בְּפֶתַח הַמַּהֲדוּרָה הַחֲדָשָׁה
אורן ולדמן
ב־1960 הגיעה למנזר המצלבה בירושלים משלחת מדעית מיוחדת, אשר מומנה על ידי האקדמיה למדעים של גיאורגיה הסובייטית. משימתה היתה לנסות לאתר את דיוקנו של המשורר שׁוֹתָא רוּסְתַּוֶילִי, מחבר יצירת המופת "עוטה עור הנמר", לרגל חגיגות 800 שנים לכתיבתה, שהרי לפי המסורת, רוסתאווילי חי וכתב במנזר במאה ה־12 ופניו צוירו על אחד מעמודיו, אך כוסו בטיח בסוף המאה ה־17, כאשר המבנה עבר לידי הכנסייה האורתודוקסית היוונית.
ואכן, בתום חודשי עבודה אחדים חשפה המשלחת פרסקו הנושא את דיוקנו של המשורר, וכן כתובת בגיאורגית המציינת של שמו. בכך איששה את ההנחה, שרוסתאווילי חי במנזר בירושלים וכתב שם את "עוטה עור הנמר". גילוי זה הסעיר את הקווקז כולו, ואף הניע צעיר יהודי ממוצא רוסי, בוריס (דב) גפּוֹנוֹב, לנסות לתרגם את היצירה משפת המקור לעברית. תרגום זה היה לאחד התרגומים החשובים של שירת העולם לעברית. במשך שנים רבות אף נחשב לקלאסיקה בזכות עצמו, אזל מן החנויות וזכה לביקוש רב בקרב אספני הספרים. מהדורה חדשה זו מנסה להחזיר לו חוב של כבוד ולהעניק אותו מחדש, בגרסתו המקורית, אל קוראי העברית וחובבי השירה העתיקה.
עלילת "עוטה עור הנמר" מלאה פיתולים, הרפתקאות, סלסולי חן ואף אפוריזמים הגותיים, אך בסיסה פשוט. זהו סיפור על חיפוש אהבה ואושר, חרף נסיבות משפחתיות ופוליטיות המקשות לממשה. בפתח הסיפור מופיעה תִּינָתִין, בתו של מלך ערב, המאוהבת בשר הצבא שלו אַבְתַּנְדִּיל, המאוהב בה גם הוא. יום אחד, בצאתם לציד, נתקלים המלך ואַבְתַּנְדִּיל באביר זר, עוטה עור נמר, המתבודד על גדת הנהר. המלך שולח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש חומק מהם. אַבְתַּנְדִּיל יוצא לחפשו, ובתום שלוש שנים של מסע אף מוצא אותו. זהו טָרִיאֵל, שהיה שר הצי בממלכת הודו. טָרִיאֵל מספר לו כי היה מאוהב בבת המלך נֶסְטָן־דָּרֶגָ'ן, וזו אף השיבה לו אהבה, אך אביה הועידה לאחר. בצר לבו הרג טָרִיאֵל את הנסיך המיועד לשאתה, בת המלך נכלאה בטירה מכושפת והוא עצמו ברח מן הממלכה.
בעקבות וידוי זה, נקשרת נפשו של אַבְתַּנְדִּיל בנפשו של טָרִיאֵל והוא נרתם לעזרתו. בכוחות משותפים הם מוצאים את נֶסְטָן־דָּרֶגָ'ן ומשחררים אותה מכלאה. הגיבורים המנצחים שבים כל אחד למולדתו, נישאים לאהובותיהם, מקבלים לידיהם את שלטון הממלכות ומחזקים את הברית בין שתי המדינות בזכות האחווה שנרקמה ביניהם.
שותא רוסתאווילי והמלכה תמר
אף שהפואמה "עוטה עור הנמר" היתה ברבות השנים לאפוס הלאומי של גיאורגיה, על קורות חייו של רוסתאווילי ועל נסיבות נסיעתו לירושלים לא ידוע הרבה. מן הרשומות עולה כי חי בתקופת שלטונה של המלכה הגיאורגית תמר (1213-1166) ושימש בחצרה בתפקיד שר האוצר. עם זאת, איש אינו יודע בוודאות מדוע נטש יום אחד את חייו הטובים בחצר המלוכה, נסע למנזר המצלבה בירושלים ובילה שם את שארית חייו.
על פי השערה אחת, רוסתאווילי נשלח לירושלים בראש משלחת גדולה כדי לפקח על מלאכת שיפוץ המנזר, שנבנה על ידי הביזנטים במאה השישית לספירה ונמסר לידיה של הכנסייה הגיאורגית על ידי השלטון המרכזי בקונסטנטינופול. לפי השערה זו, לאחר כיבוש ירושלים על ידי סלאח א־דין ב־1187, הוחלט בחצר המלוכה בטביליסי להשקיע ממון רב במנזר ולהחזיר לו את הדרו.
ואולם אחרים סוברים שנסיבות נסיעתו של רוסתאווילי לירושלים שונות לגמרי. לפי סברה זו, המשורר נמלט מארצו, או גלה ממנה, בהוראת המלך דויד סוסלן, אחרי שהואשם ברומן אסור עם אשתו, המלכה תמר. רמזים התומכים בהשערה זו אפשר למצוא בפתיחת הפואמה (בית 4), ובה מקדיש רוסתאווילי את היצירה כולה למלכה:
לַמַּלְכָּה תָמָר נָרֹנָּה בְּדִמְעָה בְּדָם נִמְלַחַת,
שֶׁאוֹתָהּ הִלַּלְתִּי שֶׁבַע בְּרִנָּה הֵיטֵב צוֹלַחַת;
כמה שורות לאחר מכן (בית 8) אף חושף רוסתאווילי את רגשותיו העמוקים לתמר ומעיד על שברון לבו:
אָנֹכִי, נְגִיד רוּסְתָּוִי, שַׂמְתִּי זֹאת עַל־צַוָּארִי,
כִּי־בְּשֶׁל מַנְהֶגֶת חַיִל אֶשְׁתַּגַּע לְאֵין הַבְרִיא;
נֶחֱלַשְׁתִּי, כִּי־בַּחֶלֶד אֵין־תַּחְבּשֶׁת לְשִׁבְרִי:
אוֹ־תִגְהֶה מָזוֹר לַפֶּצַע, אוֹ־מַהֵר תִּכְרֶה קִבְרִי.
אם צודקים המחזיקים בסברה זו, הרי אפשר לראות בפואמה כולה שיר הלל ואהבה למלכה תמר. יש הטוענים, לפיכך, כי דמותו של הנזיר עוטה עור הנמר, גיבור היצירה, השקוע בדיכאון בגלל אובדן אהובתו, הוא לא אחר מאשר רוסתאווילי עצמו.
ואכן, אף שבפתיחת הפואמה מעיד המספר כי היא מבוססת על אגדה פרסית קדומה, קשה להתעלם מהדמיון בינה ובין מסכת חייה של המלכה תמר ואהבתו הנכזבת של רוסתאווילי אליה. המלכה תמר היתה בתו של המלך גיאורגי השלישי, אשר בהיותו חשוך בנים הועיד את כס המלוכה לבתו עוד בחייו. היא הנהיגה את הממלכה לתקופת תור הזהב שלה, ובמשך זמן מה אף עמדה בראש הצבא הגיאורגי והובילה אותו במסעות כיבושים להרחבת גבולות הממלכה. ב־1185 נישאה בשידוך לנסיך הרוסי יורי בוגוליובסקי, שממנו התגרשה שנתיים אחר כך. על פי השערה אחת, הנסיך נהג להתהולל, לשתות ואף להכות אותה, והיא התקוממה והתגרשה ממנו. על פי טענה אחרת, הוא גורש משום שניסה לבצע הפיכה שלטונית. כך או כך, גם בשל גירושיה אלה נחשבת המלכה תמר ל"פמיניסטית" שהקדימה את זמנה. מכל מקום, לאחר הגירושים היא נישאה לשר הצבא שלה, סוסלן, וילדה שני ילדים, אשר ירשו אותה כשליטי גיאורגיה זה אחר זה.
האומנם ניהלה רומן אסור עם רוסתאווילי? אם מקבלים סברה זו ואם לא, אין ספק כי הפואמה "עוטה עור הנמר" היא שיר הלל לאהבה. בשיאם של ימי הביניים, בארץ נוצרית אדוקה, אין זה עניין של מה בכך. רוסתאווילי מעלה על נס את האהבה הרומנטית כערך מוסרי אוטונומי. הוא מדגיש את חשיבותם של נישואים מתוך רצון הדדי, אהבה ושוויון בין המינים, ולא מתוך שיקולים תועלתניים או פוליטיים. יתרה מזו, הוא מציב במרכז האפוס את האדם, את חירותו, את רגשותיו ואת כבודו. אם בספרות התקופה נפוצה התערבות של כוח עליון בחיי הגיבורים, ברוח הנצרות, רוסתאווילי שם דגש על יכולתם של הגבר והאישה להשפיע על גורלם ולנתב את חייהם בכוחות עצמם. כמו כן, החברות האמיצה שנרקמת בין טָרִיאֵל לאַבְתַּנְדִּיל מדגישה ערכים הומניים כגבורה, ידידות ואחוות עמים.
אפשר שמרכיבים אלה ביצירתו של רוסתאווילי הפכו אותה לא רק לאפוס הלאומי של גיאורגיה, אלא גם לסמל מתמשך למאבק שלה לחופש ולעצמאות תרבותית. אחרי הכול, במשך מאות שנים, מאז פורסמה לראשונה ועד סוף המחצית הראשונה של המאה ה־20, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לאסור את הפצתה ואף למחות את זִכרה, הן מצד גורמים דתיים שמרניים והן מצד כובשים זרים. בתום תור הזהב של גיאורגיה במאה ה־14, למשל, טענה הכנסייה, שהפלישות הרבות שחוותה גיאורגיה — על ידי המונגולים, ואחר כך על ידי האימפריה העותמאנית — הן עונש משמיים על השחתת המוסר והתרופפות האמונה בממלכה, כפי שבאו לידי ביטוי ב"עוטה עור הנמר". המלך ואטחטאנג השישי, שמלך בגיאורגיה בתחילת המאה ה־18, העיד כי חוגי הכמורה, ובראשם הארכיבישוף טימותה, כינו את רוסתאווילי, ״בעל שירי רשע, אשר לימד את הגיאורגים תועבה תחת קדושה ויזנו את הנוצרים", ואף דרשו לאסור את הפצתם.
