1. הנחש

בעוד שמי ערב גווניהם נסמכים על רחוב גלילאו, טיפס מ׳ במעלה הדרך, עיניו חופנות את המדרכה. מאז ומתמיד לא הישיר מבט בעודו פוסע בכבדות, וודאי שלא הביט קדימה. הרהורים כבדים מילאו לבו, ובעודו מביט קרוב יותר ויותר אל האדמה נדמה היה לו כי הוא מביט פנימה – אל לבו שלו וכל צעד כפעימה.

לפתע עצר. לבו הלם בחוזקה, שכן לא האמין למראה עיניו: נחש. ראשו משולש, לשונו משתרבבת במהירות, ועיניו נעוצות בו ממש, מעין מבט הדדי כזה החי בין טורף לטרף. מ׳ נאלם דום, מבטו קפא, ונדמה היה כאילו תקשורת אילמת מתנהלת ביניהם. ואז, לפתע, הנחש סב על עקבותיו והחל מתפתל במעלה הרחוב – בדיוק בכיוון אליו פסע מ׳.

מ׳ החל ללכת אחריו, מבטו מהופנט בו מחד ואימה בגופו מאידך. ללא מצמוץ עקב אחרי זנבו של הנחש המתנועע מימין לשמאל, משמאל לימין. באחת הנקודות עצר הנחש, הביט ימינה ושמאלה, לשונו חורצת את האוויר הקר, הרים ראשו. מ׳ עצר גם הוא, ואז לאימתו ראה כיצד הנחש ממשיך בדרכו וזוחל לעבר חצר בניין ישן, מט לנפול וחסר חיים, הבניין בו מ׳ גר. שלוש קומות היו לו, ודייריו חיו שם מאז המאורעות הגדולים והאיומים שפקדו את ארצם.

מ׳ גר בקומה השנייה, בדירה מספר 3. כשהנחש בחר דווקא בבניין הזה מ׳ השתתק. הוא מיהר לראות לאן נעלם הנחש, וכשזה חלף דרך הגינה הקדמית והגיע אל שער הכניסה, הספיק מ׳ לראות את זנבו מתפתל אל עבר החצר האחורית.
מאחר שהחשיך, פחד מ׳ להמשיך ולעקוב אחרי הנחש ואולם משהו בו היה טורדני, כמעט כפייתי לדעת לאן הלך השרץ. תאורת הרחוב, בשילוב עם אור הירח המלא, שטפה את חללי הבניין, ומ׳ שכנע את עצמו כי יוכל להמשיך לבלוש אחריו בזהירות. כך לפחות יוכל לדעת אם הסכנה עברה הלאה – ואולי להסיר את הנטל ממוחו הקודח. הוא הגיח בזהירות אל השביל הימני, הפונה לחלקו האחורי של הבניין. לא נראה זכר לנחש. הוא התקרב, הביט מעבר לקיר הבא, וראה את החצר האחורית המוזנחת: חלקי מכונות ישנות, שברי זכוכיות, עשבי פרא וצמחים שאיש לא טרח כבר שנים לטפח.

מ׳ צעד שני צעדים אל תוך החצר, הביט לצדדים – ולפתע ראה שוב את זנבו של הנחש, רגע לפני שנעלם מבעד לחלון דירה בקומה הראשונה. הוא נשם בכבדות והחליט להתריע בפני שכנו ג׳ כי נחש ארסי, ככל הנראה, נכנס לביתו.
ג׳ גר שנים רבות בדירת הקרקע יחד עם אמו הקשישה – איש קשה יום, אך חסר נימוס בסיסי. למעשה, הוא היה האחראי לגרוטאות בחצר האחורית; עשה בה כרצונו, ולעולם לא התייחס להערותיו של מ׳ בעניין ההזנחה.

בין השניים שררה שתיקה בת חודשים רבים, אולי אפילו שנים. אך הפעם חש מ׳ כי מדובר בסכנה אמיתית. מתנשף הגיע לפתח הבניין, נעמד מול דלת דירתו של ג׳ ואמו, והרים ידו כדי לדפוק נמרצות ולהתריע על הסכנה שכבר חדרה אל ביתם.
אלא ש..... בעודו מניף את ידו, משהו כאילו עצר בעדו. הדירה הייתה דוממת לחלוטין. מ׳ תהה אם לא איחר את הרגע וכבר הנורא מכל קרה. הוא הרים שוב את ידו – ושוב מחשבה בלמה אותו. ידו המאוגרפת נשארה תלויה באוויר, כאילו כוח בלתי נראה אוחז בפרק ידו ואינו מניח לה להכות על הדלת הישנה והמחורצת.

לבסוף קיבל החלטה: הוא החליט לסגת ממקום השליטה במצב אל המקום הנכון לו מאז ומעולם ולעלות לדירתו. בצעדים כבדים, כשהוא שולח מדי פעם מבט חטוף אל דלת שכנו, טיפס מ׳ באיטיות במדרגות. בלבו שב ושינן לעצמו: יש מצבים שעלינו להניח להם להתרחש כפי שהם. לאדם אין זכות להתערב בגורל שאינו לו. גם אם נדמה לו שהוא יודע מה נכון ומה לא נכון, טוב לו לאדם לא לנקוט עמדה אלא אם חייב או שמדובר בטובתו שלו עצמו.

