם מלנכוליה, ובאותה נשימה אני אגיד שזה אחד הספרים היפים שקראתי לאחרונה וממליצה מאוד מאוד לא לפספס את ספר הביכורים (ואיזה עומק של כתיבת דמות וסיטואציות, שאפו!) היפהפה הזה. כבר מהמשפט הראשון נשביתי בדמותו של בו, והרגשתי כמו מי שמכירה אותו מאז ומתמיד.

כבר מילדותה המוקדמת ידעה כרמן איך להיות משענת לאנשים הזקוקים לכך. בימים הרחוקים ההם בברודצקי 7, שם החלה ההתחככות שלה עם המוות, כשביקרה כל יום אחרי הלימודים את השכן הערירי שלה, ורשה, אשר חי בבדידות שקטה עם החתול שלו ביאליסטוק, שקיבל את שמו מהסיבה הפשוטה ביותר: שלעולם לא ישכח את שם העיר בה נולד, ושם גם נגמרו חייו כחלק מתא משפחתי. ורשה, שהתגורר בקומת הקרקע של הבניין, תמיד היה יושב ליד החלון כשמבטו משקיף לאי - שם, כמו מי שמחכה לחזרתם של האנשים אשר מעולם לא שבו.

במסגרת עבודה שקיבלה בבית הספר בנושא השואה, הציעה אמה שתיגש לשכן ורשה, הוא - שהגיע מ"שם", יוכל לספר לה על הנושא ולעזור לה עם העבודה.

וככה זה התחיל.

היום כרמן היא אישה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, והיא אחות פליאטיבית אשר תומכת ומלווה חולים סופניים.

היכולת של כרמן להקשיב לסיפורים נשארה בה מאז ילדותה, ובתפקידה היום היא לא רק מלווה אנשים בדרכם האחרונה, תומכת בהם במעבר מהעולם הזה לעולם הבא, היא גם עוזרת לנשמות התועות שרגע לפני שעוזבות את העולם, הן פורקות מטענים רגשיים, ברובם כאלו שסחבו הרבה שנים, וזה הרגע בו מבליחה ההבנה שדברים צריך לדעת לפתור ולסגור, אין לאן לקחת אותם, וקצוות רופפים - מוטב לקשור ולהדק אותם. כי אין דרך חזרה מהאפילוג, זה של החיים.
וגם היום היא יושבת ושומעת סיפורים. סיפורי חיים, סיפורים משפחתיים, בקעים משפחתיים, ועוד.

וכמו שהיטיבה לתאר לבן זוגה לשעבר את אופי העיסוק שלה:
"אמרתי לו שאהיה דיילת שבכל פעם טסה ליעד סופי אחר." (עמ' 11)

אבל הסיפור ההוא של השכן ורשה לא מרפה ממנה. כל השנים הוא נשאר בה, לא נותן לה מנוח, כמו גֶּלֶד התלוי מעל פצע המשמש לה תזכורת מוחשית ויומיומית.
כרמן מהלכת בין העולמות במיומנות של לוליין. עולם החיים, עולם המתים, והעולם ההוא של פעם, בו שמעה סיפור חיים של קשיש ערירי, ובחושים הרגישים של הילדה שהיתה אז, היא הבינה שיש לה חלק בסיפור הזה, ואולי היא תוכל לשנות אותו.

אבל לפעמים לסיפורים יש חיים משלהם, והמסלול שהם עושים - לא תמיד תואם את המסלול שאנחנו חשבנו עליו.

כאחות פליאטיבית המלווה אנשים אל סיום חייהם, עושה כרמן בעצמה מסע של פיוס, השלמה, וסגירת מעגל עם עברה שסירב לשקוע והמשיך להיות נוכח בחייה.
צ'פלין היא לא רק סופרת משובחת, היא גם מספרת סיפורים מיומנת, המעבירה את היכולת הזו בנדיבות אל גיבורת ספרה, והספר הזה הוא סיפור מכל צדדיו. סיפור בתוך סיפור, וכל אחד בתורו מכווץ עוד קצת את הלב ומשרה בקורא תחושת מלאות של סיפור טוב וממלא.

להעביר את חג הביכורים בקריאת ספר ביכורים זה סנכרון. וכשספר הביכורים הוא כזה משובח - זה לגמרי בונוס.