מכל מקום, כל הניסיונות האלה נכשלו. לא די בכך ששותא רוסתאווילי זכה למעמד של המשורר הגיאורגי הלאומי, ולא די בכך שהפואמה שרדה לאורך מאות שנים כמרכיב מרכזי בתודעה הלאומית הגיאורגית, "עוטה עור הנמר" אף תורגמה ללשונות רבות ונחשבת לאחת מיצירות המופת של ספרות העולם.
על התרגום לעברית
במכתב ששלח לחברו לעט משה נביאסקי, איש ספר תושב חיפה, בספטמבר 1960, שבועות ספורים לאחר חשיפת הדיוקן של שותא רוסתאווילי בירושלים, כתב בוריס (דב) גפּוֹנוֹב:
"רציתי לשאול ממך שאלה בתחום הספרות והיא: האם תורגמה לעברית יצירת הקלסיקון הגדול של השירה הגרוזית שותא רוסתאווילי — 'אביר לבוש עור הנמר'. היצירה רבת הממדים הזאת תורגמה לשפות אירופאיות רבות, אולם מסופקני אם הופיעה כבר בעברית. אם הופיעה כבר בעברית, גם כך, כי בטח אין במַחְנְכֶם מומחה ללשון זה, והמתרגם היה נאלץ לערות מכלי שני או שלישי. נעים לי מאוד שאצלכם קוראים בתרגום יצירות הספרות הרוסית, קלסית ובת זמננו, וחפצי גדול להוסיף נופך, לפחות זגוגיה לטושה, לאוצר הזה".
גפונוב, שנולד ב־1934 בעיר יבפטוריה שבחצי האי קרים ונדד עם משפחתו בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה אל כותיאסי שבגיאורגיה, חש שם זר. כיהודי בעל זיקה לציונות, הוא למד עברית, בתחילה מסבו ובהמשך מקריאה עצמית בספרות עברית ומההאזנה לקול ישראל, בעודו יושב בנכר. במכתב לידיד משפחה ב־1962, כתב, בין השאר:
"מדי ערב הייתי יושב ליד המקלט עם נייר ועט ורושם מילים חדשות שהאזנתי, והודות לכך שאוצר השורשים העבריים כבר היה שגור בפי, הייתי מנחש בקלות ומפענח את פירושם. המשכתי בדרך זו עד מילאתי כרסי בכל טוב. אם יהיה לאל ידך, אבקשך למסור תודה לבבית ומכופלת לעובדי הקול. ביחוד לעורכי התכניות 'עברית של יום יום', 'פינת הלשון העברית' ולמר שמואל רוזן החביב, אשר חוץ מההנאה העצומה אשר הסבו לי חידוניו, חטפתי מפיו גוזמא של מילים חדשות ומשמעותן בצדן".
גפונוב עמד בקשר מכתבים רצוף עם קרובי משפחה ועם אנשי רוח בישראל.1 ב־1966 נוצר קשר בינו ובין אברהם שלונסקי, שאף שלח לו עותק מתרגומו ל"יבגני אונייגין". בנובמבר של אותה שנה העביר גפונוב לשלונסקי קטע מתרגום פרי עטו ל"עוטה עור הנמר". לפני כן תורגם לעברית, מרוסית, רק קטע קטן מתוך היצירה, על ידי שאול טשרניחובסקי, וכשנוכח שלונסקי בסגולותיו הספרותיות של התרגום החדש מהשפה הגיאורגית, מיהר לפרסם אותו במוסף הספרותי של העיתון 'על המשמר'.
מעודד, התחיל גפונוב להבריח לישראל — באותה תקופה השפה העברית הוחרמה בברית המועצות ונאסרה לשימוש או ללימוד — קטעים מתרגומה המלא של היצירה. עד 1968 הוא הצליח, באמצעות פעילים של הארגון ״נתיב", שממשלת ישראל ייסדה ב־1952 כלשכת קשר סודית עם יהודי רוסיה, וכן במכתבים פרטיים, להשלים את המלאכה, והתרגום המלא הגיע לישראל. את הטקסט ערך שלונסקי עצמו, והספר ראה אור ב־1969 ב'ספרית פועלים', מעוטר בציוריו הצבעוניים של מאמוקה תאוואכארשווילי, צייר החצר של המלך ליוואן השני, שאייר ב־1646 מהדורה חגיגית של היצירה.
עוד באותה שנה זכה הספר בפרס טשרניחובסקי לתרגום. בהמלצתו להעניק את הפרס לגפונוב, כתב שלונסקי:
"הננו ממליצים בזה המלצה מיוחדת על מתן הפרס לתרגומי מופת לדב גפונוב, איש קוטיסאי, אשר בקאווקאז, על תרגומו את הפואימה הקלאסית 'עוטה עור הנמר' של גאון שירת גרוזיה, שותא רוסתאווילי.
