תחילת הקשר של מיכל ויקוב בגרינלנד לא הייתה פשוטה. לאחר שיקוב הזמין את מיכל לבוא אתו לגרינלנד, היא התלבטה עם העניין.
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה." מיכל דוחפת את הטרולי שלה לתא המזוודות במטוס ומתיישבת לצד יקוב. היא מביטה בו בארשת רצינית. "איך גרמת לי לעשות את זה?"
הוא מחייך ומניע את אצבעותיו כעושה קסם. "כשרון. תמיד היתה לי יכולת שכנוע."
"לא, זה לא אמיתי..." היא מרכינה ראשה וחובטת אותו כנגד המושב שלפניה. "אני לא מאמינה שאני עושה את זה... איך קוראים לעיר שאנחנו טסים אליה?"
"ניוק."
נורת חגורת הבטיחות במטוס נדלקת.
"ניוק. וכמה אנשים גרים שם?"
"כמו דימונה."
"די..." היא נראית כאילו עומדת לבכות אבל בסוף לא בוכה. "אני לא מאמינה... אני רוצה הביתה..."
"כבר התחלתי לסדר לך שם דברים. מצאתי לך עבודה וגם סידרתי לך מקום לגור."
"איזו עבודה סידרת לי?"
"יש שם חדר כושר. הם צריכים מדריכה."
"ואיך אני אמורה לתקשר אתם בדיוק? בשפת סימנים? די, אני לא מאמינה שאני עושה את זה..."
"הם כולם מדברים אנגלית. עם מאוד נחמד, את תראי."
"ומה... איך שם?... כאילו..."
"למה את מתכוונת?..."
"לא יודעת, אוף..."
המטוס מתחיל לנוע לאט לאורך ולרוחב המסלול. הדיילת מפצירה בנוסעים לשבת.
"באמת התכוונת לזה?" היא שואלת.
"למה?"
"כשאמרת לי שם, במועדון, שאתה אוהב אותי?"
"ברור."
"כי זה ממש מוזר, זה ברור לך. קריפי אפילו. אתה בכלל לא מכיר אותי."
"נכון, ואני בכלל לא בקטע של בנות שריריות."
"אז מה הקטע?"
"לא יודע. את שבית אותי. זה לא קורה לפעמים?"
"זה אף פעם לא קרה לי. וזו גם פעם ראשונה שמישהו אומר לי ששביתי אותו."
"מיכל, את מדהימה. את נסיכה. ואת חייבת לדעת את זה."
היא מתחילה לבכות. "די, אני רוצה הביתה..."
בכריזת המטוס נשמעת ההודעה - "צוות, שתי דקות להמראה." היא נשענת אחורנית במושב בתבוסה. "חסר לך שלא יהיה לי טוב שם."
"יהיה לך טוב. עלי."
"עליך?"
"סתם, צורת ביטוי. יהיה לך טוב."
"ולא ייצא לך שום דבר ממני, אם היו לך כוונות, טוב, ברור שיש לך. אבל לא יהיה כלום."
"אני מבין. אבל תדעי שכשתרצי אותי, אני אהיה שלך ברגע."
"אתה מוזר."
"אולי תספרי לי איך הגעת לעולם פיתוח הגוף? זו הולכת להיות טיסה ארוכה."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה