לקרוא את
לוליטה בטהרן
החיים והספרים
כתבה אזאר נפיסי
מאנגלית: אופירה רהט
445 עמוד
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד
ראשית דבר
הרבה פעמים כשכותבים כאן בקומונה רשימה על ספר מציינים על יד שמו אייקון של .
לא פעם ציינתי שלי חסר אייקון של "רשמי קריאה" או "חוות דעת", כי אחרי הכול לא כל הנכתב הוא בחזקת המלצה.
הפעם, אני ממליצה !!
אלא אליה וקוץ בה – אין הספר בחזקת סיפורת בדיונית כפשוטו.
נכון, שמו עלול לגרום להבנה שמדובר בסיפורת הקשורה בספר של נבוקוב הידוע: לוליטה,
כך אני סברתי. להפתעתי פגשתי בספר לא רק את נבוקוב וספרו לוליטה, כי גם את פנין ויצירות אחרות של נבוקוב, כמו גם הרבה יצירות של סופרים אחרים.
על הספר
הספר הוא כעין סקירה שנכתבה בדיעבד על עבודתה האקדמית של אזאר נאפיסי שהיתה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של טהרן ובמוסדות אקדמאיים נוספים באיראן לאחר המהפכה האסלאמית.
המרצה שחלק מחייה ואת השכלתה עשתה-רכשה במערב לא הסכימה עם הדעות הרווחות באיראן הפונדמנטליסטית.
אי ההסכמה הייתה בראש ובראשונה לתפיסות המעוותות שהשלטון כפה על אורח החיים היום-יומי. אך לא פחות גם למעורבות של השלטון בתכני הלימוד.
אזאר נאפיסי שלא הייתה מוכנה לוותר, נאלצה לעזוב את משרותיה הממוסדות. תלמידותיה הנאמנות התכנסו בביתה כדי להמשיך לשמוע ולדון במיטב הספרות העולמית. סוג של "ניוון" "התמערבות מזיקה" לדעת השלטונות.
התנהלות המשטר של המהפכה האסלאמית, מאד הצר את החופש באינטלקטואלי שהיה מאד חשוב לאזאר נאפיסי.
אם כל הכאב של עזיבת בית, חברים ותרבות היא הייתה מוכנה להגר מאיראן. תקופה ממושכת הגתה בדבר, אפילו שקלה פרידה מבעלה לשם כך, כיוון שלמרות שגם הוא לא ראה "עין בעין" את החיים באיראן כמו חומיני, חאתמי ואחרים, הוא היה מוכן להמשיך לחיות בטהרן, למרות הכול.
בסופו של דבר, עזבה המשפחה את טהרן והיגרה לארה"ב שם היא מלמדת באוניברסיטת ג'ון הופקינס שבבלטימור, מרילנד.
חלק מבנות הקבוצה שהספר מספר עליהן, גם הן עזבו את טהרן ומצאו חיים חופשיים ללא הכרח בכיסוי ראש ולבוש איראני מסורתי.
הספר מחולק לארבעה חלקים:
חלק ראשון לוליטה
חלק שני גטסבי (ספרו של סקוט פיצג'רלד "גטסבי הגדול")
חלק שלישי ג'יימס (דיון ביצירותיו של הנרי ג'יימס ובתמות האופייניות לו ולסגנונו)
חלק רביעי אוסטן (בעיקר על "גאווה ודעה קדומה")
טעות לחשוב שהדיון והניתוח הם ספרותיים בלבד. כפי שכתוב על גב הספר: "הספר הוא דיון מרתק על הקשר בין החיים לאמנות ועל כוחה המשחרר של הספרות".
הדיון בכל אחד מהנושאים קשור קשר אמיץ בחייהן של המתדיינות (שהן לא יצורי בדיון) ובהשלכותיה של המציאות בטהרן על חייהן.
לי חסר בספר הצגת המשתתפות בצורה מפורטת יותר. דווקא החלק האחרון דן בהן ביתר אריכות. אם מחפשים הנמקה תוך ספרותית לדבר, בקלות אפשר למצוא – העיסוק בסגנון כתיבתה של ג'יין אוסטין, מזמן ירידה לפרטים של הנפשות המשתתפות בספר...
לדעתי, ראוי היה להתחיל א6ת הספר דווקא בפרק הזה ולא להשאירו לסוף.
לסיכום
ספר לא קל, אך מאד מעניין, המראה איך החיים והאמנות הולכים יד ביד.
בספר כפי המשתמע יש הרבה ביקורת על החיים באיראן.
לדוגמה עמ' 312 בהתייחסות למלחמת איראן - עירק:
"המלחמה הסתיימה כמו שנפתחה, לפתע ובשקט. כך לפחות נראה לנו. השפעות המלחמה עלינו ימשכו זמן רב, אולי לתמיד. תחילה היינו אובדי עצות ולא ידענו איך לחזור למה שנחשב לחיים נורמליים לפני המלחמה. הממשל האסלאמי קיבל על כורחו את השלום בגלל אי-יכולתו להדוף את ההתקפות העירקיות. תבוסות תמידיות בשדה הקרב השאירו רבים מאנשי המליציות ומשמרות המהפכה במצב רוח נואש ומפוכח מאשליות. הלוך הרוח בקרב תומכי המשטר היה שפוף. האייתולה חומייני הכריז שהשלום בעיניו "שתיית קובעת התרעלה". הלוך הרוח הזה השתקף באוניברסיטאות, בעיקר בקרב המילציה, החיילים המשוחררים והנספחים אליהם: בעיניהם, שלום פירושו תבוסה.
המלחמה עם האויב מבחוץ הסתיימה, אבל המלחמה עם האויב מבפנים לא תמה. זמן קצר אחרי חתימת הסכם השלום, מינה האייתולה חומיני ועדה בת שלושה חברים בבתי-הסוהר האירניים שתחליט עד כמה האסירים הפוליטיים נאמנים לממשל. אלפים בהם אסירים שהיו כלואים שנים וחיכו למשפט ואחרים שכבר ריצו את תקופת מאסרם והיו אמורים להשתחרר, הוצאו להורג בזריזות ובסודיות. קורבנות ההוצאות להורג ההמוניות האלה נרצחו פעמיים. בפעם השניה בידי השקט והאלמוניות שהתלוו להוצאתם להורג, שגזלו מהם מוות שמכירים בו ובמשמעותו וכך – אם ננסח במילים את דברי חנה ארנדט – סתמו את הגולל על העובדה שחיו אי-פעם באמת."
אם יש מי התוהה האם האמנות היא השתקפות של החיים ומה חלקה של האמנות בחיים, אולי ספר זה יעזור לו לגבש דעה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
(מתוך ויקופדיה)
חנה ארנדט (גרמנית: Hannah Arendt) (14 באוקטובר 1906 - 4 בדצמבר 1975) הייתה פילוסופית יהודיה-גרמניה (על אף שניסתה להתנער מההגדרה כ"פילוסופית" והעדיפה לתאר עצמה כ"תאורטיקנית פוליטית"). היא זו שטבעה את המונח "הבנליות של הרוע" בהקשר לנאצים, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
