ביקורת ספרותית על נו ואני מאת דלפין דה ויגאן
ספר מעולה

---

נו ואני
כתבה דלפין דה ויגאן
מצרפתית: רמה איילון
כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור
191 ע'

המספרת של ספר זה היא נערה פריזאית בת 13 .
לו ברטיניאק היא נערה מחוננת הלומדת עם ילדים מבוגרים ממנה, כיוון שהיא 'קפצה' שתי כיתות.
היא לא זוכה לאהדה רבה בכיתתה, אך דווקא לוקה הנער המבוקש, שם אליה לב ונעשה ידידה.
משפחותיהם של לו ולוקה הן לא משפחות נורמטיביות, בכל אחת מהן יש חסר אחר.
הידידות בין לו ללוקה נותנת לשניהם כוח לפעול גם למען אחרים.
את עיקר הפעילות שלהם הם משקיעים בנו, המתגוררת ברחוב. סיפורה האישי של נו גרוע הרבה יותר מזה של שני ידידיה החדשים.

האם נו תאפשר לשניים לעזור לה? או שנו הינה היפוכו של השועל מ'הנסיך הקטן' והיא אינה רוצה שיאלפו אותה – דרך המאפשרת הזדקקות של אחד לשני, לפי הבנתה של לו.

לו מכירה בע"פ את הקטע הרלבנטי מתוך 'הנסיך הקטן' סיפרו הבלתי נשכח של אנטואן דה-סנט אכזפרי וכשהיא חושבת על אילוף (הזדקקות) היא נזכרת בדבריו של השועל:
"בשבילי אתה עדיין רק ילד קטן, ילד כמו מאה אלף ילדים אחרים, ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי. בשבילך אני רק שועל, שועל כמו מאה אלף שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם. ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם...
אולי זה כל מה שחשוב, אולי מספיק למצוא מישהו לאלף" ('נו ואני', ע' 141)

נראה לי שכל ענינו של הספר הוא הצורך בהזדקקות. בלהיות שייך! למשפחה, לקבוצה..
הילדה לו, היא מחוננת ולא פעם הרהוריה הטריוויאליים מנוסחים בצורה מאד מלומדת:
"לי לא אכפת בכלל שיהיו כמה עולמות בתוך אותו עולם, ושכל אחד יישאר בעולם שלו. אני לא רוצה שהעולם שלי יהיה תת קבוצה A שאין לה שום חיתוך אם תת-קבוצות אחרות (B C D), שהעולם שלי יהיה ביצה מבודדת משורטטת על הלוח, קבוצה ריקה. הייתי מעדיפה להיות במקום אחר, לעקוב אחרי ישר שיוביל למקום שבו העולמות מתקשרים ביניהם, חופפים זה לזה, שקווי המתאר שלהם חדירים , שהחיים בהם ליניאריים, בלי שברים, שהדברים לא נקטעים בהם בבת אחת, בלי סיבה, שהרגעים החשובים נמסרים יחד עם הוראות הפעלה (רמת סיכון, חיבור לרשת חשמל או לסוללה, חיי סוללה משוערים) והציוד הדרוש (כריות אויר, GPS ,מערכת סיוע לבלימה במצבי חירום )". (ע' 56-7"נו ואני" דלפין דה ויגאן)



כאמור, לו היא מחוננת ומאד מודעת להיותה ילדה חושבת:
" יש בחיים משהו מעצבן. משהו שאין מה לעשות נגדו: אי-אפשר להפסיק לחשוב. כשהייתי קטנה התאמנתי בזה כל ערב. השתערתי על המיטה וניסיתי לרוקן את הראש לגמרי. גירשתי את המחשבות אחת אחרי השנייה, עוד לפני שיהפכו למילים. עקרתי אותן מהשורש. קטלתי אותן מהבסיס, אבל תמיד נתקלתי באותה בעיה: לחשוב על להפסיק לחשוב זה עדיין לחשוב. ונגד זה אין מה לעשות." (ע' 103 "נו ואני" דלפין דה ויגאן)

נושא נוסף בספר הוא - הפער בין יכולת החשיבה והלמידה של לו והצורך שלה לתפקד כילדה מוגנת על ידי הוריה גם הוא אחד הנושאים החוזרים בספר.
למען האמת לו לא רוצה לקבל את המשתמע מתקרית האופניים (קטע של זיכרון מהעבר) כאשר אמה הדיכאונית, לא עוזרת לה כשהיא נופלת בפארק מאופניה.
זה קרה כשלו הייתה בת 9-10 ואישה אחרת עזרה לה.... "אני מבינה מה זה אומר..... זה אומר שאצטרך להיות חזקה, שאצטרך הרבה אומץ, שאצטרך לגדול עם זה. או יותר נכון, בלי זה."(ע' 162) והכוונה לאם מגוננת.ש.מ.

נושא נוסף העולה בספר הוא בקורת על השיטה של המשטר המפקירה אנשים:

"... אנחנו מסוגלים להמציא חומרי בנייה 'חכמים' שסופגים מזהמי אוויר אורגניים ולא אורגניים, אנחנו מסוגלים לייצר שואבי אבק ומנורות שנדלקות בעצמן כשחוזרים הביתה. אנחנו מסוגלים להפקיר אנשים לגור בשולי הכביש... " (ע' 136)

"אנחנו מסוגלים לשלוח מטוסים על-קוליים וטילים לחלל, לזהות פושע בעזרת שערה או פיסת עור קטנטנה, להנדס עגבנייה שנשארת שלושה שבועות במקרר בלי להצטמק, לאחסן מיליארדים של שביבי מידע בתוך פרעוש מיקרוסקופי. אנחנו מסוגלים להפקיר אנשים למות ברחוב. " (ע' 61)

מילות לסיום:
הספר, למרות היותו מוקדש לנושאים קשים (חסרי בית, משפחות לא מתפקדות, משטר שלא דואג לאזרחיו ועוד). כתוב בצורה סוחפת וקריאה. מומלץ.

» ביקורות נוספות של שלומיתמי
» ביקורות נוספות על נו ואני