יצירה זו מלפני 800 שנה, שהיתה לנכס מנכסי צאן הברזל של שירת העולם בזכות התרגומים הרבים והחשובים ברוב לשונות העולם, ניתנה בזה לקורא העברי בתרגום מפואר, שהיא מלאכת מחשבת צרופה ומדוקדקת הן מצד מערכי הלשון והן מצד ההישגים הפיוטיים־הצורניים, בשמירת הניגון הריתמי, בהקפדה על מעשה החריזה רבת הפנים והתחבולות, בעשירות הדימויים נוסח שירת המזרח וכיו"ב ערכי שירה, שהיצירה משופעת במקורה.
"עניין מופלא הוא לעצמו הוא עצם עבריותו המופלגת של היהודי הצעיר, יליד המשטר הסובייטי, שבתנאי 'מחתרת' אנוסית סיגל לעצמו בקיאות מופלגת בלשון העברית על רבדיה ההיסטוריים השונים עד כדי יכולת לעשות מעשה חושב סטיליזציוני (ברוח שירת ספרד שלנו)".
כאמור, "עוטה עור הנמר" ראתה אור בעברית בתקופה של עוינות סובייטית רבה כלפי מדינת ישראל, בין השאר בעקבות מלחמת ששת הימים. ובכל זאת, תרגומו של גפונוב עורר הדים גם שם, וכמו שבר את חומת השתיקה סביב השפה העברית. מאמרים עיתונאיים פרסמו את דבר ה"פלא" ואת ההערכה הרבה שהתרבות הגיאורגית זוכה לה במפתיע במדינת ישראל הצעירה, מקום הולדתה של "עוטה עור הנמר", במנזר המצלבה בירושלים.
"והנה העם, אשר בארצו נתגלתה תמונתו של רוסתאווילי הישיש ואשר בקרבו נסגר הדף האחרון של חייו — העם הזה ראה בעיניו, כאילו קם המשורר הגדול מקברו שבמנזר המצלבה, ובאוזניו שמע לדבריו כמשיח פנים אל פנים... אין צורך לומר, שהמשורר הצעיר, תושב כותיאסי, בוריס גפונוב, שהשקיע עמל רב בתרגום הפואמה בת האלמוות של רוסתאווילי, ראוי רק לשבח".2
מלאכת התרגום של שירה קלאסית היא אכן משימה עדינה, הדורשת עמל רב. ד"ר חנה עמית־כוכבי מציינת, בהקשר זה, את המרחק הרב שבין מועד חיבור השיר ובין מועד תרגומו, המקשה על פענוח פריטי לשון ותרבות. ״לעיתים המתרגמים אינם מורגלים בנורמות הכתיבה הנהוגות בטקסטים קלאסיים, ובפרט בתבניות החריזה והמשקל ובדחיסות הלשונית והטקסטואלית המאפיינים אותם. המתרגמים עשויים אפוא להזדקק לא רק למילונים לרובד הקלאסי של שפת המקור ולידע על תרבות התקופה שאליה משתייך הטקסט, אלא גם למיומנות השימוש בחריזה ובמשקל, האופייניים לז'אנר הנידון, שהיא כיום נחלתם של מעטים בלבד".3
"עוטה עור הנמר" מורכבת מ־1669 בתים של ארבע שורות כל אחד. כל שורה מחזיקה בדיוק שש־עשרה הברות (משקל ייחודי לשירה הגיאורגית, הנקרא ״שאירי"). גפונוב נאלץ אפוא לא רק להתגבר על פערי השפה, התרבות וההקשר, אלא גם לשמר את המבנה של האפוס, על המצלול, המקצב והחריזה המיוחדים המאפיינים אותה. מכיוון שלא גיאורגית ולא עברית היו שפות אם של גפונוב, אפשר להבין מדוע כינה שלונסקי את תרגומו — ״לא רק מעשה של אומנות, אלא נס של ממש".
בשנות השישים של המאה העשרים הידרדרה בריאותו של גפונוב. הוא אושפז ושוחרר פעמים רבות, אך מחלתו לא אובחנה כראוי. מאפריל 1969 עד דצמבר 1970 נשלחו לגפונוב מישראל שלוש דרישות ל"איחוד משפחות", כלומר לעלייה — ללא הצלחה. בחורף 1971 הוחלט לנתחו, אך הניתוח נכשל. הרופאים הרוסים העריכו כי נותרו לו ימים ספורים, ואולי לכן גפונוב ואמו קיבלו אז את אישור העלייה המיוחל. כשהוא חולה אנוש, הוסע גפונוב על ידי חבריו לנמל התעופה ״שרמיטובו" במוסקבה ושם הועלה באלונקה למטוס שלקח אותו לווינה, ומשם לישראל, היישר אל בית החולים תל השומר.
במשך שנה שלמה שכב גפונוב בבית החולים, נטול יכולת תנועה ודיבור, אך בהכרה צלולה. גפונוב מת ב־25.7.1972, והוא בן 38 בלבד. על קברו ספד לו המשורר חיים גורי. לפני מותו הוענקה לו, באופן נדיר, חברות של כבוד באקדמיה ללשון העברית.
אורן ולדמן הוא מחבר הספר 'נמר בירושלים', הוצאת שתיים, 2021.