הסיפור מביא את סיפורן של שתי נשים: נורית ותמר. בערב חורפי אחד, גשום וסוער הגורל יחבר ביניהן בתרחיש שאף אחד לא היה רוצה להיות בו. שתי הנשים שלכאורה אין ביניהן כלום מן המשותף, ומצד שני הן כמו תמונת מראה האחת של השנייה.

נורית מעולם לא התגברה על גירושי הוריה, לא סלחה לאביה על שעזב לארץ אחרת והקים משפחה חדשה. ותמר - גם היא לא השלימה מעולם עם היעדרו של אחיה הגדול. כל כך הרבה שנים שהוא איננו, בגופו, אבל המשיך לחיות בה מדי יום ביומו, ליווה אותה בכל רגע כל השנים הללו.

שתיהן נושאות על גבן את שברי משפחתן. כמו רסיסי חיים הנותרו מתמונה שהיתה פעם שלמה, עד שהתנפצה. והרסיסים האלו כואבים. ומכבידים.
היום שתיהן נשים בוגרות. נורית כבר בעלת משפחה, ואצל תמר המשפחה מתחילה לנבוט. אבל שתיהן צריכות להשתחרר ולשחרר את העבר. השגיאות, הטעויות, העצב, הכעס, ורגשות האשם שליוו אותן כל כך הרבה שנים צריכים להישאר על רצפת חדר העריכה של החיים כדי לסלול דרך נקייה וחפה ממהמורות אל עבר העתיד.

בשפה קולחת טוותה טלי אברהם סיפור יפהפה, ולא פחדה להיכנס ולגעת בנושאים רגישים. והדמויות! איך כותבים כאלה דמויות? מלאות בנוכחות, עגולות ומלאות. איטיק, נכנסת לי ללב שלא על מנת לעזוב, נכון?

ואני חייבת חייבת חייבת קצת (או יותר) על הכריכה:
קודם כל: טלי אברהם היא סופרת רגישה בעלת קול מאוד כן שלא מנסה לייפות ולהחליק כאב ומצוקה. אבל לא רק בכתיבה. האיור היפהפה הזה גם הוא יציר ידיה המוכשרות, והכריכה הזו היא אחת היפות, ולא רק בגלל הויזואליות. זו כריכה שמדברת. מספרת הרבה רק ע"י משיכת מכחול.
איור הכריכה (המדהים!) הוא לא רק יפה וכזה ששואב את המבט, הוא גם כל כך משקף את התוכן. האישה המחזיקה תינוק קטנטן בידיה: האִמָּהוּת, ההורות, קשרי משפחה. אבל אותי תפסו העיניים שלה, העצומות. זו לא אישה יְשֵׁנָה. זו אישה הצוללת אל עולמה הפנימי. וזה בדיוק הנושא שנוגע הספר הכל כך יפה הזה. על העולמות הפנימיים, על השכבות והרבדים המרפדים אותם, על כל מה שאנחנו שומרים שם, בעולם הפנימי שלנו. זה כמו הבויידעם של הנשמה. אנחנו יודעים שהרבה דברים צריך לשחרר, אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לעשות את זה, ויותר חשוב: מה אנחנו בלעדיהם.

וכל היופי הזה הוא ספר ביכורים!
קראו.

גיא עד היא סופרת שאני מאוד אוהבת לקרוא. הכתיבה, הדמויות שלה שלא עוזבות על אף הזמן החולף, העלילות. וזה כי הגיבורים שלה יכולים להיות כל אחד ממי שאנחנו מכירים בחיי היום יום, והסיפורים שהיא מספרת תמיד ניתנים להזדהות. כי זה יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

שמחתי לראות שיצא לה ספר חדש, וגם מאוד הופתעתי. אני אוהבת ספרים שמפתיעים אותי.
יש בספר הזה משהו אחר. שונה.

מילים מספרות סיפור בדרך כלל, נכון? בספר הזה נתנה גיא עד למילים את הבמה, ולא רק בתפקיד של לספר את הסיפור.
הן בעצמן הסיפור.
השימוש שלה במילים כמו עיר מחוז, פונדקייה, שדות זרים, הלאמה (כשהכוונה היא לגיוס לצבא), ועוד הרבה שכבר כמעט ולא שומעים כמותן בשפה המדוברת העכשווית.

במרכז הספר שתי דמויות: אלפא ואושר. לא אלפא ולא אושר, שניהם לא נתנו תוקף לפירוש שמם. אבל כל אחד מהם קיבל את מהות השם שלו מתוקף החיבור ביניהם.

היא גדלה עם אמה ב"מקום הקטן" שהכוונה היא לעיר פריפריאלית. הן היו כוח נשי, אחת בשביל השנייה תמיד. כמו שאלפא מתארת :
"תמיד איכשהו היו שתיהן מחוץ לקווים, גם בלי להתכוון בהכרח." (עמ' 33)

היא גדלה בבית שלא היה בו שפע חומרי, אבל אלפא צוידה בהרבה כלים לחיים עצמם.
ואילו אושר, שכל חייו חשב שנולד פגום בשל המום אותו נשא, תמיד הרגיש אחר והיה נבדל. הוא, שהגיע ממשפחה גדולה, ואף פעם לא ידע מחסור, ובכל זאת עד לרגע בו פגש באלפא היה ליבו ריק.

הסיפור לא תחום במקום ובזמן. גיא עד תמיד נותנת מקום לאורבניות בספריה. בירת הנגב ב "בארשבעים" , והעיר ללא הפסקה ב "ויקי ויקטוריה". ואני אוהבת את זה. לחוש את העיר דרך הסיפור, את האהבה אליה מבעד לעיני הגיבורים. את יחסי הגומלין, את הנהנתנות שמציעה העיר.
הספר הזה חסר את כל אלו, והוא יכול היה להתקיים בכל מקום במרחב ובכל זמן.

אבל לא כך.

מהסיפור נטול המקום והעל זמני, לאט לאט מוליכה הסופרת את הקורא אל נקודת זמן מאוד נוכחת. וזה היה גם הרגע בו הבנתי את הפער שבנתה הסופרת בין המילים בשפה כזו שפעם היתה שגורה - לבין הנחיתה במציאות עכשווית.

תראו, קשה לי לסקור את הספר הזה. הוא מיוחד, הוא אחר, צריך לקרוא אותו כדי להבין.

ואני נשארתי עם שאלה אחת שממשיכה להסתובב סביבי: מה כוונת שם הספר?
ואולי זה גם טבעם של ספרים ושאלות לא פתורות. להמשיך לחיות בנו.

משובח.

אלפרד תמיד אהב לאסוף דברים. אבל מאז מותה של אשתו, חמש שנים קודם לכן, התחביב הנחמד והלא מזיק הזה הפך לתכונה: אגרנות. הבית נדמה לו גדול מאוד בלעדיה, ווכדי למלא את החלל שבהיעדרה התחביב הפך למפלצת. הקשיש האלמן המתבודד אסף סביבו הררי דברים, ובזמן שהסתגר מהעולם, יצר לו בעצם עולם משלו, כשהחפצים הדוממים מחליפים את חברת בני האדם. הצפיפות והדחיסות שהחפצים הביאו איתם לביתו כמו לא השאירו מקום לעצב ולצער, וכאילו דחקו אותו החוצה. אלפרד בחר להישאר עם הזיכרונות ולהחיות אותם מדי יום.

עד לאותו היום בו נער השליך אבן לעבר חלון ביתו של אלפרד. סתם ככה.

האבן הזו לא שברה רק את זגוגית החלון, היא סדקה את עולמו המסוגר של אלפרד, ועד כמה שהמעשה היה רע, צמח ממנו הרבה טוב.
במסגרת פרויקט "צדק משקם" נפגשו אלפרד והנער - קיאן שמו. קיאן הוא נער המתנהל לבדו בעולם. אמו נטשה אותו ואת אחיו כשהיו קטנים, ומאז הם לבדם בעולם. בעוד אחיו הקטן מצא את מקומו, קיאן התגלגל ממשפחות אומנות, והיה פליט של מערכת הרווחה.

מסיבה כלשהי, במשחק סולמות ונחשים של החיים הוא היה בתחתית ומישהו אחר לקח את כל הסולמות (עמ' 229)

מה בעצם יכול היה לחבר בין השניים הללו? מאחורי האחד יש הרבה עבר, ואילו בפני השני משתרע הרבה עתיד, ונראה שאין נקודת חיבור בין שניהם. אבל הם היו דומים יותר ממה שנראה על פניו, ואף יותר ממה שחשבו.
אלפרד רואה בקיאן פרחח, וקיאן חושב שאלפרד הוא זקן טרחן.

