ביקורת ספרותית על מוזיאון התמימות מאת אורהאן פאמוק
ספר מעולה

---

מוזיאון התמימות
אורהאן פאמוק
מטורקית: משה סביליה-שרון
520 ע'
תוספת: מפת איסטנבול
מפתח שמות ע' 523-527

הספר עוסק (מלבד סיפורו של קאמל הדמות המספרת) בצורך של אנשים מסוימים לאסוף חפצים.
ההערה הבאה אולי היא ספוילר לכן מי שחושש מכאלה עדיף שלא יקרא:
הסיפור מסופר ע"י קאמל (אם תגיעו לסופו, תהיה לכם הפתעה לגבי זהותו של המספר)
הדמויות והנושאים העקריים:
קאמל –הגיבור המספר הוא אספן.
הסיפור מתחיל לאחר שקאמל שלמד במערב, חוזר לאיסטנבול.
ה"התמערבות" היא דרך חיים מקובלת עליו ועל חבריו אנשי העשירון העליון באיסטנבול
פוסון - בת משפחה רחוקה של קאמל, ממעמד נמוך יותר.
סיבל – ארוסתו של קאמל.
דמויות נוספות הם בני משפחתם וחבריהם של קאמל ופוסון, פרידון בעלה של פוסון.
אורהאן פאמוק – סופר
מוזיאונים והכרוך בהם.
רקע פוליטי, תרבותי וחברתי של תורכיה המסורתית והמודרנית. (לא בהגזמה)

קצת מתוכן הספר:
כפשוטו, הספר מספר את ספור אהבתו של קאמל (בשנות השלושים לחייו) לפוסון הצעירה יותר.
בתחילת הספר, ברור שקאמל יתארס עם סיבל בת מעמדו איתה היה בקשר זוגי.
הפגישה המחודשת עם פוסון משנה את מהלך חייו של קאמל, אך הוא בכל זאת מתארס עם סיבל.
לאחר זמן מה, קאמל שאוהב את פוסון, מבטל את האירוסים לסיבל ויוצא לחפש אחר פוסון שנעלמה לו. הוא לא יודע שבינתיים פוסון המאוכזבת התחתנה עם פרידון הקולנוען.
קאמל נשאר בודד ופגוע. כשהוא מצליח למצוא את פוסון ומשפחתה (היא ובעלה פרידון גרים אצל הורי פוסון) הוא נעשה שם בן בית. לעתים קרובות הוא סועד על שולחנם. כמעט תמיד הוא יוצא משם עם חפצים שיש להם ערך רב לגביו. את החפצים הוא מביא לדירתו בבית מרהמט.

כשקאמל מגיע לראשונה לבית אהובתו, הוא מגיע לשם כאילו מתוך עניין להפיק סרט.
הפקת סרט היא הלגיטימציה לשהות המרובה של קאמל בבית משפחת קסקין.
לפי המתוכנן פוסון תהיה הכוכבת, פרידון בעלה יהיה הבמאי וקאמל יהיה המפיק.
בסופו של דבר, הסרט בכיכובה של פוסון לא מופק. כי קאמל לא רוצה שההמונים יתחלקו איתו בפוסון. הוא לא רוצה שפוסון תהיה כוכבת, נערצת על ידי רבים.
אם זאת, אי הפקת הסרט לא מונע ממנו להמשיך ולהרבות בביקורים בבית משפחת קסקין.
בחלקה הגדול, העלילה מתרחשת בבית הורי פוסון. אם זאת די הרבה מעלילת הספר עוסק בקולנוע התורכי.

האובססיה של קאמל לפוסון מביאה:
1.לביטול אירוסיו לסיבל.
2. להיותו דחוי על ידי חברתו-המעמדית הטבעית.
3. להתענינות כביכול בישילצ'ים – ההוליווד התורכי כתוצאה מהקשר שלו עם פרידון (הקולנואן, בעלה של פוסון).

עוד על קאמל: הגיבור המספר הוא אספן. אספן של חפצים בכלל ובמיוחד של חפצים הקשורים באהבתו לפוסון. בספר יש רשימות ארוכות של חפצים אותם אוסף קאמל למוזיאון שלו.
כתוצאה ממהלכם של חייו מחליט קאמל להקים מוזיאון לחפצים הקשורים בחייו ואהבתו הגדולה. הגיבור-המספר הרואה את החיים גם כזירה של לחצים וחש עצמו מוכה ופצוע, נזקק לנחמה. אנשים פגועים נכון לספר זה זקוקים להתנחם בחפצים.
מאליו יובן שהספר עוסק (מלבד סיפורו של קאמל) בצורך של אנשים מסוימים לאסוף חפצים. לפי הכתוב (ע' 498) חפצים יכולים להביא נחמה.

הספר, כתוב בנימה מרוחקת כי הוא מסופר בנקודת זמן רחוקה עשרות שנים מזמן ההווה הסיפורי.
מאד מצא חן בעיני הקטע המספר על אותם אספנים שבסופו של דבר חייבים לפנות את ביתם, כי מרוב חפצים שנאספו, אין להם מקום בבית.
הנה קטע הסבר על הצורך של קאמל באיסוף חפציה של פוסון:

" בשלב מסוים הגעתי למצב שיכולתי להיזכר בזמנים שביליתי עם פוסון, בישיבה המשותפת שלנו בארוחת הערב, מבלי לגעת בחפצים אלה רק מתוך התבוננות בהם. הרגעים הנפרדים זה מזה שקישרתי לחפצים השונים – למלחיה מפורצלן, לסרט מידה בצורת כלב, לפותחן קופסאות שדמה למכשיר עינויים או לבקבוק של שמן חמניות "בטנאי" שמעולם לא אזל ממטבחה של משפחת קסקין – הלכו והתחברו לרצף ארוך על פני הזמן. ההתבוננות בחפצים שהצטברו בדירה בבית מרהמט, כמו ההתבוננות בבדלי הסיגריות, הזכירה לי אחת לאחת את החוויות שחוויתי עם פוסון ומשפחתה ליד שולחן ארוחת הערב. (ע' 394)
בסוף הספר (עמ' 493-4 ) בפרק העוסק באספנים , מציין המספר שיש שני סוגי אספנים:
1. האספנים ה"גאים", שמתגאים באוסף שלהם ורוצים להציג אותו לראווה.
2. האספנים ה"ביישנים", שמסתירים את האוסף שלהם באיזו פינה.
הראשונים הם אספנים שאפשר למצוא בארצות המערב. הסוג השני– משתייך לנטיות לא מודרניות.

נושא נוסף היא ההאבחנה בין נטיות מסורתיות להתמערבות ורצון לנהוג בדרך מודרנית.
ברקע הסיפור משמשות יחד ההיסטוריה התורכית הישנה וגם המודרנית. תמונתו של אתאתורק ניבטת מהרבה קירות בספר.
הרצון למצוא את הכיוון הנכון לחברה התורכית בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים גם הוא מענינו של ספר זה.

» ביקורות נוספות של שלומיתמי
» ביקורות נוספות על מוזיאון התמימות