ביקורת ספרותית על מתכונים מכושפים מאת שרה אדיסון אלן
ספר מעולה

---

מתכונים מכושפים כתבה: שרה אדיסון אלן. מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מאד שמחתי לקרוא את הספר.
לא בגלל שאני שייכת לגילדה של המכשפות.
נכון שיש לי מטאטא, אבל הקשר שלי לקיטרינג או למשפחת וייוורלי או לעיירה בסקום שבדרום ארה"ב הוא קשר ספרותי בלבד, תודות לספר שובה לב זה.
"שובה לב" אלו מלים מגב הספר ואני בהחלט מסכימה להם.
הסיפור הוא על משפחה שנחשבה לחריגה בבסקום. קלייר וייוורלי היא בעלת קיטרינג המשלבת במאכלים שלה צמחים מגינתה. לצמחים תכונות המשפיעות בדרך כלל על האוכל.
למה 'בדרך כלל'? כי למשל על טיילר יוז, מרצה לאמנות שגר בבית הסמוך לקלייר הם לא משפיעים. כדי שלא אגניב ספוילרים לסקירה, לא אספר למה בדיוק התכוונה קלייר כשהכינה לטיילר את המאכלים המסויימים האלה.
נוסף לקלייר וטיילר,הסיפור מספר גם על סידני(28) אחותה הצעירה של קלייר (34) ועל ביי הילדה, בתה של סידני. שכבר בגיל הצעיר שלה ניכר בה שהיא בת למשפחת וייוורלי ושיש לה תכונות מיוחדות. רגישות יתר לאנשים ותופעות? יכולות של מכשפה?. לביי מאד חשוב להיות שייכת. המעבר לבוסקום והמגורים עם אמה בבית דודתה קלייר,
נותנים לה בסופו של סיפור את ההרגשה ש:"כן, הכל יהיה בסדר עכשיו. מושלם למען האמת." (עמ' 267) כך מסתיים הספר בדבריה של ביי הילדה.
ניתן להבין שלפני כן לא הכל היה בסדר ורחוק משלמות:
לקלייר יש הרבה מה ללמוד על עצמה כדי שהדברים יוכלו להסתדר עבורה.
סיפור החיים של סידני, (אגב קלייר וסידני הם אחיות למחצה, לכל אחת אב אחר) הוא סיפור קשה.
הדמויות העיקריות הנוספות בספר לכל אחת מהן יש את סיפור הרקע שלה. המקשה עליה 'לזרום'. רק לאחר שהן מנהלות דו שיח (עצמי או עם זולת משמעותי) הן יכולות להנות מחייהן.
כסיכום אציע את הבית בבוסקום כמרכז את קווי העלילה. אם כי היא מתרחשת לא רק שם.
הבית הוא הבית שקלייר ירשה מהסבתא שלהן (בנוסף לתכונות משפחתיות אחרות) ואליו מגיעה סידני כדי למצוע מקלט ולאפשר לביי לגדול.
סידני לא אהבה את בוסקום ועוד פחות אהבה להיות שייכת למשפחת וייוורלי. בסופו של סיפור היא מרגישה עצמה שייכת לבוסקום, למשפחה ולבית, כולל עץ התפוחים המיוחד שבגנה.
זהו סיפור על הצורך להיות שייך המסופר באופן חינני ומעניין.
לא אוכל לסיים רשימה זו מבלי מספר אמירות על עץ התפוחים:
הפגישה הראשונה שלנו עם העץ היא בעמ' 12 מנקודת הראות של קלייר :
"... לפתע קפאה במקומה. היא הסתובבה והביטה סביבה. הגן היה שקט ולח, עץ התפוחים בעל המזג ההפכפך שבקצה החלקה נרעד מעט, כמתוך חלום. דורות של בני וייוורלי טיפחו את הגן הזה. עברם היה טמון באדמה הזאת, אך גם עתידם...."
טיילר (עמ' 30 ו-31)
"כפות רגליו פגעו במשהו, והוא השפיל מבט וראה שבעט בתפוח. עיניו עקבו אחר שביל תפוחים אל ערמה קטנה שלהם, סמוכה לגדר. תפוח נוסף פגע בארץ בחבטה. זו היתה הפעם הראשונה שהתפוחים נשרו בצד שלו של הגדר. למעשה הוא לא היה יכול אפילו לראות את העץ מן הצד שלו." הוא הרים תפוח ורוד קטן, ניגב אותו בחולצתו ונגס בו.............................................. ואז הוא חלם חלום מדהים.
קלייר בשיחה עם אחיניתה ביי (עמ' 213)
"העץ הזה לא מסוגל לא לדחוף את האף" .......
העץ התנער כלפי מעלה כשנכנסו לגן.
(ביי) "הוא בטח די בודד."
קלייר ניענה בראשה והלכה להביא את חפירה מן הסככה. "הוא נרגן ואנכי, ביי. אל תשכחי את זה. הוא רוצה לספר לאנשים דברים שאסור שידעו."
קלייר נהגה לאסוף את התפוחים ןלהטמין אותם באדמה, כדי שהאנשים לא יאכלו אותם, מהסיבה האמורה במשפט הקודם.
(עמ' 264) על דיויד, אביה של ביי שברח בבהלה אחרי שאכל מהתפוח: "משהו רע עמד לקרות לו בכלא, והוא ידע את זה. זה בוודאי מה שראה כשאכל את התפוח, הסיבה שבגללה ברח... "
אנחנו כמעט נפרדים מהמסופר ומהעץ בעמ' 266 : "ביי צפתה בשלושתן מתחבקות, ואז יוצאות מהגן באשכול של בנות וייוורלי, מדברות עם הידים, נוןגעות, צוחקות.
העץ רעד מהתרגשות, כאילו צחק איתן.
הוא השליך תפןח אחריהן."

» ביקורות נוספות של שלומיתמי
» ביקורות נוספות על מתכונים מכושפים