שניהם היו כמו אונייה שאיבדה כיוון, אך עדיין מחפשת את נמל הבית שלה כדי להטיל עוגן.
מתוך החיבור הכפוי והמוזר הזה צמח משהו יפה. כששניהם הרשו לעצמם להוריד את החשדנות שעטפה אותם, הם התחילו לראות את האדם העומד מולם, והיה שם עולם ומלואו. החלה התקרבות , נוצרה חברות ואכפתיות האחד כלפי השני, ויותר מכל: אצל שניהם החלה להתהוות תחושת המשפחתיות שהיתה חסרה לשניהם.
זה ספר מקסים הנוגע במגוון נושאים: בדידות, שייכות, סליחה ופיוס, התחלה מחדש, ועוד.

אביגייל ג'ונסון העמידה במרכז הסיפור גיבור בגיל השלישי, נגעה בכל המאפיין את הגיל הזה בכתיבה יפה, בשרטוט דמויות שנכנסות ללב, בכתיבה שהיא גם מרגשת וגם מלאה בהומור באפיון הדמויות.

ספר מרחיב לב, זה בדיוק הספר הזה.

עוד לפני קריאת ספר, יש אצלי מעין פלירטוט איתו: הכריכה, שם הספר. אני אוהבת ספרים אשר שם הספר נאחז בתוכן, ולא סתם איזה שם רנדומלי שלא קשור לשום דבר. כשראיתי את הספר הזה בפעם הראשונה מאוד אהבתי את השם שלו. חשבתי שאפשר להבין אותו ביותר ממובן אחד, אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא אותו הבנתי עד כמה השם הזה נכון לתוכן.

הספר מביא את סיפורם של יערה ואורי.
הוא גנן היודע לעצב גינות מרהיבות ולהתאים את סוג הצמחים לגינה בצורה מדויקת, וגם מוזיקאי מוכשר בתחום ההיפ הופ.
הוא על הרצף האוטיסטי, מנסה למצוא את מקומו, ומרגיש כמו חתיכת הפאזל הזו שלא יושבת במדויק בתמונה. והיא גם מתמודדת עם שדים משלה,
היא כנרת שהיתה הבטחה גדולה. אבל האהבה הגדולה שהתרסקה עליה גרמה לה לזנוח את הנגינה ולצלול אל תוך דיכאון גדול שלקח ממנה את כל החיוניות, העלים את כל פלטת הצבעים מהם מורכבים החיים, והותיר אותה עם גוון אחד בלבד, שחור, שעטף אותה מכל עבר.
הם שניהם לומדים להתהלך בעולם, מגיחים אליו בצעדים מהוססים. מתמודדים עם פחדים של דחייה והישמרות מפני פגיעה.
את שניהם חיברה המוזיקה.

המוזיקה מאוד נוכחת בסיפור. מוזיקה לא רק במובן של תווים ולחן. אלא הרבה יותר מזה. זה גם על כוחה המרפא של המוזיקה, על החיבורים שנוצרים בזכותה שאולי לא היו נוצרים אחרת.

אבל הוא, הרחוק כל כך מעולמה, עם קודי התנהגות שלא תמיד מובנים לה, דווקא הוא גרם לה להרגיש כל כך טוב, נתן לה את היכולת להיות היא עצמה, ולראשונה זה זמן רב הרגישה את החיים פועמים בה.

"גם היא רצתה למצוא מישהו שיאהב אותה כמו שהיא, שיתלהב ממה שיש ואין בה, שהמכלול ימצא חן בעיניו. אך כבר ידעה שהשונות האנושית היא צלחת פטרי של נקודות חיכוך, שההכרח למנוע את התרבותן מצריך מאמץ ניכר ותועפות של אהבה." (עמ' 133)

אהבתי לקרוא את הדרך והתהליך שאורי עובר. ועוד יותר אהבתי את כתיבת הדמות של אורי. ענת לוי לא התהלכה על ביצים ולא כתבה כתיבה מתייפייפת סביב נושא האוטיזם. היא לא הציבה את האוטיזם כטייטל שעליו הלבישה סיפור.
לכן הסיפור הזה נקרא כמו שהוא : סיפור אהבה, אהבה יותר מאתגרת, אשר יכלה על המכשולים אשר נקרו בדרכה.

