“סיפור קטן על חיים שיש בהם הבטחה. אולי.
לו ברטיניאק היא נערה בת 15 בתיכון רגיל בפריז. היא נערה מבריקה, קטנת גוף ולה מי שיהיה חבר אמת, לוקה מילר, בחור גדל גוף, יפה ושם זין על כל מה שהולך בכיתה. אין ביטוי טוב מזה. ואיך אלה מתקשרים?
לו פוגשת יום אחד נערה מבוגרת ממנה בתחנת מטרו, באותו זמן לא ידעה בת כמה היא ומי היא, שמה נו. מפה לשם מבינה לו שנו חסרת בית, מחפשת כל לילה היכן לשים את ראשה וכל רכושה מסתובב עמה כל הזמן. לו מחליטה לכתוב עבודה על חסרי הבית ולראיין את נו. זה מצליח. הן מתחברות. אלא שמכאן דברים מקבלים מפנה משונה: ללו אם ואב, הם איבדו בת נוספת בעודה תינוקת, האם שקעה בדיכאון, האב החזיק את המשפחה ככל יכולתו. בסה"כ הם משפחה מתפקדת ומסודרת.
לו הבינה שפתרון ממשי למצבה של נו לא ימצא ולכן החליטה "לאמץ" אותה. היא הכינה הסבר מלוטש, הציגה אותו להוריה ואלה הסכימו קודם לראות את נו. המפגש מצליח ונו עוברת לגור אצלם. זה עד כדי כך מצליח, שנו מהווה עבורם מטרד קטן ככל האפשר, מנקה אחריה, מוצאת עבודה שקודם לא היתה יכולה למצוא בהיעדר כתובת קבועה. עד כאן טוב ויפה. נו ולו מבלות לעיתים קרובות אצל לוקה, הגר בעצמו בדירה לבד, אביו עזב ואמו דואגת להשאיר צ'ק ובעצמה גרה במקום אחר. נראה שהכל מתקדם על מי מנוחות, אבל לא לעולם חוסן. פתרונות אציליים כמו האימוץ של לו אפילו בספרים לא מתרחש ואכן נו מביעה חוסר שביעות רצון מהבוס המרושע שלה, אלכוהול וכדורים הנמצאים בבית בשל דיכאונה של האם נכנסים לתמונה והכל משתבש. למרבה הפלא, דווקא האם יוצאת מדיכאונה על מות בתה השניה, אבל כנראה שאין רע בלי טוב.
נו עוזבת את הבית שכה היטיב עמה ובוחרת פיתרון אחר, בו מעורב גם לוקה, אבל גם זה נגמר כך שזו שהוטב עמה, בחרה להרע למיטיביה.
הספר לא גדול, 191 עמודים מרווחים. הפתרונות שבו, גם אם לזמן מה הם מין אידאל שיכול לעבוד, אידאל נשאר אידאל על הנייר בלבד.
ומה עם לו ולוקה? צעדו אל השמש.”

“#
המספרת בגוף ראשון היא לוּ, ילדה בת 13, שקפצה שתי כיתות ולומדת בכתה י'. היא ילדה בודדה שאינה מצליחה לגשר על פער שתי השנים בינה לבין חבריה לכתה. יש לה אבא מסור, אמא בדיכאון, היא אומרת שהיא מחוננת – בזה לא הצלחתי להיווכח. היא תלמידה מצטיינת, יכולה לשלוף מזיכרונה קטעי וויקיפידיה שלמים אבל שום דבר בסיפור הזה אינו מצביע על יכולת חשיבה והסקת מסקנות יוצאת דופן או אפילו טובה לגילה.

לוּ נתקלת ומתחברת לנוֹ, חסרת בית בת 18. רכושה צרור בטרולי, היא לבושה בלואים, ישנה כל יום במקום אחר, לפעמים אוכלת ולפעמים לא. הסיפור על פניו מאד עצוב, ומרפרר על מה שאפשר לפעמים לראות ברחובות בעיקר בערים גדולות – אנשים שחייהם סטו ממסלולם והם לא מצליחים להחזירם למסלול שיתן להם מה שאנחנו רגילים לחשוב שהוא טעם החיים: משפחה, חברים, רכוש.

הדמויות לא משכנעות בלשון המעטה. לא "המחוננות" של לוּ, לא החבר שלה, שנשאר שתי כיתות ולומד בגיל 17 בכתה י', לא תיאור הדיכאון של האם ולא האחריות של האב. דה ויגאן חסרה לחלוטין אמינות סיפורית ומעלה על דעתי את כל אותן סופרות המתבלות סיפורים רומנטיים באימי השואה. דה ויגאן לא עשתה את זה (צריך להודות על חסדים קטנים) אבל כמוהן היא תיבלה את סיפורה במצב שבודאות לא התנסתה בו, מעבר למאמרים עצובים בעיתנות.

לפני זמן מה קראתי ספר אחר של הסופרת. אני לא זוכרת שום דבר ממנו, ולמרות שדירגתי בארבעה כוכבים, ההרגשה שנותרה לי ממנו היא של חמיצות. נראה לי שהסופרת אמנם מתוחכמת יותר מהסופרות האמריקאיות שהזכרתי, המספרות סיפורים על רקע השואה. היא ממלאת את הפערים בכתיבה כמו פיוטית, אבל באופן מהותי עושה כמותן. בוחרת רקע סיפורי נוגע ללב, הישר "מהחיים", כאילו. דוגמה מצויינת לרעיון שנשלף מהחיים עצמם, שרמת הביצוע שלו רק מדגישה עד כמה הוא רחוק מחיי הסופרת ומשמש רק לסחיטת רגשות מהקוראים.”

“לפעמים משהו כל כך פעוט יכול לשנות הכל. מפגש מקרי של שתי נערות בתחנת רכבת בפריז.
"יש לך סיגריה"? שואלת המבוגרת יותר הלובשת מכנסי חאקי מלוכלכים. ציפורניה כסוסות.
אין לה. היא מציעה מסטיק במקום.
"שלום, אני נוֹ. ואת?"
"נו"?
"כן"
"אני לוּ....לו ברטיניאק"
היא מבקשת כמה יורו, לדבריה לא אכלה יומיים.
נוֹ (נולוון) גרה ברחוב, חסרת בית בת שמונה עשרה. זרוקה ומופקרת לגורלה, מתאמצת לשרוד במציאות אכזרית של מי שלא יודעים אם יהיה להם מה לאכול היום או מקום לישון הלילה. מנסים לקבץ נדבות. לפעמים היא מסתדרת, לעתים לא. במחסות לחסרי הבית ישנים עם עין פקוחה כדי לא יגנבו דבר מהמעט שיש. חלקם התרגלו לישון בחוץ עטופים בשקיות ניילון או מעבירים שעות בקניונים, תחנות רכבת ובתי קפה, העיקר למצוא מחסה ולהתחמם בקור המקפיא של החורף הצרפתי.
לוּ הינה נערה מחוננת, מנת משכל של 160. בת 13 בלבד וכבר בכיתה י' אחרי שקפצה שתי כיתות, קטנה מחבריה לכיתה. פצפונת, קורא לה בחיבה לוקה המגודל, בן כיתתה. המורה הוא מר מארן, גבר נוקשה וקפדן להחריד העומד לצאת לגימלאות. לו חיה עם הוריה בדירה טיפוסית, משפחה קטנה שחוותה צער.
ובין הנערות מתפתח קשר יוצא דופן, שקשה להגדירו. סוג של אחווה, רעות, הבנה. שני עולמות כל כך שונים נפגשים ונראה שדווקא הניגוד הוא המושך אותן זו לזו. שתיהן חוו טרגדיה בחייהן. עם הזמן נו מוצאת עבודה כחדרנית ועוברת לגור זמנית אצל לו. ל-נו יש חלומות ותקוות חוץ מאשר עבודתה הקשה במלון עם מנהל נצלן ורמאי. התקוות האלה והקשר יוצא הדופן ישפיעו על גורלן.
דרך עיני לוּ (המספרת) מגלה הקורא את העולם הקשה של חסרי הבית. קשה לה להבין.
'אנחנו מסוגלים לשלוח מטוסים על קוליים וטילים לחלל, לזהות פושע בעזרת שערה, להנדס עגבניה ולאחסן מליארדים של שבבי מידע בפרעוש מיקרוסקופי ועם זאת להפקיר אנשים למות ברחוב'.
יש בספר הקצר שקשה להניחו מהיד משהו כובש, אנושי וחם.”

“הרמתי את "נו ואני" מהמדף בספרייה. המילה "מחוננת" קפצה לעיניי ויותר מזה לא היה צריך. לקחתי אותו הביתה וקראתי, קראתי, קראתי.

קודם כל, מדובר בספר ממש קצר - 191 עמודים. אין להסיק מכך דבר וחצי דבר על איכותו.

לו ברטיניאק היא נערה מחוננת - היא דומה לי באופן קסום. היא פוגשת נערה חסרת בית בשם נו ומנסה לראיין אותה עבור עבודה לבית הספר (לו קפצה שתי כיתות ובגיל 13 היא לומדת בכיתה יו"ד.). אך ככל שהראיון מתקדם לו נקשרת לנו ומנסה לעזור לה. לבסוף היא מזמינה אותה לגור בביתה.
אמא של לו שקועה בדיכאון בעקבות מות תאיס, אחותה הקטנה של לו. אבא של לו מנסה לעזור, אבל האמא נשארת אטומה.

במקביל, אנחנו קוראים על חייה של לו בבית הספר. על לוקה, הנער שהיא מחבבת, ועל הקושי שלה להיטמע בכיתה יו"ד. הפער הוא לא רק ברמה השכלית (לטובתה) אלא גם ברמה הגופנית - נערות בנות חמש-עשרה הרבה יותר מפותחות ממנה. לו פוחדת ללכת למסיבות וחוששת לפתח את הקשר עם לוקה.

במשך הספר נו חווה עליות וירידות, ומוכיחה לנו, הקוראים, שנדרשת עבודה קשה מאוד כדי לשנות הרגלים ישנים.

האופן שבו כתובות המחשבות של נו מדהים. כמובן, יש כאן גם עניין של תרגום טוב, אבל אני בטוחה שזה כך גם במקור - פשוט רצף בלתי נגמר של אסוציאציות, חלומות, מחשבות ורצונות. כמו אצלי. איכשהו, כמו שלו מעידה, אף פעם אי אפשר להפסיק לחשוב.

הספר עוסק בכמה נושאים בעדינות מופלאה דרך המחשבות של נו ובכל זאת הוא לא נשמע "מתפלסף".

סיפור עדין, יפה ומדויק.”