בְּפֶתַח הַמַּהֲדוּרָה הַחֲדָשָׁה
אורן ולדמן
ב־1960 הגיעה למנזר המצלבה בירושלים משלחת מדעית מיוחדת, אשר מומנה על ידי האקדמיה למדעים של גיאורגיה הסובייטית. משימתה היתה לנסות לאתר את דיוקנו של המשורר שׁוֹתָא רוּסְתַּוֶילִי, מחבר יצירת המופת "עוטה עור הנמר", לרגל חגיגות 800 שנים לכתיבתה, שהרי לפי המסורת, רוסתאווילי חי וכתב במנזר במאה ה־12 ופניו צוירו על אחד מעמודיו, אך כוסו בטיח בסוף המאה ה־17, כאשר המבנה עבר לידי הכנסייה האורתודוקסית היוונית.
ואכן, בתום חודשי עבודה אחדים חשפה המשלחת פרסקו הנושא את דיוקנו של המשורר, וכן כתובת בגיאורגית המציינת של שמו. בכך איששה את ההנחה, שרוסתאווילי חי במנזר בירושלים וכתב שם את "עוטה עור הנמר". גילוי זה הסעיר את הקווקז כולו, ואף הניע צעיר יהודי ממוצא רוסי, בוריס (דב) גפּוֹנוֹב, לנסות לתרגם את היצירה משפת המקור לעברית. תרגום זה היה לאחד התרגומים החשובים של שירת העולם לעברית. במשך שנים רבות אף נחשב לקלאסיקה בזכות עצמו, אזל מן החנויות וזכה לביקוש רב בקרב אספני הספרים. מהדורה חדשה זו מנסה להחזיר לו חוב של כבוד ולהעניק אותו מחדש, בגרסתו המקורית, אל קוראי העברית וחובבי השירה העתיקה.
עלילת "עוטה עור הנמר" מלאה פיתולים, הרפתקאות, סלסולי חן ואף אפוריזמים הגותיים, אך בסיסה פשוט. זהו סיפור על חיפוש אהבה ואושר, חרף נסיבות משפחתיות ופוליטיות המקשות לממשה. בפתח הסיפור מופיעה תִּינָתִין, בתו של מלך ערב, המאוהבת בשר הצבא שלו אַבְתַּנְדִּיל, המאוהב בה גם הוא. יום אחד, בצאתם לציד, נתקלים המלך ואַבְתַּנְדִּיל באביר זר, עוטה עור נמר, המתבודד על גדת הנהר. המלך שולח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש חומק מהם. אַבְתַּנְדִּיל יוצא לחפשו, ובתום שלוש שנים של מסע אף מוצא אותו. זהו טָרִיאֵל, שהיה שר הצי בממלכת הודו. טָרִיאֵל מספר לו כי היה מאוהב בבת המלך נֶסְטָן־דָּרֶגָ'ן, וזו אף השיבה לו אהבה, אך אביה הועידה לאחר. בצר לבו הרג טָרִיאֵל את הנסיך המיועד לשאתה, בת המלך נכלאה בטירה מכושפת והוא עצמו ברח מן הממלכה.
בעקבות וידוי זה, נקשרת נפשו של אַבְתַּנְדִּיל בנפשו של טָרִיאֵל והוא נרתם לעזרתו. בכוחות משותפים הם מוצאים את נֶסְטָן־דָּרֶגָ'ן ומשחררים אותה מכלאה. הגיבורים המנצחים שבים כל אחד למולדתו, נישאים לאהובותיהם, מקבלים לידיהם את שלטון הממלכות ומחזקים את הברית בין שתי המדינות בזכות האחווה שנרקמה ביניהם.
שותא רוסתאווילי והמלכה תמר
אף שהפואמה "עוטה עור הנמר" היתה ברבות השנים לאפוס הלאומי של גיאורגיה, על קורות חייו של רוסתאווילי ועל נסיבות נסיעתו לירושלים לא ידוע הרבה. מן הרשומות עולה כי חי בתקופת שלטונה של המלכה הגיאורגית תמר (1213-1166) ושימש בחצרה בתפקיד שר האוצר. עם זאת, איש אינו יודע בוודאות מדוע נטש יום אחד את חייו הטובים בחצר המלוכה, נסע למנזר המצלבה בירושלים ובילה שם את שארית חייו.
על פי השערה אחת, רוסתאווילי נשלח לירושלים בראש משלחת גדולה כדי לפקח על מלאכת שיפוץ המנזר, שנבנה על ידי הביזנטים במאה השישית לספירה ונמסר לידיה של הכנסייה הגיאורגית על ידי השלטון המרכזי בקונסטנטינופול. לפי השערה זו, לאחר כיבוש ירושלים על ידי סלאח א־דין ב־1187, הוחלט בחצר המלוכה בטביליסי להשקיע ממון רב במנזר ולהחזיר לו את הדרו.
ואולם אחרים סוברים שנסיבות נסיעתו של רוסתאווילי לירושלים שונות לגמרי. לפי סברה זו, המשורר נמלט מארצו, או גלה ממנה, בהוראת המלך דויד סוסלן, אחרי שהואשם ברומן אסור עם אשתו, המלכה תמר. רמזים התומכים בהשערה זו אפשר למצוא בפתיחת הפואמה (בית 4), ובה מקדיש רוסתאווילי את היצירה כולה למלכה:
לַמַּלְכָּה תָמָר נָרֹנָּה בְּדִמְעָה בְּדָם נִמְלַחַת,
שֶׁאוֹתָהּ הִלַּלְתִּי שֶׁבַע בְּרִנָּה הֵיטֵב צוֹלַחַת;
כמה שורות לאחר מכן (בית 8) אף חושף רוסתאווילי את רגשותיו העמוקים לתמר ומעיד על שברון לבו:
אָנֹכִי, נְגִיד רוּסְתָּוִי, שַׂמְתִּי זֹאת עַל־צַוָּארִי,
כִּי־בְּשֶׁל מַנְהֶגֶת חַיִל אֶשְׁתַּגַּע לְאֵין הַבְרִיא;
נֶחֱלַשְׁתִּי, כִּי־בַּחֶלֶד אֵין־תַּחְבּשֶׁת לְשִׁבְרִי:
אוֹ־תִגְהֶה מָזוֹר לַפֶּצַע, אוֹ־מַהֵר תִּכְרֶה קִבְרִי.
אם צודקים המחזיקים בסברה זו, הרי אפשר לראות בפואמה כולה שיר הלל ואהבה למלכה תמר. יש הטוענים, לפיכך, כי דמותו של הנזיר עוטה עור הנמר, גיבור היצירה, השקוע בדיכאון בגלל אובדן אהובתו, הוא לא אחר מאשר רוסתאווילי עצמו.
ואכן, אף שבפתיחת הפואמה מעיד המספר כי היא מבוססת על אגדה פרסית קדומה, קשה להתעלם מהדמיון בינה ובין מסכת חייה של המלכה תמר ואהבתו הנכזבת של רוסתאווילי אליה. המלכה תמר היתה בתו של המלך גיאורגי השלישי, אשר בהיותו חשוך בנים הועיד את כס המלוכה לבתו עוד בחייו. היא הנהיגה את הממלכה לתקופת תור הזהב שלה, ובמשך זמן מה אף עמדה בראש הצבא הגיאורגי והובילה אותו במסעות כיבושים להרחבת גבולות הממלכה. ב־1185 נישאה בשידוך לנסיך הרוסי יורי בוגוליובסקי, שממנו התגרשה שנתיים אחר כך. על פי השערה אחת, הנסיך נהג להתהולל, לשתות ואף להכות אותה, והיא התקוממה והתגרשה ממנו. על פי טענה אחרת, הוא גורש משום שניסה לבצע הפיכה שלטונית. כך או כך, גם בשל גירושיה אלה נחשבת המלכה תמר ל"פמיניסטית" שהקדימה את זמנה. מכל מקום, לאחר הגירושים היא נישאה לשר הצבא שלה, סוסלן, וילדה שני ילדים, אשר ירשו אותה כשליטי גיאורגיה זה אחר זה.
האומנם ניהלה רומן אסור עם רוסתאווילי? אם מקבלים סברה זו ואם לא, אין ספק כי הפואמה "עוטה עור הנמר" היא שיר הלל לאהבה. בשיאם של ימי הביניים, בארץ נוצרית אדוקה, אין זה עניין של מה בכך. רוסתאווילי מעלה על נס את האהבה הרומנטית כערך מוסרי אוטונומי. הוא מדגיש את חשיבותם של נישואים מתוך רצון הדדי, אהבה ושוויון בין המינים, ולא מתוך שיקולים תועלתניים או פוליטיים. יתרה מזו, הוא מציב במרכז האפוס את האדם, את חירותו, את רגשותיו ואת כבודו. אם בספרות התקופה נפוצה התערבות של כוח עליון בחיי הגיבורים, ברוח הנצרות, רוסתאווילי שם דגש על יכולתם של הגבר והאישה להשפיע על גורלם ולנתב את חייהם בכוחות עצמם. כמו כן, החברות האמיצה שנרקמת בין טָרִיאֵל לאַבְתַּנְדִּיל מדגישה ערכים הומניים כגבורה, ידידות ואחוות עמים.
אפשר שמרכיבים אלה ביצירתו של רוסתאווילי הפכו אותה לא רק לאפוס הלאומי של גיאורגיה, אלא גם לסמל מתמשך למאבק שלה לחופש ולעצמאות תרבותית. אחרי הכול, במשך מאות שנים, מאז פורסמה לראשונה ועד סוף המחצית הראשונה של המאה ה־20, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לאסור את הפצתה ואף למחות את זִכרה, הן מצד גורמים דתיים שמרניים והן מצד כובשים זרים. בתום תור הזהב של גיאורגיה במאה ה־14, למשל, טענה הכנסייה, שהפלישות הרבות שחוותה גיאורגיה — על ידי המונגולים, ואחר כך על ידי האימפריה העותמאנית — הן עונש משמיים על השחתת המוסר והתרופפות האמונה בממלכה, כפי שבאו לידי ביטוי ב"עוטה עור הנמר". המלך ואטחטאנג השישי, שמלך בגיאורגיה בתחילת המאה ה־18, העיד כי חוגי הכמורה, ובראשם הארכיבישוף טימותה, כינו את רוסתאווילי, ״בעל שירי רשע, אשר לימד את הגיאורגים תועבה תחת קדושה ויזנו את הנוצרים", ואף דרשו לאסור את הפצתם.
מכל מקום, כל הניסיונות האלה נכשלו. לא די בכך ששותא רוסתאווילי זכה למעמד של המשורר הגיאורגי הלאומי, ולא די בכך שהפואמה שרדה לאורך מאות שנים כמרכיב מרכזי בתודעה הלאומית הגיאורגית, "עוטה עור הנמר" אף תורגמה ללשונות רבות ונחשבת לאחת מיצירות המופת של ספרות העולם.
על התרגום לעברית
במכתב ששלח לחברו לעט משה נביאסקי, איש ספר תושב חיפה, בספטמבר 1960, שבועות ספורים לאחר חשיפת הדיוקן של שותא רוסתאווילי בירושלים, כתב בוריס (דב) גפּוֹנוֹב:
"רציתי לשאול ממך שאלה בתחום הספרות והיא: האם תורגמה לעברית יצירת הקלסיקון הגדול של השירה הגרוזית שותא רוסתאווילי — 'אביר לבוש עור הנמר'. היצירה רבת הממדים הזאת תורגמה לשפות אירופאיות רבות, אולם מסופקני אם הופיעה כבר בעברית. אם הופיעה כבר בעברית, גם כך, כי בטח אין במַחְנְכֶם מומחה ללשון זה, והמתרגם היה נאלץ לערות מכלי שני או שלישי. נעים לי מאוד שאצלכם קוראים בתרגום יצירות הספרות הרוסית, קלסית ובת זמננו, וחפצי גדול להוסיף נופך, לפחות זגוגיה לטושה, לאוצר הזה".
גפונוב, שנולד ב־1934 בעיר יבפטוריה שבחצי האי קרים ונדד עם משפחתו בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה אל כותיאסי שבגיאורגיה, חש שם זר. כיהודי בעל זיקה לציונות, הוא למד עברית, בתחילה מסבו ובהמשך מקריאה עצמית בספרות עברית ומההאזנה לקול ישראל, בעודו יושב בנכר. במכתב לידיד משפחה ב־1962, כתב, בין השאר:
"מדי ערב הייתי יושב ליד המקלט עם נייר ועט ורושם מילים חדשות שהאזנתי, והודות לכך שאוצר השורשים העבריים כבר היה שגור בפי, הייתי מנחש בקלות ומפענח את פירושם. המשכתי בדרך זו עד מילאתי כרסי בכל טוב. אם יהיה לאל ידך, אבקשך למסור תודה לבבית ומכופלת לעובדי הקול. ביחוד לעורכי התכניות 'עברית של יום יום', 'פינת הלשון העברית' ולמר שמואל רוזן החביב, אשר חוץ מההנאה העצומה אשר הסבו לי חידוניו, חטפתי מפיו גוזמא של מילים חדשות ומשמעותן בצדן".
גפונוב עמד בקשר מכתבים רצוף עם קרובי משפחה ועם אנשי רוח בישראל.1 ב־1966 נוצר קשר בינו ובין אברהם שלונסקי, שאף שלח לו עותק מתרגומו ל"יבגני אונייגין". בנובמבר של אותה שנה העביר גפונוב לשלונסקי קטע מתרגום פרי עטו ל"עוטה עור הנמר". לפני כן תורגם לעברית, מרוסית, רק קטע קטן מתוך היצירה, על ידי שאול טשרניחובסקי, וכשנוכח שלונסקי בסגולותיו הספרותיות של התרגום החדש מהשפה הגיאורגית, מיהר לפרסם אותו במוסף הספרותי של העיתון 'על המשמר'.
מעודד, התחיל גפונוב להבריח לישראל — באותה תקופה השפה העברית הוחרמה בברית המועצות ונאסרה לשימוש או ללימוד — קטעים מתרגומה המלא של היצירה. עד 1968 הוא הצליח, באמצעות פעילים של הארגון ״נתיב", שממשלת ישראל ייסדה ב־1952 כלשכת קשר סודית עם יהודי רוסיה, וכן במכתבים פרטיים, להשלים את המלאכה, והתרגום המלא הגיע לישראל. את הטקסט ערך שלונסקי עצמו, והספר ראה אור ב־1969 ב'ספרית פועלים', מעוטר בציוריו הצבעוניים של מאמוקה תאוואכארשווילי, צייר החצר של המלך ליוואן השני, שאייר ב־1646 מהדורה חגיגית של היצירה.
עוד באותה שנה זכה הספר בפרס טשרניחובסקי לתרגום. בהמלצתו להעניק את הפרס לגפונוב, כתב שלונסקי:
"הננו ממליצים בזה המלצה מיוחדת על מתן הפרס לתרגומי מופת לדב גפונוב, איש קוטיסאי, אשר בקאווקאז, על תרגומו את הפואימה הקלאסית 'עוטה עור הנמר' של גאון שירת גרוזיה, שותא רוסתאווילי.