אהבתי את שני ספריה הקודמים של לוי, ואת הספר הזה במיוחד. כי יש בו נשמה. והרבה ממנה. יש בו הרבה אהבה. אהבת אדם, אהבה למוזיקה.
ואם כבר מוזיקה: יש בסוף הספר בונוס גדול בצורת קוד שניתן לסרוק ולהגיע לפלייליסט של כל השירים המופיעים בספר.
אני אוהבת מוזיקה בספרים (וזה מאסט לצרף פלייליסט!) ותמיד שמחה להכיר צלילים חדשים, Tajabone, איזה תענוג!

יש לך הכל זה משפט בעל אמירה צרה שבאה מתוך נקודת מבט מאוד מצומצמת. לרוב הוא ייאמר בנימה ששזורה בה האשמה. והקנאה המתובלת בדוק של מרירות - גם אותן אפשר יהיה להרגיש.
לא תמיד מה שאנחנו רואים - זה הדבר. אנחנו רואים מה שבחרו להראות לנו. את מה שנבחר להיות בפרונט, זה הממוקם בתוך ארון התצוגה.
אבל מה אנשים באמת יודעים על מאחורי הקלעים שלנו? או יותר מזה: מה אנחנו רוצים שיידעו?
הדברים המוחרשים, מה איתם?

דפנה לוסטיג, ברוחב כתיבה ( על משקל רוחב לב. כן, המצאתי את זה עכשיו, אבל זה כל כך מתבקש) פתחה את דלת וילת הפאר בכפר שמריהו, והזמינה את הקוראים לשבת על הספות הלבנות בסלון ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלה. הבית המפואר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא מסמל. זה הבית שבין קירותיו התכנסה ונעטפה המשפחתיות הכל כך נוכחת בספר.
ואני נשאבתי אל תוך המשפחה הזו, וקראתי את הספר מכריכה לכריכה.

הספר מתחיל בשנת 1986 ומסתיים ב-2023. זה נשמע המון, אבל זה לא. כל פרק נושא תאריך וכותרת, כשזו מרמזת על תוכן הפרק. ההרגשה במבנה סיפור כזה היא כמו לקרוא יומן אישי התחום בזמנים.

לוסטיג ושתי אחיותיה גדלו בכפר שמריהו לאב יהלומן ואם אחות. האב מתנייד בכסא גלגלים מאז נפצע בצבא מאש ידידותית אשר גרמה לו לשיתוק ממותניו ומטה.

לוסטיג מתארת ילדות מאושרת. הורים נוכחים, בית גדול בשכונת יוקרה, נסיעות לחו"ל, ועוד תפנוקים. לוסטיג הילדה מחוברת לאביה כבר מהילדות. בחופשות הקיץ היא הולכת איתו למשרד בבורסת היהלומים. בשעות הערב המאוחרות היא תגניב לו עוד חתיכת מקופלת מהקופסה החומה, אותה הם קונים במפעל הממוקם מול הבורסה. כי אם מים גנובים ימתקו - על אחת כמה וכמה מקופלת.

ובכלל אוכל. הוא נוכח לכל אורכו של הספר. בכל פרק יהיה אזכור למאכל כזה או אחר, ומכל הסוגים. מיוקרתי עד להכי עממי. אלו הזיכרונות הכרוכים בכל אחד מהם. הנקניקייה עם הכרוב הכבוש בניו יורק. בורקס תפוח אדמה במזנון הפילהרמונית אותו יקנו בהפסקה בקונצרט אליו הלכו, וביום הזה אביה יגלה לה משהו על הפציעה שלו. דפנה ואביה הם אנשי פודי'ז אמיתיים שאוהבים אוכל, ויודעים להתענג עליו. הרבה מהחוויות שלהם קשורות בו. אבל האוכל בספר מופיע לא רק בהקשר של מזון. הוא מופיע גם כשחקן במערכות של קִרְבָה ודחייה. יש אישיו סביבו בשני ההיבטים.

לאט לאט מוליכה לוסטיג את הקורא מפרק אחד למשנהו, עד שלקראת סוף הספר תנחית את הפצצה. סוד גדול ומשמעותי שהיה מהודק ומושתק כל השנים מתחיל להיפרם. לוסטיג מורגלת בסודות, ויודעת מתי מוטב להחריש. כמו סביב הדיכאון ממנו סובל אביה. אבל הסוד האחר, קשור לכולם ויכול לשנות ולערער את חיי כולם.

"אי הידיעה נוחה כמו טרנינג עם גומי שנשחק בכביסה. קל לנוע בה. החיפוש אחר האמת הוא זה שלוחץ על הבטן כמו ג'ינס שקטן במידה." (עמ' 133)

לאחרונה גיליתי שאני מחבבת ממוארים. אני לא קוראת מהם בהמונים, אבל את כל אלו שבחרתי לקרוא, לא רק שאהבתי, הם נשארו בי. כי כשהם כתובים אמיתי, מהלב, יש בהם כנות וישירות שמחוללת בי משהו.

הספר אומנם ממואר, אבל איכות הכתיבה של לוסטיג השאירה בי טעם טוב ואני ממש מקווה שיהיו עוד.

יותר מכל הספר הזה מראה שמשפחה לא בוחרים, אבל אפשר לבחור להיות משפחה.

קראו את הספר המרגש הזה שכל כך מצליח לגעת בלב.

בשעה שלוש לפנות בוקר דפנה שוכבת בחדרו של בנה התינוק שי. מולה ניצב ארון הבגדים המלא בדברי תינוק קטנטנים ורכים עם הדפסים מצוירים, ודפנה מדמיינת את תכולת הארון הזה בעוד כמה שנים: סווטשירטים, וג'ינסים משופשפים. אם רק היתה מכונת זמן שתטיס אותה לעתיד.
היא עייפה. כל הזמן כל כך עייפה.

כששי נולד היא רצתה לעשות את זה כמו שצריך (יש נוסחה כזו בכלל?) להתמסר לאִמָּהוּת במאה אחוז. אבל אף אחד לא סיפר לה על הטוטאליות שבגידול ילד, הלופ האינסופי בין מטלות קבועות החוזרות על עצמן מדי יום ביומו, על רגעי הקושי לצד רגעי הבדידות שאפשר לחוות גם כשאת חיה לצד בן זוג הכי קשוב ומכיל.
בין האכלה להחתלה, ברגעים המעטים בהם התינוק ישן, נתקלת דפנה בעבודת התזה הלא גמורה המונחת על שולחן הכתיבה שלה, אותה הקדישה לאימהות היהודיות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
וכשהיא מגלה תמונה ישנה באלבום תמונות של סבתה האהובה, היא רואה אותה בעיניים אחרות. מי זו האישה היפהפיה הזו עם החיוך הגדול ורגלי מרלן דיטריך הבלתי נגמרות?
בסיפור קולח ההווה והעבר כרוכים אחד בשני, מתחקה דפנה אחרי הסיפור של סבתה, כשתוך כדי נחשף סוד משפחתי שהגיע הרגע שלו להתגלות.

"אומנם בימים אלה דפנה עסוקה בשאלת האימהות, אבל אולי כעבור שנים היא תגלה שמתחת לשאלת האימהות מסתתרת שאלה גדולה יותר. השאלה שמבקשת לדעת מה זה להיות אישה בעולם." (עמ' 154)

ובפִּסְקָה הזו טמונה ליבת הסיפור היפה הזה. להיות אישה, להיות אמא. אפשר להפריד בין השניים? איך אישה נתפסת בעיני עצמה ובעיני העולם כשהיא הופכת לאמא? איך הם משפיעים זה על זה? ולמה בעצם השניים האלו כרוכים אחד בשני? כי זה לעולם לא יחול על המקבילה הגברית, נגיד.

זה דומה להליכה על קורה דקה הדורשת ריכוז ומאמץ לשמור על שיווי משקל ואיזון לאורך כל הדרך.

מי יספר לדפנה שאין אמא מושלמת? היא עדיין לא יודעת שאמא מושלמת זו אמא שלמה. וקודם כל - שלמה בפני עצמה. אישה המממשת את עצמה, אישה המבינה שסיפוק והגשמה יכולים להתנהל לצד אִמָּהוּת. ורק ככזו היא תוכל להיות מושלמת עבור בנה.

אהבתי שגרינולד הכניסה לסיפור דמות אל -הורית, וכתבה אותה בתבונה גדולה, כמו כדי להראות, שהקשיים נמצאים בכל מקום, ולא מלקקים דבש לא פה ולא שם.

