פרק 1: הקוד והטופס


הגלולות היו הבעיה הראשונה של הבוקר. לא תמיד, אבל הבוקר כן. יוסי עמד ליד השיש במטבח, מביט בשבע צנצנות הפלסטיק הכתומות שעמדו לפניו כמו ירושלים של מרפאת כללית. לאה'לה ישבה ליד השולחן, מתבוננת בגינה דרך החלון, פניה רגועות באותה שלווה מוזרה שהפכה לחלק מהבוקר שלהם.


"איזו כחולה?" הוא שאל בקול, יותר לעצמו מאשר לה. "הכחולה הבהירה או הכחולה הכהה?"


לאה'לה לא ענתה. היא עקבה אחרי חתול שחור שחצה את הדשא, ראשה נע עם התנועה.


"נכון," אמר יוסי, מרים את הצנצנת השמאלית. "הבהירה זה ללב. הכהה זה ללחץ דם. או להיפך?" הוא הניח אותה, הרים את הימנית. בתוך הצנצנת הכחולה הכהה היו קפסולות קטנות, לבנות למחצה. הוא לא היה בטוח.


השעון על הקיר הראה שש וחצי. דוקטור שרון אמרה שהבוקר זה קריטי. "אתה חייב לתת לה בשש," היא אמרה במבטא הרוסי הכבד שלה, "לא שש וחצי, לא שבע. שש." אבל מי יכול לקום בשש כשהלילה מסתיים בארבע, כשלאה'לה מתעוררת ושואלת איפה היא, מי אתה, איפה אמא שלי?


זיכרון הבזיק לו - חד, לא רצוי. הבוקר ההוא בקליניקה, לפני שנתיים. הם ישבו מול דוקטור שרון, והיא הרימה את תוצאות הבדיקות. MRI, בדיקות דם, מבחני זיכרון. לאה'לה ישבה לידו, ידה בידו, והפנים שלה היו רגועות מדי. היא לא הבינה באמת למה הם שם.


"יש לי חדשות," אמרה דוקטור שרון, והקול היה רך אבל נחוש. "התוצאות מראות דמנציה מתקדמת. אלצהיימר, ככל הנראה. בשלב בינוני כבר."


המילים נפלו כמו אבנים. יוסי הרגיש את לאה'לה מתכווצת לידו. היא הבינה. למרות הערפול, למרות השכחה - היא הבינה.


"כמה זמן?" הוא שאל, הקול לא שלו.


דוקטור שרון הביטה בו בעיניים עייפות של מי שמסר את החדשות האלה פעמים רבות מדי. "קשה להגיד. שנתיים, שלוש. תלוי בקצב ההידרדרות."


"ומה עושים?"


"יש תרופות שיכולות להאט. לא לעצור, להאט. ויש תמיכה - סיעוד, מרכזי יום, קבוצות תמיכה לבני משפחה."


בדרך הביתה, לאה'לה הייתה שקטה. הוא נהג, והיא ישבה לידו והביטה מהחלון. רק כשהם נכנסו לבית, היא אמרה, בקול חלש: "אני מפחדת, יוסי."


והוא חיבק אותה, ולא ידע מה להגיד. כי גם הוא פחד.


הוא פתח את הצנצנת הכחולה הבהירה ושפך גלולה אחת לתוך כף היד. לבנה עם קו באמצע. זו הייתה הנכונה. הוא היה כמעט בטוח. אתמול זו הייתה הנכונה.


"לאה'לה," הוא קרא, "בואי, זמן תרופות."


היא הסתובבה אליו, חיוך קל על פניה. "מה אמרת, מותק?"


"תרופות," הוא חזר. "בואי."


היא קמה, איטית, יד אחת על השולחן, השנייה מחפשת את גב הכיסא. יוסי צפה בה כמו שמישהו צופה בכוס זכוכית שמתגלגלת לקצה השולחן. הוא רצה להגיע, לעזור, אבל היא לא אהבה את זה. "אני לא מתה עדיין," היא אמרה לו פעם, בימים הטובים. "תן לי ללכת לבד."


ועכשיו היא הלכה, צעד, עצירה, צעד. מהשולחן למטבח - ארבעה מטרים, אולי חמישה. בעבר זה היה שלוש שניות. עכשיו זה היה עשרים.


עוד זיכרון, לא רצוי. לאה'לה צעירה, מלאת אנרגיה, עומדת מול כיתה של ילדים. היא הייתה מורה לספרות בתיכון, ויוסי בא לבקר אותה פעם אחת, כשהיו נשואים רק שנה. הוא עמד בפתח הכיתה, צפה בה מלמדת. היא הייתה כל כך בטוחה, כל כך מלאת חיים. הילדים הקשיבו לה כמו לקוסמת.


"מי יכול להגיד לי מה המטאפורה הזאת אומרת?" היא שאלה, מצביעה על שורה בשיר של נתן אלתרמן שרשמה על הלוח.


ילד קטן הרים יד. "זה על מוות?"


"כן," היא אמרה, וחייכה. "אבל גם על חיים. כי מוות הוא רק הצד השני של החיים. אי אפשר להבין אחד בלי השני."


הוא זכר איך הוא חשב אז שהיא חכמה מדי בשבילו. איך הוא לא הבין איך אישה כזאת בחרה בו.


ועכשיו, כשהיא עמדה מולו במטבח, מתקשה להגיע ארבעה מטרים, הוא חשב על המטאפורה הזאת שלה. החיים והמוות, שני צדדים של אותו דבר.


ואיפה היא הייתה עכשיו, בתוך הרצף הזה?


היא הגיעה אליו והוא הושיט לה את הגלולה. היא הביטה בה, אחר כך בו.


"מה זה?" שאלה.


"תרופה," הוא ענה.


"לאיזה מחלה?"


"ללב."


"יש לי בעיה בלב?"


הוא נשם עמוק. "לא, לאה'לה. זה למניעה. את זוכרת? דוקטור שרון אמרה."


היא הנהנה, לקחה את הגלולה ושמה אותה בפה. הוא מזג לה כוס מים. היא שתתה, לגימה קטנה, אחר כך עוד אחת. הגלולה ירדה. נקודה אחת לטובתה.


"עכשיו הוורודה," הוא אמר, פותח צנצנת נוספת.


זה לקח עשרים דקות למסור לה את שבע הגלולות של הבוקר. כל אחת הייתה משא ומתן קטן משלה. מה זה, למה, מתי, האם באמת צריך. יוסי ענה בסבלנות, כמו שענה אתמול וכמו שיענה מחר. הוא למד את השיחה בעל פה.


כשסיימו, הוא הוביל אותה חזרה לכיסא. היא התיישבה, מתוך מאמץ, והביטה שוב בגינה. החתול נעלם. היא נראתה מאוכזבת.


"אני אכין לך קפה," הוא אמר.


"קפה," היא חזרה. "טוב."


הוא הדליק את הקומקום ועמד ליד הכיריים, מחכה למים שירתחו. מבעד לחלון ראה את הגינה שלהם - קטנה, מוזנחת קצת, עם שיחי הורדים שלאה'לה נטעה לפני עשרים שנה. הם עדיין פורחים כל אביב, אדומים וורודים, למרות שהיא לא זוכרת שנטעה אותם.


זיכרון נוסף, לא מוזמן. אביב לפני עשרים שנה, אולי עשרים ואחת. לאה'לה כורעת בגינה, ידיים מלוכלכות באדמה. היא נוטעת שיח ורדים - אדום, זכר לאמא שלה שמתה באותה שנה.


"למה ורדים?" הוא שאל אותה אז, עומד מאחור עם כוס לימונדה.


"כי הם יפים," היא אמרה. "וכי הם צריכים תשומת לב. אי אפשר סתם לזרוק אותם לאדמה ולקוות שיצליחו. צריך לדאוג להם."


"כמו אנשים," הוא אמר.


היא הסתובבה אליו, חייכה חיוך עייף. "בדיוק כמו אנשים."


והנה הם עכשיו, הורדים, פורחים בלי שהיא זוכרת. והוא עדיין דואג להם - מים, גיזום, דישון. כי היא צודקת. אי אפשר סתם לזרוק דברים לאדמה ולקוות שיצליחו.


הטלפון צלצל.


"אבא?" הקול של תמר היה ערני מדי לשש וחצי בבוקר. "אתה ער?"


"ברור שאני ער," הוא אמר. "מתי לא ער?"


"אני מגיעה עכשיו. עשר דקות."


"למה?"


"אמרתי לך אתמול. הטפסים. מביטוח לאומי."


"איזה טפסים?"


"אבא." היה משהו בקול שלה, עייפות מתחת לנחישות. "דיברנו על זה. את תביעת הסיעוד. חייבים להגיש אותה השבוע."


"אני לא צריך את הטפסים האלה," הוא אמר. "אני מסתדר."


"אתה לא מסתדר. אתה מתמוטט. אני רואה את זה."


"אני בסדר."


"אבא, אני בדרך. תכין קפה."


היא ניתקה לפני שהוא יכול היה להתווכח. הוא הביט במכשיר בידו, אחר כך החזיר אותו למקומו על הקיר. קפה. עוד קפה. הוא מזג כוס ללאה'לה, אחר כך לעצמו. הקומקום שרק. הבוקר התקדם.


"תמר בדרך," הוא אמר ללאה'לה.


"מי זאת תמר?"


הוא עצר באמצע הכוס. "הבת שלנו, לאה'לה. זוכרת?"


היא הרימה גבה, מחפשת. "יש לנו בת?"


"כן." הוא שם את הקפה מולה. "תמר. היא תגיע עכשיו."


"אה," אמרה לאה'לה. "נחמד."


תמר הגיעה בשמונה פחות רבע, נושאת תיק מחשב גדול וארוחת בוקר מבית קפה - חלה, גבינה לבנה, וירקות חתוכים בקופסת פלסטיק. היא נישקה את אביה על הלחי, אחר כך התכופפה ללאה'לה.


"בוקר טוב, אמא."


לאה'לה הביטה בה בחיוך מנומס. "בוקר טוב, מותק."


תמר הצמידה את החיוך שלה עוד רגע, אחר כך הניחה את הקופסאות על השולחן. "הבאתי ארוחת בוקר. מנגו רוזמרין, הקפה הזה שאבא אוהב."


"לא היה צריך," אמר יוסי, אבל הוא כבר פותח את הכוס, שותה. הקפה טוב, חזק וחם. לא כמו מה שהוא עושה בבית.


תמר התיישבה מולו, פתחה את המחשב. "אז," היא אמרה, "הטפסים."


"תמר, את יודעת שאני לא רוצה - "


"אני יודעת," היא קטעה אותו, רכה אבל נחושה. "אבל זה לא עניין של רצון, אבא. זה עניין של צורך. אתה לא יכול לעשות את זה לבד יותר."


"אני עושה."


"אתה לא." היא הביטה בו, עייפות בעיניים. "אתה לא ישן. אתה נראה כמו רוח רפאים. אתה שוכח לאכול. וזה בסדר - זה מה שקורה כשמטפלים במישהו עם דמנציה מתקדמת. אבל יש עזרה. יש גמלת סיעוד. ואפשר לממן מטפלת, או עובד זר, או שעות סיעוד בבית. משהו."


"אני לא רוצה זרים בבית," אמר יוסי.


"אבא - "
*המשך הפרק זמין בספר המלא*