הילדה הקטנה בת 4 וחבריה הטובים ביותר הם: דינגו הכלב הגדול והסובלני אותו היא אוהבת יותר מהכול,
בובי הקוף שאוהב לפצח בוטנים, והצב הענקי יוסי שאוהב לזלול חסה וכרוב.
הילדה מתגוררת עם הוריה בכפר באתיופיה, לשם הגיעו בעקבות בקשה של הקיסר מנספחות ישראל להדריך בי"ס לפיקוד.
הבית שהם מקבלים ישן, הכפר מוזנח, ולוקח זמן להסתגל למקום.

בשביל אביה המקום הוא ריפוי. הוא עבר לא מעט במלחמה האחרונה בישראל, ולהגיע לשם עם חבריו בשליחות צה"ל, זה בדיוק מה שהיה צריך.
אבל החיים במדינה החמה לא קלים, גם שם יש סערות צבאיות ופוליטיות,
והשמועות על מרד בקיסר, יותר מדי שמועות, וחשש שגם המשלחת הצבאית מישראל עלולה להסתבך אם זה יקרה, ולא יצאו משם בזמן.

במקביל אשתו סובלת "שש שנים הם ביחד, והיא הרי ליוותה את הכול מקרוב; את ההסתבכות, את העקשנות התמימה שלו,
את סירובו העיקש להכיר בעובדות. על בשרה הרגישה, הבליגה על הטעויות שלו, ספגה בשקט את התוצאות, בלעה את הכול בחירוק שיניים.
הרי אחרת לא היו מגיעים לחור הזה ונתקעים בו ככה לשלוש שנים יחד עם כל חבורת הזרים הגולים והקצינים האתיופים."
ברקע גם הילדה הקטנה קולטת בין לבין את המשברים, את המנטליות והתרבות הקשה של אפריקה, וכל אחד מהם משלם מחיר.

רק אחרי חמישה עשורים אותה ילדה כותבת את הספר של זיכרונות ילדותה הרחוקים באתיופיה של סוף שנות ה-60,
משתמשת בריחות ובמראות שחוותה, ומעבדת אותם לסיפור מרתק ולדרמה משפחתית הלקוחה מתוך חייה.
מומלץ.

דפנה נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות.
האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים.
מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה.
הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשדפנה הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה,
התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה.
הספרון הוא למעשה ממואר, ספר זיכרונות אישי המספר על חייה החל מגיל 10 ועד לגיל 43.
הילדות המפנקת בכפר שמריהו, הכסף שמעולם לא היווה מכשול,
ההתבגרות ההוללת של נערה מתבגרת, והקשיים הקיימים גם במשפחה שיש לך הכול.

לדפנה יש שתי אחיות והקשר ביניהן טוב, הן יכולות להחליט לנסוע לפריז בפסח,
או לעשות גיחה ללונדון, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחן, כי התקציב אינו מוגבל. וההורים שניהם פתוחים ולא מגבילים.
אבל עדיין קיים סוד המתגלה לקראת סופו של הספר, מה שמייצר את העניין לכתיבתו של יומן הזיכרונות.

סיימתי את הספר בזכות מס' עמודיו המצומצם (168 עמ), וכנראה שלא הייתי מסיימת אם היה עבה יותר.
בעיניי הספר סביר, לא יותר.
אני חושבת שלכל אדם יש סיפור!! וכל אחד סוחב איתו מסכת חיים.
אבל החיים הרבה יותר קלים, כשאפשר לעשות את כל מה שרוצים.
כשאפשר לנסוע, לרכוש, ללכת לאנשי מקצוע לטיפול, ולהיות פחות טרוד בענייני כספים.
דפנה זכתה במשפחה נהדרת.

אלמה רוזה הצעירה, כנרת מחוננת, נתפסה ע"י הנאצים ונשלחה עם עשרות נשים בתוך קרון בקר למחנה הריכוז.
בזכות כשרונה היא נמצאת בתזמורת הנשים המשתייכות ל"אליטה" של המחנה.
הם היו בני המזל שלא נאלצו לגלח ראשים, לצאת לעבודת פרך, ולחשוש מפני הסלקציות המפחידות.
הכינור הוא ידידה הנאמן ביותר, והיא יודעת שבכוח המוזיקה תוכל להעניק
לנשים האבודות חירות לרגעים ספורים יקרים מפז, כדי שתוכל למות מאושרת.

לא נשאר לה כלום, המילה 'משפחה' מזמן איבדה את משמעותה המקורית.
הטירוף רק צבר כוח, והזוועות אינם ניתנים לעיכול.
אלמה המוכשרת אינה יכולה לסבול את לובשי המדים, שעד אתמול היו מגדלי חזירים,
ולראותם מתעללים בכל האסירים החכמים והמלומדים שלא היו נמצאים במקום הארור הזה,
לולא אותו פיהרר מטורף שהכריז שהשתייכות לגזע היהודי הפכה לפשע נגד האנושות שדינו מוות.

היא יודעת שהנאצים משתעשעים מהיכולת שלהם ללכוד פרפר נדיר כמוה כדי לצרפו לאוסף המזוויע שלהם.
היא רואה את כל רוחות הרפאים שהיו בעבר עורכי דין, רופאים נודעים, עובדי ציבור, מרצים ובנקאים חזקים,
וחושבת מי היה מעלה בדעתו שמישהו בכלל ייגע בהם....
ואיך תוך יום אחד אדם הופך לאפס בגלל פקודות של איזה מטורף.
המחנה כולו היה בית עלמין חסר גבולות, ורק עקב טעות כלשהי, חלק עדיין היו בחיים....

הסופרת אינה חוסכת בתיאורים קשים. קשים מדי.
קראתי המון ספרות על השואה, צפיתי בסרטים ותיעוד, ביקרתי ביד ושם,
ועדיין....היה לי קשה להכיל את התיאורים של שלדים, ומחלות, וניסויים אכזריים בבני אדם,
ורוע, רוע מזוקק של יצורים שאינם בני אנוש!
אז בעמוד 79 סגרתי את הספר.

"החוק לבתי משוגעים מחוזיים שנחקק ב-1845 בניו יורק, חייב את המחוזות לספק מוסדות מתאימים לתושבים "הלא שפויים".
בעקבות החוק נבנו כ-120 בתי משוגעים, ובהם הוחזקו יותר ממאה אלף בני אדם.
אחת מתוך שלוש משפחות הכניסה לאשפוז כפוי את אחד מבני המשפחה, רק מפני שהתנהגותו לא התיישבה עם הציפיות החברתיות".

איימי נערה בת 19, מאושפזת כנגד רצונה ע"י אביה.
אלן בת גילה של איימי היא אחות מתלמדת באמברגייט 'הבית הגדול' שסיפורי אימים הילכו סביבו.
אלן מגיעה לעבוד במקום המפחיד, וכבר ביומה הראשון היא צריכה לקבל את פניה הכעוסות של איימי שאביה נטש אותה.

רבים מהמאושפזים לא היו אמורים להיכנס מלכתחילה למקום הנורא הזה,
אבל בשנות החמישים לא הייתה סבלנות לכאלה שאינם מתיישרים עם כללי החברה,
וכל מי ששקע בדיכאון, או הביע דעות חריגות, אושפז בכפייה.
איימי לאט לאט מתחילה לקלוט לאיזה מקום נקלעה, והיא מנסה ככל יכולתה להיחלץ משם.
היא מבינה שכל הטיפולים שמקבלים המאושפזים במשך השנים - נזעי חשמל(המעביר זרם חשמלי למוח),
שוק אינסולין(הזרקת אינסולין הגורם לפרכוסים), קוקטייל תרופות,
כל אלה נועדו לשלוט במטופל, להקהות לו את החושים, ולהפוך אותו לאדם שאינו מסוגל לחשוב בעצמו.

החיים במקום קשים, האיסורים רבים, אין טיפה של פרטיות, יש המון מריבות,
ורק מעצם הקריאה לא נתפס כיצד התעללו באנשים..
הסופרת משלבת בספר עבר והווה. היא עוברת משנת 1956 לשנת 2006
ועוד דמויות נכנסות לספר המרתק המבוסס על סיפור אמיתי.
מומלץ. ספר חזק וחשוב.

שתי נשים צעירות, אפילו נערות, נופלות לתוך מלכודת של הבטחה לעתיד טוב במדינת הרווחה שבדיה.
הן לא יודעות שהמסע לעבר התקווה יוביל אותן למקום ולמצב הכי גרוע בחייהן הקצרים.
לידיה ואלנה הופכות לשפחות מין בתוך דירה סגורה הרוויה באלימות קשה ופוגענית.
התקווה נמוגה, עד שמקרה קיצון מוציא אותן מאותו מקום ומשם הסיפור רק מסתבך...

הרבה דמויות מעורבות בספר ברמה שבקושי הצלחתי לעקוב אחרי השמות הרבים, וכל פעם חזרתי אחורה כדי לקשר שם לדמות.
באיזשהו שלב גם ראיתי סתירות בכתיבה של הסופרים (ולמה שני סופרים צריכים לכתוב את הספר?!)
כמו למשל סיטואציה בה לידיה חבולה קשות עד שבקושי יכולה לזוז, ומספר דפים קדימה היא "חולפת בריצה".
לסיכום משהו לא הסתדר לי בכל ההתרחשויות, אז בהגיעי לעמ' 189 מיציתי.

אלי והומא שתי חברות ילדות, מוצאות אחת אצל השנייה את הנפש התאומה כבר מגיל צעיר.
הן מבטיחות זו לזו לשמור על החברות יקרת הערך שלהן ומחליפות ביניהן מתנות שינציחו את ההבטחה.
המעמד ביניהן שונה, וכשאלי חוזרת לחייה הבטוחים יותר, היא שוכחת מההבטחה.
"השרשרת הוסרה בשלב כלשהו בכיתה ז', שלוש שנים לאחר שקיבלתי אותה לראשונה.
הרגשתי הבזק של אשמה על כך שהפרתי את ההבטחה שלי להומא שאענוד אותה תמיד.
אבל היינו ילדות כשהבטחתי את ההבטחה הזאת. הנחתי שהיא כבר מזמן שכחה מקיומי.
שכנעתי את עצמי שטיפשי לקיים הבטחה ילדותית כל כך".

החיים באיראן רוויי מהפכות. באוגוסט 1953 מתקיימת הפיכה של ראש ממשלה דמוקרטי, שחיזקה את כוחו של השאה.
בינואר 1979 גם השאה נאלץ לעזוב, ומתנגדיו חוגגים ברחובות טהראן. ההנהגה האיסלאמית משתלטת על המדינה.
הומא היא הלביאה מטהראן שלאורך כל חייה נלחמה למען דמוקרטיה לבני ארצה.

בתוך כל הכאוס החברות בין השתיים יודעת עליות ומורדות,
לכל אחת מהן יש דעות והשקפות שונות, וכשאייתוללה חומייני משתלט על המשטר, שתיהן מבינות שהפסידו.
הסופרת מתארת את כל מערך היחסים בין החברות, את המלחמות הפנימיות בתוך איראן, את שוחרי הדמוקרטיה מול הקיצונים הפנאטים,
ובעיקר את זעקתן של הנשים האיראניות החזקות והדעתניות שדורשות את הזכויות המגיעות להן.
מומלץ.

כריסטינה רווקה בת 28, עברה בחייה עשור של כאב וצער שחדר לתוך משפחתה והפך אותה לקודרת ופסימית.
בעבר הייתה חייכנית אך כעת היא מנסה להיזכר איך זה בכלל כששמחים? היא נחרדת לגלות שכבר אינה זוכרת,
כמו שפה זרה שלמדה בילדותה ובינתיים שכחה ואין היא יודעת אלא שידעה אותה לפנים.

חייה מתנהלים ברוטינה חדגונית, היא עובדת כפקידת דואר בכפר נידח, אין ריגושים בחייה, אין עלם שיסעיר את רגשותיה,
והכול מתנהל עפ"י חוקים נוקשים של משטר אימתני (שנת 1926). כל סטייה קטנה מדאיגה אותה
"עוד מאז המלחמה כוסס בעצביה הפחד שהוחדר בה, פחד חסר שחר ואף על פי כן איתן,
מפני הפרה ולו של תקנה אחת ממאה אלף התקנות. הרי כולם היו אז אשמים תמיד בעבירה על חוק כלשהו".

ואז מתקבל מברק❗ הדודה שמעולם לא פגשה מזמינה אותה לנופש חלומי בשוויץ... שם מתגלה לה עולם חדש.
סופסוף רשאית כריסיטינה לפשוט מעליה את החולצה השנואה כמו קליפה מלוכלכת בתא המדידה
ולאחסן את העוני שהביאה עימה בקופסת קרטון, סמוי מהעין.
היא משתהה לנוכח הפלא החדש שמביא איתו שפע, בלי הפחד הנצחי מפני ה"יקר מדי", וחייה הופכים למסעירים ומרגשים.

כריסטינה פתאום מרגישה יפה, היא חיה בעולם של אגדות שבו מילוי המשאלות מקדים את הבעת המשאלות עצמן. ותוהה איך אפשר לא להיות כאן מאושרת!!
אך חלום סופו להתנפץ, וזאת היא מגלה כשדודתה קוטעת את חופשתה ושולחת אותה חזרה לעומק הייאוש.
המעבר הזה שובר אותה. היא מבינה שאותה עלמה שהייתה כבר אינה קיימת, היא גוועת בתוכה, ושום דבר כבר לא יוכל לחזור ולהיות כפי שהיה..
מומלץ.

