1. האביר והחד קרן

האביר והחד קרן

הוא פקח את עיניו והסתכל סביבו. היום היה בהיר וצח. שלווה של לפני הסערה המתה וליוותה כל מבט שלו. הוא לא נבהל מהמרומז. הוא היה אביר, מרגע לידתו כולל הרגע בו פקח את עיניו.
אבירים, הוא ידע בדרך אינסטינקטיבית, אבירים עושים מעשים נאצלים.. איזה מעשה נאצל שומה עליו לעשות? לרגע עצם את עיניו התכולות, כמו מתרכז בהלך רוח סמוי הכובש אותו.
כעבור שנייה קלה הוא חזר ופקח אותן, ניער את רעמת תלתליו, יישר את גופו התמיר ושלח מבט נוסף בעולם שהשתרע לפניו.
דשא ירוק השתרע למלוא העין. פה ושם גדלה לגובה קבוצת עצים, פה ושם היה הדשא מנוקד בשטיחי פרחים צבעוניים. כל היופי הזה לא דרש את התערבותו האבירית.
מה כן? - חשב – באתי לכאן במטרה מסוימת... איני אמור להפגין את אבירותי על היפה והמושלם!
מבטו נדד וסקר פעם נוספת את הירוק העסיסי ומלא התקווה שהשתרע לפניו. לפתע חש בתנועה חשודה בתוך קבוצת שיחים עבותים. תשומת לבו נדרכה. מחוץ לשיחים עצמם - לפי החוזה שבינו לבין בעל המקום - לא היה אמור להיות דבר באותו אתר.
יכול להיות שנושבת שם רוח? עלה הרהור בליבו – לא יכול להיות... אם הייתה זו רוח, גם עלי העצים היו נעים.
התנועה שוב חזרה על עצמה. כמו יצור גדול מתחבט שם בין השיחים.
אולי זה מעשה האבירות שעליו הופקדתי? – עלתה מחשבה בלבו של האביר. ללא מורא הוא דרבן את סוסו האציל ושעט אל עבר קבוצת השיחים. הסוס כמו הרגיש בהרפתקה העומדת להתרחש ודהר במהירות שלא תאמן אל השיחים.
כאן המקום להעיר שאבירים חושבים לא רק במוחם אלא גם בליבם. יש להם לב רחום ונדיב. לכאורה הם עוטים שריון היוצר רושם שמאום לא יגע בהם, אך לאמתו של דבר השריון הוא סוג של מראית עין.. לבם רך ורחום, נוטה להתרגש מכל דבר בעל משמעות. כך לפחות חשבתי עד שקראתי סיפור זה.
האביר שלא רצה להפחיד את היצור הסמוי המתחבט בין השיחים, עצר בסוסו כשהם היו כמטחווי קשת מהמקום. הוא ירד מהסוס וקשר אותו לגזע השיח הקיצוני ובשקט בשקט החל במסעו הרגלי בתוך השיחיה העבותה. הוא לא הרחיק ללכת כשלעיניו נקרה מראה מעורר השתאות:
חד קרן מרשים בצורתו היה לכוד בין ענפי שיח.
לא צריך יותר מקרן אחת, כדי להסתבך. היצור האגדי בטש ברגליו טלטל את ראשו מנסה להיחלץ מהענף שלא אפשר לו לזוז. אך היה זה ללא הואיל. ככל שטלטל את ראשו יותר, כן הלך והסתבך.. קרנו האחת העמיקה בעצה של הענף. חד הקרן היה מבולבל ותשוש:
באתי מעולם האגדות. איך יכול להיות שמשהו כל כך ארצי, נטיעות של הקרן הקיימת... מימוש התפיסה של רגב אחר רגב, כך נגאל את אדמת העם... איך יכול להיות שחומר ימנע יצור אגדתי כמוני מלהתקדם למחוז חפצו?
- ומהו מחוז חפצך – שאל האביר שבין שאר מעלותיו הבין גם את שפת החד קרן.
- מי הדובר אלי? – שאל החד קרן – איני יכול להפנות את ראשי – החד קרן ניסה שוב להשתחרר משביו.
- אני מחכה לתשובתך – אמר האביר – מהו מחוז חפצך? ענה על שאלתי ואשחרר אותך.
- ככה... – אמר החד קרן – תשובתי היא שתקבע אם תעזור לי?
- אביר אני ותוכננתי להיחלץ למענם של הטובים – אמר האביר בקולו המתנשא.
- ואני חשבתי שאבירים קודם נחלצים למען אלה שבמצוקה ורק אחר כך שואלים שאלות – אמר החד קרן בקול נוגה.
- השתנו הזמנים – ענה האביר – מה שקובע היום היא השורה התחתונה... שאלת הרווח וההפסד.
- שאלת הרווח וההפסד – חזר החד קרן על דברי האביר – בעולם שבאתי ממנו, שאלות כאלה לא מוכרות
אמר בפליאה.
ממש באותו רגע השתחררה קרנו מנעיצתה בענף והוא אץ לו לדרכו.
האביר ההמום הפטיר בפליאה – הנה, נמלט לו מעשה האבירות שאליו נשלחתי.
אני לא התפלאתי כלל. המוסרניות שלי יודעת שאם ברצונך לעשות מעשה אבירי, אל תשאל שאלות.. עשה אותו!

