“"לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ לנו אין בירות אפורות וכל עשנן - אבל יש לנו תכלת כל השמיים אבל יש לנו שמש כל השנה לנו אין טירות אצילים, חומות חתומות לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר - אבל יש לנו עיינות ותהומות בביקעה וגם בהר, גם בהר" כך שוררה נעמי שמר לפני שנים רבות, ו"אגם הצללים" המקסים של רוני גלבפיש הזכיר לי את השיר שלה. אין הרבה פנטזיה ישראלית, ולמעט שיש אני בדרך כלל לא מתחברת. לא”

“כשהכתיבה לא הולכת לי והמילים נתקעות איי שם במוחי, כשאני יושבת מול המקלדת ואצבעותיי באוויר מרחפות מעל פני המקשים ומתעקלות כמו טפריי נשרים, ממתינות להוראה מהמוח הממאנת לבוא – אני סופרת בלב דקה ואז מפסיקה את התהליך. הכלבה, שתשעים אחוז מהזמן רובצת לידי מרימה את ראשה בידענות וממתינה בקוצר רוח למהלך הבא. אני קמה מהספה, מביאה את המברשת מהמגירה ומתיישבת על רצפת העץ. היא מתקרבת אלי בשמחה ומחכה. חזה הלבן”

“קיבלתי לפני שנה בדיוק את הספר של ''רוני גלבפיש'' בית מלאכה לכתיבה, קיבלתי אותו לכבוד סיום לימודי התואר שלה מאחת חברותי באונברסיטה. שמחתי מאוד, על המתנה ואהבתי את הספר שהיא בחרה כמה מתאים לי לשלוח אותו. במקביל לכך שאני ספרנית ואוהבת לקרוא, אני גם כותבת למגירה וזאת הזדמנות פז לשפר אותה, רק השנה התפניתי לקרוא את הספר, סיימתי אותו רק היום כאשר התחילו האזעקות על תל-אביב משום מה, מאוד נהניתי ממנו חידש ל”

“רציתי להיות הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה. אוף. אני רוצה גם שוקולד. שוקולד זה תמיד טוב. אומנם לא כמו החתולה שוכבת לידי וישנה גם קצה הלשון בחוץ, אבל לא משנה. נחזור לספר, לעניין ולפוקוס. כי עם החום הזה הרבה פוקוס לא יהיה כאן בחודשיים הקרובים, אז אני אנצל את הזמן שיש עכשיו. כשהייתי בכיתה ה', קצת לפני סוכות (אם אני לא טועה), הלכתי לביה"ס. מפתיע. לא. אבל, באיזשהו שלב ראיתי משפחה לא מוכרת. היה שם”

“"לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ לנו אין בירות אפורות וכל עשנן - אבל יש לנו תכלת כל השמיים אבל יש לנו שמש כל השנה לנו אין טירות אצילים, חומות חתומות לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר - אבל יש לנו עיינות ותהומות בביקעה וגם בהר, גם בהר" כך שוררה נעמי שמר לפני שנים רבות, ו"אגם הצללים" המקסים של רוני גלבפיש הזכיר לי את השיר שלה. אין הרבה פנטזיה ישראלית, ולמעט שיש אני בדרך כלל לא מתחברת. לא”

“כשהכתיבה לא הולכת לי והמילים נתקעות איי שם במוחי, כשאני יושבת מול המקלדת ואצבעותיי באוויר מרחפות מעל פני המקשים ומתעקלות כמו טפריי נשרים, ממתינות להוראה מהמוח הממאנת לבוא – אני סופרת בלב דקה ואז מפסיקה את התהליך. הכלבה, שתשעים אחוז מהזמן רובצת לידי מרימה את ראשה בידענות וממתינה בקוצר רוח למהלך הבא. אני קמה מהספה, מביאה את המברשת מהמגירה ומתיישבת על רצפת העץ. היא מתקרבת אלי בשמחה ומחכה. חזה הלבן”

“קיבלתי לפני שנה בדיוק את הספר של ''רוני גלבפיש'' בית מלאכה לכתיבה, קיבלתי אותו לכבוד סיום לימודי התואר שלה מאחת חברותי באונברסיטה. שמחתי מאוד, על המתנה ואהבתי את הספר שהיא בחרה כמה מתאים לי לשלוח אותו. במקביל לכך שאני ספרנית ואוהבת לקרוא, אני גם כותבת למגירה וזאת הזדמנות פז לשפר אותה, רק השנה התפניתי לקרוא את הספר, סיימתי אותו רק היום כאשר התחילו האזעקות על תל-אביב משום מה, מאוד נהניתי ממנו חידש ל”

“רציתי להיות הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה. אוף. אני רוצה גם שוקולד. שוקולד זה תמיד טוב. אומנם לא כמו החתולה שוכבת לידי וישנה גם קצה הלשון בחוץ, אבל לא משנה. נחזור לספר, לעניין ולפוקוס. כי עם החום הזה הרבה פוקוס לא יהיה כאן בחודשיים הקרובים, אז אני אנצל את הזמן שיש עכשיו. כשהייתי בכיתה ה', קצת לפני סוכות (אם אני לא טועה), הלכתי לביה"ס. מפתיע. לא. אבל, באיזשהו שלב ראיתי משפחה לא מוכרת. היה שם”