אני אוהבת את כתיבתה של גרינולד. בכל ספריה היא מיטיבה לכתוב על נושאים מורכבים, לרוב משפחתיים, ברגישות, בכתיבה מפוכחת ומבלי לייפות, ובוראת תמיד דמויות עגולות ומלאות.

ממליצה בחום

הייתי כבר בסביבות ה- 40 עמודים לתוך קריאת הספר וכל שרציתי היה לסגור אותו שלא על מנת לחזור אליו.

הגיבורה הראשית גרמה לי לחוסר נוחות, אבל ברמה קיצונית. לרוב אני חיה בשלום עם גיבורי הספרים שאני קוראת, ותמיד מנסה למצוא את הדבר הטוב, את התכונה היותר טובה שלהם, זו שמעלה את מפלס הטוב על פני זה הפחות טוב. זה לא שהם צריכים להיות טובים . לא זה העניין. אני פה העניין. אני צריכה איזה משהו בדמות להיאחז בה.

התעצבנתי וכעסתי על אנה גיבורת הספר. הנִרְפּוּת והפסיביות, חוסר החַיּוּת שבה, הצורה בה נתנה לעצמה להיגרר אל תוך חיים שלא ביקשה לעצמה עוררו בי הרבה תסכול.

אבל אז הבנתי שרק כתיבה טובה כמו זו, וכתיבת דמות כזו יכולים לגרום לי להרגשה הזו.
ואכן, עדו חפץ יודע להשתמש במילים כמו אופה מיומן היודע ללוש את הבצק ולהרגיש אותו במדויק עד לאותו הרגע בו ישלח אותו לתנור, ולחכות לרגע בו ייצא כמאפה ריחני.

אל כשרונו של חפץ התוודעתי בספרו הקודם "עוזב, הולך" (וכמה טוב שחזרת עם עוד ספר משובח) ונשארתי עם חשק לעוד ומחשבות על הגיבורים שסירבו לעזוב, מה שמסתמן שיקרה גם עם הספר הזה.

בחודש פברואר, ביום סוער במיוחד, אנה - סטודנטית לעבודה סוציאלית עולה לדירת שכניה כדי לעשות שמרטפות על שלושת הילדים.
הרוח העזה והגשם גורמים לקצר חשמלי בבית, ועל הבית יורד חושך. והחושך הזה, לא רק כמצב נתון, הוא ילווה את הסיפור לכל אורכו כמטפורה אל פנימיותה של אנה, וככזה שגם אני הרגשתי שעוטף אותי.

השכן הנגר מהקומה למעלה נשלח לסדר את התקלה. ומרגע שנכנס אל הדירה בחסות הסערה, הוא חולל סערה גם בחייה אנה. עשה מה שעשה, היא לא אמרה לא, ולמעשה לא אמרה מילה. לא אז ולא אף פעם מאז. היא שתקה, אבל בתוכה המילים והרגשות געשו ורעשו בקול אילם גם הוא.

הסיפור מסופר על תקופה של עשרים שנים, שבמהלכם אנה כבר עובדת סוציאלית, יש לה מטופלים בהם היא מטפלת במסירות, ועושה למענם אף מעבר לנדרש.
יש אותה, המטפלת, ויש את המטופלים. היא מהצד העוזר, זה שיש בידו את היכולת להזיז ולשנות דברים. הצד המיטיב. אבל מה שהמטופלים שלה לא יודעים, שהיא בעצמה נשמה תועה הזקוקה ליד מכוונת. האבסורד של חייה, זה שגם היא - ממש כמוהם, לכודה בתוך בועת חיים שבמובן מסוים נכפתה עליה בעל כורחה, וגורלה לא טוב בהרבה מגורלם.

מרגע שהספר תפס אותי, הוא לא הרפה, ועדיין - לסוף שלו הגעתי הכי לא מוכנה, ואת דמותה של אנה אמשיך לשאת בלבי.

זה סיפור חד ונוקב, ולא עמוס במלל, ודווקא מתוך החסכנות הזו מהדהד אצלי זיכרון המהלומה הנחתה עלי בסופו.

מתוך שתיקה נולד סיפור חיים שלם, ולא יכולתי שלא לחשוב ולשאול: מה היה קורה אם היתה אומרת (לו) לא?