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים

2. משל הסוס העולה בהר

משל הסוס הדוהר במעלה ההר (לסימניה)

בטקס שתית התה הפטיר החכם הסיני: מה ערך לאותה חכמה אם אין היא נקשרת לשעה שאתה חווה אותה.
הסתכלו תלמידיו זה בזה ומלמלו: רוצה מורנו לדבר על הקיבוץ?
התפלא המורה – איך ניחשתם שרוצה אני לדבר על הקיבוץ?
- מורנו – קראו התלמידים כאיש אחד – שומעים אנו בצמא את דבריך וזוכרים אנו כי באחת מפגישתנו הקודמות קישרת משפט זה לקיבוץ.
בחן החכם את פני תלמידיו ובעוד הוא מהנהן בראשו שאל:
- יודעים אתם למה דומה הקיבוץ של ימינו?
משכו התלמידים בכתפיהם וחיכו למוצא פיו.
- הקיבוץ של ימינו – אמר החכם – משול הוא לסוס טעון העומד בפני אתגר הדהירה במעלה ההר.
תהו תלמידיו – מה לקיבוץ ולסוס הדוהר במעלה ההר?
השיב המורה – כמו אותו סוס המרכז כוחותיו במאמץ להגשים את מטרתו כך גם הקיבוץ של ימינו עושה כל מאמץ כדי להגשים את מטרתו.
- ומהי מטרתו של הקיבוץ, מורנו? – שאלו התלמידים
- מטרתו היא כמטרת כולנו – ענה – להישרד. להמשיך ולהתקיים.
- מורי – אמר אחד התלמידים – איך לא הזכרת את המטען שהסוס נושא בעת דהירתו במעלה ההר? הלא זה ענינו של המשל!
היה זה תלמיד חדש. המורה עדיין לא הכיר אותו לפני ולפנים. – ודאי שמע את המשל ממורהו הקודם – חשב.
- אכן בני, לא הזכרתי את המטען.
- אבל המטען הוא עיקר המשל – עמד התלמיד על דעתו.
התלמידים האחרים היסו את התלמיד המתריס.
- תן למורנו הנחכם לאמור את דבריו – אמר אחד
- כך לא עושים – אמר השני – לא נכנסים בדברי המורה.
- המורה לא הזכיר את המטען כנראה המטען לא חשוב במקרה זה – אמר השלישי -
- אתה טועה, הדהירה במעלה ההר היא ליבו של המשל. הכלם לך.
- תלמידי הנאורים, - לגלג המורה - חסד עשה אתכם תלמיד זה בהסיבו את תשומת לבכם למטען! לא הייתם מפיקים דבר וחצי דבר מהמשל לולא הודגש ענין המטען.
- אם כך – פנה התלמיד החדש אל המורה – מדוע לא ציינת אתה את ענין המטען חייך הסיני הזקן חיוך סתום
- אולי השתיקה הגדולה של מורנו, בעניין המטען, היא המצביעה על חשיבותו– אמר אחד התלמידים הותיקים
- הוא פשוט רצה לראות איזה שימוש אנחנו עושים בתכשיט שלנו – התפרץ התלמיד החדש
- וכי נשים אנחנו? – התרעמו התלמידים
- הירגעו, הירגעו - גער המורה בתלמידיו - הוא לא התכוון להשוות אתכם לנשים הוא התכוון למשפט "שכלה של האישה בתכשיט, תכשיטו של האיש בשכל".
התלמידים הותיקים חשו אי נחת, זה רק בא וכבר הוא חביב המורה.. הרהרו
- אבל אסור היה לו להיכנס בדבריך – נסו להציל את כבודם ויודעים אנחנו - כי השואל שאלות הוא טיפש – הוסיפו.
- זה ששואל הוא טיפש לחמש דקות, אבל זה שאינו שואל נשאר טיפש לנצח. – אמר המורה והמשיך - טוב עשה שהפנה את תשומת לבכם למטען.....

קטע לא אופייני במיוחד מתןך הספר "בין מטאטא לשוקת" שם תמצאו את סיומו של המשל.

פרטים על הספר באתר http://shlomit-tales.co.il

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים

3. משל הסוס העולה בהר

בטקס שתית התה הפטיר החכם הסיני: מה ערך לאותה חכמה אם אין היא נקשרת לשעה שאתה חווה אותה.
הסתכלו תלמידיו זה בזה ומלמלו: רוצה מורנו לדבר על הקיבוץ?
התפלא המורה – איך ניחשתם שרוצה אני לדבר על הקיבוץ?
- מורנו – קראו התלמידים כאיש אחד – שומעים אנו בצמא את דבריך וזוכרים אנו כי באחת מפגישתנו הקודמות קישרת משפט זה לקיבוץ.
בחן החכם את פני תלמידיו ובעוד הוא מהנהן בראשו שאל:
- יודעים אתם למה דומה הקיבוץ של ימינו?
משכו התלמידים בכתפיהם וחיכו למוצא פיו.
- הקיבוץ של ימינו – אמר החכם – משול הוא לסוס טעון העומד בפני אתגר הדהירה במעלה ההר.
תהו תלמידיו – מה לקיבוץ ולסוס הדוהר במעלה ההר?
השיב המורה – כמו אותו סוס המרכז כוחותיו במאמץ להגשים את מטרתו כך גם הקיבוץ של ימינו עושה כל מאמץ כדי להגשים את מטרתו.
- ומהי מטרתו של הקיבוץ, מורנו? – שאלו התלמידים
- מטרתו היא כמטרת כולנו – ענה – להישרד. להמשיך ולהתקיים.
- מורי – אמר אחד התלמידים – איך לא הזכרת את המטען שהסוס נושא בעת דהירתו במעלה ההר? הלא זה ענינו של המשל!
היה זה תלמיד חדש. המורה עדיין לא הכיר אותו לפני ולפנים. – ודאי שמע את המשל ממורהו הקודם – חשב.
- אכן בני, לא הזכרתי את המטען.
- אבל המטען הוא עיקר המשל – עמד התלמיד על דעתו.
התלמידים האחרים היסו את התלמיד המתריס.
- תן למורנו הנחכם לאמור את דבריו – אמר אחד
- כך לא עושים – אמר השני – לא נכנסים בדברי המורה.
- המורה לא הזכיר את המטען כנראה המטען לא חשוב במקרה זה – אמר השלישי -
- אתה טועה, הדהירה במעלה ההר היא ליבו של המשל. הכלם לך.
- תלמידי הנאורים, - לגלג המורה - חסד עשה אתכם תלמיד זה בהסיבו את תשומת לבכם למטען! לא הייתם מפיקים דבר וחצי דבר מהמשל לולא הודגש ענין המטען.
- אם כך – פנה התלמיד החדש אל המורה – מדוע לא ציינת אתה את ענין המטען חייך הסיני הזקן חיוך סתום
- אולי השתיקה הגדולה של מורנו, בעניין המטען, היא המצביעה על חשיבותו– אמר אחד התלמידים הותיקים
- הוא פשוט רצה לראות איזה שימוש אנחנו עושים בתכשיט שלנו – התפרץ התלמיד החדש
- וכי נשים אנחנו? – התרעמו התלמידים
- הירגעו, הירגעו - גער המורה בתלמידיו - הוא לא התכוון להשוות אתכם לנשים הוא התכוון למשפט "שכלה של האישה בתכשיט, תכשיטו של האיש בשכל".
התלמידים הותיקים חשו אי נחת, זה רק בא וכבר הוא חביב המורה.. הרהרו
