ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שני, 29 באוקטובר, 2012
ע"י שלומיתמי
ע"י שלומיתמי
כללי הנימוס
אמור טאוולס
מאנגלית בועז וייס
מודן הוצאה לאור
330 עמוד
הספר בגדול (יש במילה הזו מריח ההסתייגות) מצא חן בעיני וכדי להראות שאני בחברה טובה, אני מצטטת אילנות גבוהים:
"...שנון, מבריק, שופע מזימות אפלות." גארדיאן
"ספר חובה: מרתק ויפהפה." סאנדיי טיימס
"זהו ספר מיוחד במינו... טאוולס נולדה לכתוב." הראלד סאן
עד כמעט לסוף הספר מאד מאד נהנתי: ספר שיש בו בנוסף לסיפור איכויות אחרות 'קונה' אותי. כאן יש דמויות מענינות, עלילה מיוחדת ואולי מה שחשוב לי, יש בספר "כתיבה רעננה", הנה קטע לדוגמה:
"…. בדרך חזרה נתקלתי בצ'רנוף הזקן. הוא עמד בקצה המסדרון והביט בקהל.
"שלום לכלוכית," הוא אמר ברוסית. "את נראית מדהים."
"יש לך תאורה מחורבנת"
"יש לי עינים טובות"
הוא נד בראשו לעבר השולחן שלנו. איב ניסתה לשכנע את טינקר להצטרף אליה למשקה.
"מי האיש הצעיר? שלך או של החברה שלך?"
"קצת של שתינו. אני מניחה."
צ'רנוף חייך. היו לו שתי שיני זהב.
"זה לא עובד לאורך זמן, רזונת"
"ככה אתה אומר"
"ככה אומרים השמש, הירח והכוכבים" (עמ' 41)
השיחה המצוטטת כאן היא דוגמה המעידה על הסגנון של הספר כולו.
בדרך כלל אני לא מספרת את תוכן הספר.. אם הספר מומלץ הוא עושה זאת טוב ממני. אם אינו מומלץ, חבל על זמננו – למה לכתוב (תוכן) ולקרוא סקירה על ספר, שלא כדאי לקרוא אותו?
מפעם לפעם יש לי רושם שפטור בלא כלום אי אפשר ואז אני מצטטת מגב הספר:
כללי הנימוס מעניק לנו הצצה לניו-יורק בתקופה של סוף השפל הכלכלי. הקוראים יילכו שבי אחר הכתיבה הרעננה ורבת התהפוכות, האווירה הנוצצת וגילויים עוצרי נשימה, כאשר טאוֶולס מעירה את רוחותיהם של קפוטה, סקוט פיצג´רלד ומקארתי. זהו ספר ביכורים מתוחכם ומבדר של אמור טאוֶולס על אישה צעירה בעלת דבקות נדירה במטרה.
ובחזרה לניסוח שלי:
בנוסף לרוחותיהם של הסופרים האמריקאים קפוטה, סקוט פיצג´רלד ומקארתי. מצאתי שם גם את הוגה הדעות האמריקאי הנרי דויד תורו באמצעות ספרו וולדן החוזר ומוזכר בספר פעמים אחדות.
המספרת היא נערה סקרנית אינטלקטואלית ומשכילה שבמהלך הספר מגיעה לעמדה שונה מאד מזו שאליה נולדה – משפחה עמלנית מהמערב התיכון. כאמור, יש בספר איזכורים לספרים אחדים, אך יותר מכולם ל"וולדן".
דווקא בגלל האזכור המרובה של וולדן, התרשמתי שקיים פער בין העלילה המסופרת בגוף ראשון על ידי קתרין, קייט, קתי לבין הסאב-טכסט שוולדן נוכח בו. אולי העיוות הוא פרי רוחי, אך כשאני שוקלת את ההתפעמות הראשונית שלי מהכתיבה הרעננה, מהדמויות המעניינות ומהעלילה למול ההתרשמות הסופית, יש לי אכזבה מסוימת שהיא מקורה של ההסתייגות הנרמזת במילה 'בגדול' שבתחילת דברי.
עכשיו אני חייבת להסביר גם למה התכוונתי כשכתבתי: "עד כמעט לסוף הספר מאד מאד נהנתי." -
אני יודעת שיש אמנויות שהאמירה "הדברים אינם כפי שהם נראים" ואם לא דייקתי אתכם הסליחה. במקרה של הספר המסוים הזה, ההסתייגות שלי היא כתוצאה מרושם מסוים שהספר בונה על– לא המשיך... עוד תגידו שיש פה ספוילר. קראו בעצמכם את הספר.
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
