שלומית וישראל מירון מספרים על שני חברים טובים:
ארנון הבוקר ובילי הכלב, על פרידה שנכפתה עליהם ועל מפגש מחודש מלא שמחה ואושר; ובתוך כך פותחת צוהר לקיבוץ בימים עברו – עולם שהיה ואיננו עוד.
“שָׂפָם גָּדוֹל מִתַּחַת לָאַף הַמַּסְתִּיר אֶת הַפֶּה,
הִתְפַּרְצֻיּוֹת שֶׁל צְחוֹק וְשִׂמְחַת חַיּיִם הַנּוֹבְעוֹת מֵאֹפִי טוֹב וְנוֹחַ,
תַּלְתַּלִּים שֶׁיּוֹרְדִים מֵהָרֹאשׁ עַל הַמֵּצַח וְכִמְעַט מְכַסִּים אֶת
הַמִּשְׁקָפַיםִ, שֶׁיּשֵׁ לָהֶם עֲדָשׁוֹת עָבוֹת’, יָכוֹל לְהַתְאִים רַק
לְאַרְנוֹן…
כְּמוֹ שֶׁאַרְנוֹן הָיָה מְתֻלְתָּל וְשָׂעִיר, כָּךְ הָיָה גַּם הַכֶּלֶב בִּילִי!
כֶּלֶב פּוּדֶל מְתֻלְתָּל שֶׁתַּלְתַּלָּיו הִסְתִּירוּ אֶת עֵינָיו הַנּוֹצְצוֹת
וְאֶת שְׂפָמוֹ.”