- אבל אסור היה לו להיכנס בדבריך – נסו להציל את כבודם ויודעים אנחנו - כי השואל שאלות הוא טיפש – הוסיפו
- זה ששואל הוא טיפש לחמש דקות, אבל זה שאינו שואל נשאר טיפש לנצח. – אמר המורה טוב עשה שהפנה את תשומת לבכם למטען
- סוס הרוצה להעפיל אל ההר לא ידהר עם מטען – אמר אחד התלמידים – יודע הוא שדרכו תהיה קשה. מטען רק יכביד עליו בדהירתו
- ומה אם אדונו הטעין אותו במטען רב ושילחו לדרכו? – הקשה המורה
- מן הסתם ישמוט הסוס את משאו וימשיך ללא הנטל – מלמלו התלמידים
- וכך גם עושה הקיבוץ – פסק החכם – כדי להגיע למטרתו, ההישרדות, שומט הוא בדרכו את כל מטענו.
- ואיזה מטען היה לקיבוץ – שאל אחד התלמידים והוסיף בלחש כמתנצל- אין בכוונתי להישאר טיפש לנצח.
- הו. לקיבוץ פעם היה מטען רב – אמר בכבוד התלמיד החדש
- איך אתה נעשית מומחה לקיבוץ? – שאל המורה
התלמיד הצמיד את כפות ידיו מול פניו ואמר – בעבר הייתי מתנדב בקיבוץ
מתנדב בקיבוץ? – שאלו הצעירים – ומה עשית שם?
- קצרתי תבואה – אמר – אך כשראיתי את בני הקיבוץ יוצאים בהמוניהם לארצותינו ללמוד חכמה, חזרתי לביתי. כי אם לקצור את שזרעו קודמי, מוטב לי לעשות זאת בארצי.
- יפה עשית – אמר המורה – ואולי תוכל אתה לספר לנו על הסוס השומט את מטענו כדי להגיע לראש ההר.
- טוב – הסכים – אספר לכם על הקיבוץ. הקיבוץ היה סוס אציל, אך בימים אלה החליף אותו הכלב "פני הדור כפני הכלב" אומרים שם בישראל
- אנחנו רוצים לשמוע על הסוס – צעקו התלמידים
- טוב, טוב, אספר לכם. בתחילה הסוס היה טעון לתפארת היה עליו שיויון, היה עליו שיתוף, אחריות כלכלית, ערבות הדדית, חינוך משותף מטען יקר ויחודי, אך הישראלים בזים לאימרה "כל דור יקצור את שזרע קודמו", לדעתי, הם ויתרו על הסוס ואימצו את הכלב.
- דעתך? ספר לנו על הסוס – התרגזו התלמידים –מה לך מדבר פעם על כלב, פעם על קיבוץ.. הלא ענינינו הוא הסוס ומטענו
- שכחתם? – הקפיד המורה – הלא עוסקים אנחנו במשל
התלמיד החדש הביט במורה שאמר "יהלום פגום שווה יותר מאבן חצץ מושלמת" התלמיד הניד בראשו והמשיך:
- אותו סוס המעפיל אל ההר וחייב להיות קל תנועה, כך גם הקיבוץ בימינו אלה, בשאיפתו להישרד, הסכים לוותר על חלק ממטענו. בעבר כשהיה צעיר ובטוח בדרכו, לא הפריע לו המשא הכבד בדהירתו אל הפסגה. אך היום, עייף הוא ושבע ומתקשה לדהור. ברור שאת האשם ייחס למטען... לא פלא הוא שבהיותו תאב חיים מתפרק הוא קמעה קמעה ממטענו, מה גם שלא ברור לו אם עדיין הוא אותו סוס אציל או שמא כלב?
- האמת – אמר המורה – ההגדרה פחות מענינת את הקיבוץ. שואף הוא רק
- להגיע לפסגת ההר – אמרו התלמידים
- לפסגת ההר? – שאל המורה