* הספר נמצא בעיזבונו של צווייג ופורסם כמעט ארבעה עשורים לאחר מותו, בשנת 1982.

* לספר נעשה עיבוד בימתי, והוא מגיע לתיאטרון הבימה בבכורה עולמית.

מההתרשמות שלי סמל ראשון יאיר(מוסטפא) רבינוביץ' מעט מסוכסך עם עצמו.
מחד- הוא צלף ביחידת המסתערבים "דובדבן" שמטרתה לוחמה בטרור,
מאידך- הוא נזהר ומעדיף 'לא להרוג'. גם החבר שלו אמיר חושב שהם מנוצלים ע"י מנהיגים ציניים,
שאיכפת להם שהחיילים יחזרו בחיים מהפעילות המבצעית רק בשביל שכוח ההרתעה של צה"ל לא ייפגע.
ויותר מזה, מבחינתו שרים בממשלה ישנים טוב כשנהרגים אצלנו אזרחים,
כי כך קיימת להם הלגיטימציה להגביר אגרסיביות צבאית.

סמל רבינוביץ' הוא טיפוס סקרן שאוהב להרחיב השכלה, הוא יודע המון דברים,
כמו למשל שקריית שמונה נקראת על שם טרומפלדור ושבעת חבריו שהגנו בעוז על תל-חי וסביבותיה.
הוא רוצה להיות חייל טוב, הוא נהנה מהמעמד של צלף מוכשר,
אבל המוסר מייסר אותו. ואין הלימה בין הלב לראש.

במה שקשור לפן הרומנטי, הוא בוסרי לחלוטין, וקשר אקראי עם בחורה באוטובוס מקבל אצלו משקל רציני.
עושה רושם שהספר הזה נועד לספק לו מקום לומר אני לוחם, אבל בחור טוב.
אל תדונו אותי. לא חבריי ולא אוייבי.

אני לא אהבתי כל כך את הסגנון. יותר נכון לא התחברתי.
אז בעמוד 69 סגרתי את הספר.

לני, ילדה בת 13 נודדת עם הוריה עד אלסקה הרחוקה, כי אביה שהיה שבוי בוייטנאם, מבקש מזור לנפשו.
אבל באלסקה הנידחת חמישה מכל אלף תושבים הולכים לאיבוד כל שנה. פשוט נעלמים.
ורוב החולמים...הם בדר"כ לא מחזיקים מעמד אחרי החורף הראשון.
באלסקה לא משנה מה היית לפני שהגעת. חשוב למה אתה הופך בטבע הפראי.
כי כשהחורף מגיע , זה לא דומה לשום חורף שראיתם אי פעם.
אתם צריכים לדעת איך לשרוד. אנשים מתו מהטעויות הכי קטנות.

ואבא הוא אינו רגיל, השדים בתוכו מתעוררים לעיתים קרובות,
"כל הזמן אבא לימד את לני כמה מסוכן העולם בחוץ. אבל האמת היא שהסכנה הגדולה ביותר הייתה בתוך ביתה".
לני הרגישה את הפחד של אימה, ואת הבושה שהייתה אחותו התאומה והאילמת של הפחד.
וכשאבא כעס הוא שתק. לא הוציא הגה. זה היה אמור להיות עדיף על צעקות, אבל לא היה.
צעקות היו כמו פצצה בפינת החדר. ראית אותה, ראית את הפתיל בוער,
ידעת מתי היא תתפוצץ ויכולת לרוץ לתפוס מחסה.
שתיקה הייתה כמו רוצח שמסתובב לך בבית בלילה עם אקדח.

לני ואימה קורה(23) מנסות לשמור אחת על השנייה, באלסקה במקום של הלבד הגדול,
שם הקשיים והבדידות משנים את כל עולמן.
הן מצליחות איכשהו לתמרן בין ההתקפים השונים של אבא ארנט,
עד שמגיע זמן שאי אפשר יותר.....והבלתי נמנע קורה.

הסופרת נוגעת בנפשו של אדם, באהבה גדולה שהיא הרסנית,
ובנזק שנגרם לאדם שהיה שבוי מלחמה. היא שמה דגש כיצד אנשים לומדים מי הם באמת, ולא מי שהם חולמים להיות,
אך בעיקר מה אנשים מוכנים לעשות כדי לשרוד. מומלץ❗