מ׳ נכנס אל דירתו הקטנה, הדליק את האור הצהבהב והתיישב בכבדות לשולחן העבודה כשבידיו כוס חלב. לפתע, כאחוז דיבוק, ניגש לספרייתו וחיפש אחר התופת מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה. הוא רפרף בדחף קדחתני בין הדפים, מחפש את מקומם של אלו שלא נקטו עמדה בספר – לא בצד אלוהים ולא בצד השטן – אלא נמנעו מהכרעה. עד מהרה מצא את הציטוט, שזינק מול עיניו: ״הרחמים לא ידברו בהם, וגם הצדק לא יזכור אותם.״

זיעה קרה ניגרה על מצחו. ובכל זאת ניחם את עצמו: מכל מדורי התופת, זהו דווקא הפחות כואב – לא פיזית ולא נפשית. "לימבו, אחרי הכול, הוא בסך הכול לימבו, ושם מקומי" הרהר. במחשבתו זו הצדיק את עמדתו: מצד אחד לא הפריע לטבע במעשיו; מצד שני שתיקתו תבטיח שלווה אם יקרא לעולמות אחרים. מ׳ לא היה אדם מאמין, אך אין להכחיש – ספרו של דנטה הותיר עליו רושם עז מאז שקרא אותו בנעוריו ולעיתים קרובות היה חוזר לספר. כוחו של ספר אכן בא לידי ביטוי על ידי הרושם שמותיר בקורא ובמקרה הזה חריץ ספק קטן של "אולי" חקק את עצמו בתודעתו.

מאחר שכבר פתח ועלעל בספר, המשיך לדפדף בו, עיניו משוטטות בין כתבי דנטה לציוריו הקודרים של גוסטב דורה. הוא התעמק בהם, מתמוגג ונבעת חליפות. ואז – הגיעו לאוזניו דפיקות חזקות מהקומה למטה. מ׳ נדרך, קפץ בכיסאו והטה אוזן. השקט שאחרי המהלומות היה מתוח, כמעט אלים. הוא הבין שכנראה ג׳ נלחם בחיה השטנית או שלא....?

לרגע קצר הציף אותו רוגע. הוא המשיך הגיע בדיוק לציורו המפורסם של לוציפר בסופו של התופת עומד על ראשו ובולס נשמות חוטאות. מ׳ נשען לאחור, ותחושת עייפות עטפה אותו.
אלא שאז נשמעו כאילו קולות לחישה מחלל החדר, מעין רחש קל… מ׳ קפא. הוא האזין בדממה. לא חלף זמן רב עד שראה את היצור המבחיל זוחל מתחת לדלתו שלו. הטבע בחר בו?

מעט לפני כן, בקומה הראשונה, ג׳ הבחין ברמש בביתו. הוא חבט בו במטאטא הישן, פתח את דלת הדירה לרווחה על מנת שיוכל להבריח את השטן מביתו, וכך היה, הנחש ברח למהלומות המטאטא. מכה חפוזה אחרונה בצד גופו של הנחש, סמוך לפתח הדלת, הפנתה אותו לעבר המדרגות במקום שיצא לגמרי. חלקלק וזריז כפלג מים הזורם הפוך כמו בציור של אשר טיפס היצור מעלה בלית ברירה. ג׳ ראה זאת וסגר את הדלת בעודו אומר לאמו שהכול הסתיים. אמו של ג׳ שאלה האם יצא לגמרי מהבניין והוא ענה לה כי אפילו לא הקדיש מחשבה לאן יפנה הנחש, אך הוא בוודאות יחזור לטבע. ג׳, אדם מאמין, בעיניו, הכול נעשה בהשגחת שמים.

מ׳ הביט שוב ללא מצמוץ בנחש. מבטו פגש במבט הצהוב, הקר, והלשון המפוצלת שחרצה את האוויר שביניהם. בפאניקה טיפס במהירות על כסאו שבקושי החזיק את משקל גופו.

חמישה ימים חלפו מאז הארוע. ריח כבד ומבחיל מילא את חדר המדרגות לבניין. השכנים התקהלו בכניסה, מנסים להיזכר מי מהם ראה את מ׳ לאחרונה שכן הוא היחיד שלא התלונן על ריח ולמעשה לא נשמע כלל. ג׳, שלא אהב דיבורים מיותרים, עלה עם פטיש בידו ושבר את הדלת לעיני השכנים שעמדו מאחוריו.

המראה שהתגלה היה מחריד: מ׳ שרוע על שולחנו הקטן, רגליו משוכות באופן מעוות על הכיסא, גופו העליון כאילו שרוע בנינוחות שכזו, עיניו קרועות באימה מתבוננות לצדדים שונים בחדר, פיו פעור לגמרי – ומתוכו מבצבץ זנבו המתפתל של נחש.

על פרטי הפינוי של מ׳ אין צורך להכביר מילים. אך חוקר המשטרה שהגיע לזירה עמד משתומם כשריכז עיניו לרגע בספר מולו עמד לאחר פינוי הגופה. הספר העתיק פתוח, ובדף שנגלה לעיניו ציור של גוסטב דורה בו הוא מתאר את לוציפר בולע את דיירי התופת. היה נדמה לו לרגע לחוקר כאילו הציור בלע את מ׳, אפילו רגליו נראו יוצאות מפיו של לוציפר. מסתבר שגם תושבי הלימבו מגיעים לעומק התופת גם אם לא בספרו של דנטה, לפחות כאן זה אכן קרה.

נכתב לפני ארבעה שבועות