קטע לא אופייני במיוחד מתןך הספר "בין מטאטא לשוקת"

פרטים נוספים באתר http://shlomit-tales.co.il

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים

4. אבדן

אבדן
הם לא היו חברים במובן הרומנטי.
החברות שלהם התבססה על מילים ורעיונות. היה להם נוח האחת בחברת השני.
הוא היה עלם צעיר תמיר ונאה, בן המקום לאחר שירות צבאי.
היא הייתה נערה עירונית שבאה לתקופת מה לקיבוץ שלו. הגיוס לצבא המתין לה לאחר השהות הקצרה בקיבוץ.
הקשר ביניהם נוצר באמצעות זוג אחר. בן הזוג היה גם הוא בן המקום והחבר הטוב שלו, בת הזוג הייתה גם היא עירונית וחברה טובה שלה. באמצעות צמד החמד הזה נקשר קשר חברי בין השניים להם מוקדשות שורות אלו.
כדי לא להסתבך נכנה אתם בשמות היא תהיה חגית והוא שמו צור. הזוג האחר היו גלית ומתן. אופי היחסים בין גלית ומתן היה שונה. הרבה יותר נמרץ.
צור וחגית נפגשו כמעט מדי יום. בקיבוץ בימים כשחדר האוכל היה המקום בו האוכלוסיה הבוגרת אכלה את כל ארוחותיה, אנשים נפגשו שם זה עם זה וזה עם זו השכם והערב.
לבד משלושת הארוחות שנאכלו בחדר האוכל, הקרינו בחדר האוכל סרטים מדי שבוע, התקיימו בו הרצאות ומסיבות, למען האמת חדר האוכל היה לב הישוב. פעימות לבם של החברים הלמו בהתאם לקצב שלו.