יצירה זו מלפני 800 שנה, שהיתה לנכס מנכסי צאן הברזל של שירת העולם בזכות התרגומים הרבים והחשובים ברוב לשונות העולם, ניתנה בזה לקורא העברי בתרגום מפואר, שהיא מלאכת מחשבת צרופה ומדוקדקת הן מצד מערכי הלשון והן מצד ההישגים הפיוטיים־הצורניים, בשמירת הניגון הריתמי, בהקפדה על מעשה החריזה רבת הפנים והתחבולות, בעשירות הדימויים נוסח שירת המזרח וכיו"ב ערכי שירה, שהיצירה משופעת במקורה.
"עניין מופלא הוא לעצמו הוא עצם עבריותו המופלגת של היהודי הצעיר, יליד המשטר הסובייטי, שבתנאי 'מחתרת' אנוסית סיגל לעצמו בקיאות מופלגת בלשון העברית על רבדיה ההיסטוריים השונים עד כדי יכולת לעשות מעשה חושב סטיליזציוני (ברוח שירת ספרד שלנו)".
כאמור, "עוטה עור הנמר" ראתה אור בעברית בתקופה של עוינות סובייטית רבה כלפי מדינת ישראל, בין השאר בעקבות מלחמת ששת הימים. ובכל זאת, תרגומו של גפונוב עורר הדים גם שם, וכמו שבר את חומת השתיקה סביב השפה העברית. מאמרים עיתונאיים פרסמו את דבר ה"פלא" ואת ההערכה הרבה שהתרבות הגיאורגית זוכה לה במפתיע במדינת ישראל הצעירה, מקום הולדתה של "עוטה עור הנמר", במנזר המצלבה בירושלים.
"והנה העם, אשר בארצו נתגלתה תמונתו של רוסתאווילי הישיש ואשר בקרבו נסגר הדף האחרון של חייו — העם הזה ראה בעיניו, כאילו קם המשורר הגדול מקברו שבמנזר המצלבה, ובאוזניו שמע לדבריו כמשיח פנים אל פנים... אין צורך לומר, שהמשורר הצעיר, תושב כותיאסי, בוריס גפונוב, שהשקיע עמל רב בתרגום הפואמה בת האלמוות של רוסתאווילי, ראוי רק לשבח".2
מלאכת התרגום של שירה קלאסית היא אכן משימה עדינה, הדורשת עמל רב. ד"ר חנה עמית־כוכבי מציינת, בהקשר זה, את המרחק הרב שבין מועד חיבור השיר ובין מועד תרגומו, המקשה על פענוח פריטי לשון ותרבות. ״לעיתים המתרגמים אינם מורגלים בנורמות הכתיבה הנהוגות בטקסטים קלאסיים, ובפרט בתבניות החריזה והמשקל ובדחיסות הלשונית והטקסטואלית המאפיינים אותם. המתרגמים עשויים אפוא להזדקק לא רק למילונים לרובד הקלאסי של שפת המקור ולידע על תרבות התקופה שאליה משתייך הטקסט, אלא גם למיומנות השימוש בחריזה ובמשקל, האופייניים לז'אנר הנידון, שהיא כיום נחלתם של מעטים בלבד".3
"עוטה עור הנמר" מורכבת מ־1669 בתים של ארבע שורות כל אחד. כל שורה מחזיקה בדיוק שש־עשרה הברות (משקל ייחודי לשירה הגיאורגית, הנקרא ״שאירי"). גפונוב נאלץ אפוא לא רק להתגבר על פערי השפה, התרבות וההקשר, אלא גם לשמר את המבנה של האפוס, על המצלול, המקצב והחריזה המיוחדים המאפיינים אותה. מכיוון שלא גיאורגית ולא עברית היו שפות אם של גפונוב, אפשר להבין מדוע כינה שלונסקי את תרגומו — ״לא רק מעשה של אומנות, אלא נס של ממש".
בשנות השישים של המאה העשרים הידרדרה בריאותו של גפונוב. הוא אושפז ושוחרר פעמים רבות, אך מחלתו לא אובחנה כראוי. מאפריל 1969 עד דצמבר 1970 נשלחו לגפונוב מישראל שלוש דרישות ל"איחוד משפחות", כלומר לעלייה — ללא הצלחה. בחורף 1971 הוחלט לנתחו, אך הניתוח נכשל. הרופאים הרוסים העריכו כי נותרו לו ימים ספורים, ואולי לכן גפונוב ואמו קיבלו אז את אישור העלייה המיוחל. כשהוא חולה אנוש, הוסע גפונוב על ידי חבריו לנמל התעופה ״שרמיטובו" במוסקבה ושם הועלה באלונקה למטוס שלקח אותו לווינה, ומשם לישראל, היישר אל בית החולים תל השומר.
במשך שנה שלמה שכב גפונוב בבית החולים, נטול יכולת תנועה ודיבור, אך בהכרה צלולה. גפונוב מת ב־25.7.1972, והוא בן 38 בלבד. על קברו ספד לו המשורר חיים גורי. לפני מותו הוענקה לו, באופן נדיר, חברות של כבוד באקדמיה ללשון העברית.
אורן ולדמן הוא מחבר הספר 'נמר בירושלים', הוצאת שתיים, 2021.