1. פרידה -מוקדש לידיד שהשיב נשמתו בערב שבת האחרון.

מחלקה פנימית בביה"ח היא אחת המחלקות שהעבודה בהן כאחות קשה ומתישה במיוחד.
בדרך כלל מאושפזים במחלקה זו חולים שמצבם קשה, רבים מהמאושפזים זוהי התחנה האחרונה בדרכם.
לפני שבועות מספר אושפז במחלקה גבר כבן חמישים, להבדיל ממרבית המאושפזים נראה היה בריא,
גבוה מאד, חסון כשפגשתי בו הופתעתי ממראהו וממצב רוחו.
אחת מחברותי האחיות לחשה לאוזני שהאיש חולה מאד וסובל מגידול שמתפשט בכל גופו.
ממסתבר שהוא תושב אחת ההתנחלויות,
לאחר האישפוז החלו רבים לבקר אותו בינם אנשים ידועי שם בעיקר אנשי בטחון.
היה לו קול רועם שנשמע בכל המחלקה, בדרך כלל נוהג היה לפנות בהומור לבקש כשנאלץ. כמעט במשך כל שהותו לא נתן לאיש לעזור לו. "אני מסתדר לבד" "זה בסדר" ותמיד ברוח טובה.
במשך הזמן רבו הכאבים, הוא רזה מאד ונראה היה שזמנו הולך ומתקצר מה שלא הפריע לו להמשיך בשגרת חייו בשיחות בבדיחות דעת ובעזרה לאחיות בטיפול בחולים שהיו סמוכים אליו.
הוא הקפיד על קלה כחמורה בקיום מצוות. בחג הסוכות יצא בכוחות עצמו לסוכה והתעקש להשאר בה למרות שחש ברע.
האיש היה בעל ידע רב ובכל רגע פנוי היה מספר ומתאר ארועים שהיה שותף להם ונושאים בתולדות העם והמדינה.
היה בקיא מאד בתנך ולכל ארוע וכאלו לא חסרים במחלקה היה מוצא את הביטוי הנכון לעודד את החולים ואת בני משפחותיהם. התכונה ששבתה את ליבי יותר מכל הייתה היכולת שלו לצחוק מעצמו, לחפש בכל קושי את הצד המבדח.
לרופאים היו בפיו כינויים וכך לאחיות שטיפלו בו. ותמיד ברוח טובה. אני היייתי "מיידלה" ילדה באידיש אחד הרופאים הבכירים היה מכונה בפיו רב אליהו בשל דימיונו לטעמו לאליהו הנביא. לעיתים היה מצליח לגבש קבוצה של חולים וממיטות חוליים היו שומעים קולות צחוק-נדיר מאד במקומנו.
למרות ניסיוני כאחות ותוצאות הבדיקות היתה לי תחושה שהוא עוד יצא מזה. SUPER- MAN כזה יתגבר.
הוא היה מסתיר את מכאוביו מעיני החברים ובעיקר מעיני בני משפחתו. היה לו בנים יחסית צעירים ושאלו היו מגיעים היה מקבל אותם כאילו הגיעו לבקרו בביתו באהבה, בחיבוק, ובמיצהלות שמחה. יחד תיכנן את מסיבת הבר מצווה הצפויה לבנו מי יוזמן וכיצד יחגגו.
בתחילת השבוע האחרון החלה הידרדרות במצבו. הייתי במשמרת לילה והוא ביקש את עזרתי נדיר מבחינתו.
בשקט ציין בפני שאין הוא מאמין שיזכה להגיע לראש חודש כסלו.
ובוודאי לא לחג החנוכה. הוא ביקש שאמסור מכתב שכתב לרעייתו וציין שלמעשה זהו מכתב הפרידה-אין הוא רוצה לדבר על כך עימה כדי לא להכאיב לה. הוא ציין שהיא משוכנעת שכפי שהצליח במהלך חייו לנצח בקרבות יצליח גם הפעם.
ביום ו' נפרדנו יצאתי לחופשת השבת.
כששבתי הערב למשמרת נודע לי שנפטר. צר לי ובין טיפול לטיפול אני משתפת אותכם בכאבי.ובוודאי בכאבם של בני משפחתו ועשרות החברים שביקרו אותו במהלך המאבק שניהל כאן על חייו שמירת צלם אנוש במקום הקשה הזה. מפתיע שאת הכדורים למניעת כאבים היה מסתיר בארונית ולא לקח מהם כדי לא לאבד את צלילות דעתו. מדובר בכוח סבל כמעט לא יתואר.
כאן במקום הקשה מתגלים מידי פעם גיבורים אמיתיים כאלו
שמתמודדים עם הכאב והידיעה באופן מעורר כבוד.
יהי זכרו ברוך!!

נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים