ביקורת ספרותית על פרנהייט 451 - מהדורה חדשה מאת ריי ברדבורי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 8 בינואר, 2017
ע"י שומר היערות


השנה היא 2004. אני מטייל עם חבר בסלובניה, שנינו צועדים עם התרמילים ברחובות ליובליאנה היפה, בדרך אל המצודה. על הגשר שחוצה את הנהר אנו חולפים על פני נגן רחוב. אני לא הייתי מבחין בו בכלל אילולא חבר שלי היה מסב את תשומת לבי. "עזוב", אני אומר, "שלא נפספס את הכניסה למצודה."
"לא נפספס," הוא עונה, ומתיישב מול הנגן. ככה הוא, החבר שלי, וככה הם למעשה רוב החברים שלי, יודעים ליהנות מהרגע.
ודווקא אני לא כזה.
אצלי הכול חייב להיות מתוכנן, מדויק, לפי לו"ז. החיים אצלי זה רצף של משימות, ואם אני לא עומד בהן אני מרגיש כעס וזעם ואכזבה מעצמי.
כל דבר הוא יעד שצריך לכבוש, או משימה שיש לעמוד בה.
להיות תמיד כבו נמלה עובדת, במקום לאפשר לעצמי להיות קצת כמו החגב העצלן.
לפעמים אני מרשה לעצמי להיות החגב. ואז, אני חש רוגע נורא גדול. אבל לא חולפות חמש שניות, והמחשבות הנוראות והחרדות והריק הקיומי נופלים עלי, כמו שק של לבנים. ואני ממהר לחזור אל רשימת המטלות, שאמנם משעבדת אותי, אבל גם מרגיעה ומסיטה את המחשבה ממשמעות החיים והריק ששולט בכול.
הספר "פרנהייט 451" מסווג כספר מדע בדיוני, אבל למעשה זו יצירה פילוסופית, אקזיסטנציאליסטית, שמתעסקת בעיקר בפחד שלנו, בני האדם, מהתייצבות אל מול התהום הגדולה. אל מול הריק.
ביצירה הזו האנושות מצאה פתרון לסבל האנושי. פשוט לא לחשוב. כמה קל וכמה פשוט. חיים בעיר גדולה, עמוסה ותוססת, נמנעים משיחות בטלות עם חברים, נמנעים מחיי קהילה, מסתגרים בבתים בהם כל קיר הוא מסך טלוויזיה ענק שמשדר ללא הפסקה תכניות ריאליטי ושעשועונים זולים, או שנהנים מהתענוגות שהעיר מספקת, או פשוט לוקחים את המכונית וטסים על הכביש ללא מטרה מיוחדת.
כולם נהנים.
כולם מאושרים.
לפעמים מישהו מתאבד אבל זה לא נורא.
וכל מחשבה עמוקה, שמטבעה היא גם מייסרת, פשוט לא מתקבלת על הדעת. אין מרפסות וכך נמנעות שיחות שכנים ונמנעת הקמת קהילה. אין טיולים בטבע, וכמובן – אין ספרים. אלו האחרונים הם האיסור החמור ביותר, איסור שבגינו בית שיתגלו בו ספרים יישרף עד היסוד. מי שאמון על שריפת הבתים הם לא אחרים מאשר... הכבאים. כן, בספר הזה לכבאים יש נפט בצינורות, וכשהם שומעים את האזעקה בתחנה הם יוצאים לשרוף בית ולא למגר את האש.
הם כלבי השמירה של ה"אוטופיה" הזו.
וכמובן, יש מי שמעז להטיל ספק במשטר הזה, ואבוי, הגיבור שמטיל ספק במשטר הוא דווקא כבאי, זה שאמור מתוקף תפקידו לשמור על המשטר.
הספר קצר, אך הסיפור עמוק מאוד, כבד, המלים נופלות עמוק אל תוך הנשמה ונשארות שם. במיוחד אצלי, שמרבית חיי אני מנסה לעטוף את עצמי במסכים שיסיטו את התודעה שלי מהדברים החשובים באמת, כי הדברים האלה גם כואבים נורא. אבל כנראה שאי אפשר באמת לחיות בלי לתת לכאב מקום של כבוד בתוך הנפש שלך.
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני שנה ו-9 חודשים)
כתוב יפה ונוגע - גם אני כשאני נוסע אני מתכנן מסלולים עם טבלאות אקסל... הייתי בלובליאנה, וחוויתי את אותה הרגשה, חייבים לעלות למצודה,לפני שזאת תסגר, והדרך פחות חשובה, העיקר שנפעל לפי האקסל. מזל שרעייתי זאת לצידי, יודעת לאזן.
כרמליטה (לפני שנה ו-9 חודשים)
כתבת ממעמקי נשמתך. מרגש.
מחשבות (לפני שנה ו-9 חודשים)
גלית, אני דווקא חושב שזה צריך להיות דבר שבשגרה להסכים אתי.
גלית (לפני שנה ו-9 חודשים)
לתדהמתי ,מסכימה עם מחשבות ספר משעמם ונוראי.
הרעיון כשלעצמו גאוני וניצב בשורה אחת עם 1984 ו האיש במצודה הרמה(שגם הם לא מציאה גדולה) ודיסטופיות דומות לכן מבאס שלא מצא את מקומו בספר שכתוב קצת יותר מרתק עם גיבור שמאפשר להזדהות עימו.
דבר שני - מסתבר שלא צריך לאסור קריאה ולשרוף ספרים כדי שאנשים יסתגרו בבית ויבהו בתוכניות ריאלטי.(למעשה אם היו אוסרים בחוק קריאת ספרים מן הסתם מיד זה היה הופך התחביב הלאומי)
מחשבות (לפני שנה ו-9 חודשים)
אחד הספרים העלובים שקראתי בחיי.
-^^- (לפני שנה ו-9 חודשים)
כתבת נפלא וחידדת עוד יותר את המסר בספר הנפלא הזה. ספר מופלא שברא עולם נוראי לכולם ובמיוחד לחובבי הספרים.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