בנוסף למפגשים התכופים בחדר האוכל, היה צור , מדי פעם, מבקר את גלית בחדרה. שעות ארוכות היו השנים משוחחים. היה להם מעניין ונוח בצוותא הזו.
לא עברו ימים רבים, ושתי החברות חזרו לתל אביב.
הקשר בין השתיים נשמר. למען האמת, הן גרו באותו בית קומות. כך שהשמועות על הבחורים מהקיבוץ לא הצטרכו לעבור כברת דרך ארוכה כדי לצאת מהפה של האחת ולהיקלט באוזן של השנייה.
כיוון שהקשר בין גלית ומתן היה הרבה יותר אינטנסיבי מהקשר בין חגית וצור. לא ייפלא שבדרך כלל חגית הייתה מקבלת דרישת שלום מצור, כשמתן היה בא לבקר את גלית.
בוקר אחד, ביום שישי, ספרה גלית לחגית שמתן שלה, סיפר לה, שצור עומד לבוא לעיר הגדולה לשבת.
גם מתן יהיה בעיר ושניהם יבואו לבקר אותנו. – אמרה גלית – אני מקווה שאין לך ולמשפחתך תכניות להיות מחוץ לבית השבת.
- שכחת? – שאלה חגית.
- מה אני צריכה לזכור? – היתממה גלית.
- אנחנו מתגייסות לצבא ביום ראשון. הלא לגמרי ברור שלא ניסע השבת מחוץ לתל אביב.
- את כבר ארוזה? – התענינה גלית – לי עדיין חסר תיק לכלי רחצה. אני ממש בדרך לקנות אותו בחנות ממול. את צריכה משהו?
- אני כבר מאורגנת.. – אמרה חגית – אבל כשתחזרי, תראי אם יש לי מכתב בתיבת המכתבים וכשתעלי הביתה, תביאי לי אותו.
- מחכה למכתב מצור? – שאלה גלית
חגית הנהנה.
- אפילו אם לא יהיה מכתב, זה לא כל כך נורא, הלא מחר תפגשו.
השיחה בין השתיים התקיימה בחדר המדרגות על יד דירת משפחתה של חגית. בעוד גלית יורדת בדרכה לחנות, חזרה חגית לדירת הוריה.
אמנם היא הייתה מאורגנת וארוזה לקראת הגיוס, אך סקירה נוספת של הציוד לא תזיק, חשבה.
בעוד היא בודקת את חפציה, חזרה גלית ובידיה מכתב.
- את כנראה חשובה לו – אמרה לחגית – יבוא מחר ובכל זאת שלח לך מכתב?
גלית לא ענתה. כשגלית הלכה לביתה היא קראה את המכתב.
יותר מאוחר השתים נפגשו שוב.
- מה צור כתב – התענינה גלית.
- הוא כתב מכתב "ציוני". – השיבה חגית - לדעתו הייתי צריכה להתגייס לנח"ל ואחר כך ללכת לקיבוץ ולא להתגייס לצבא ולבלות את ימי בעשיית תה למפקדים.
- ומה את מתכוונת לענות? או שתגידי לו את תשובתך פנים אל פנים כשהוא יבוא בשבת.
בשבת חגית לא יכלה לענות לצור. הוא לא בא. גם מתן לא הגיע.
שתי הנערות המופתעות לא הבינו מה מנע מהבחורים לא לממש את התכנית.
רק ביום ראשון כשהן יצאו לבסיס הטירוניות, נודע להן שצ.ה.ל יצא למבצע גדול. גויסו כוחות מילואים.
בטירונות בין תרגול להכנת רשתות הסוואה מצאה חגית זמן לכתוב מכתב לצור. היא שלחה אותו לכתובתו בקיבוץ וחכתה חסרת סבלנות למכתב תשובה.

כעבור ימים אחדים הגיע אליה המכתב. אך לא היה זה מכתב מצור. היה זה מכתבה אל צור. בשולי המכתב הייתה הערה ממתן: צור גויס. נפל בקרב. הוא לא קיבל את המכתב.

לא ארחיב כאן את הדיבור על העצב והרגשת האובדן שחשה חגית. הזמן לא היה מתאים להיסחף ברגשות. היא הייתה עסוקה מדי במשימות הצבאיות: תרגילי סדר, אימוני כתה ומחלקה, הרצאות מהרצאות שונות.. חברותיה ומפקדותיה ידעו את שקרה, והיא המשיכה בשגרה ככל הבנות.
יום אחד הושיטה לה גלית דף עיתון.
- תקראי - אמרה - חגית שהייתה ממושמעת, נטלה את העתון. גלית הצביעה על קטע וחזרה ואמרה: - תקראי.
- כשנחו עיניה של חגית על הכתוב, היא זיהתה את מכתבו של צור. המכתב שנשלח אליה ובו ניסה לשכנע אותה להתגייס לנח"ל והלגשים בקיבוץ.

יכול להיות שבגלל אותו מכתב, נכתבים דברים אלה משולחן בדירה קיבוצית?


© לשלומית מירון בית ניר

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים