היא רצה בבוקר לצדי כביש קפוא, ערימות של שלג וקרח בכל מקום. היא לבושה סוודר ריצה עם קפוצ'ון ופולטת את הבל פיה הקפוא בכל נשימה. היא מסיימת את הריצה לצד הנמל בבית קפה קטן שרק נפתח. בעל המקום מכיר אותה והיא מתיישבת בפינה הקבועה שלה. היא מוציאה את האוזניות ומסתכלת בנייד. היא נכנסת לפייסבוק ובודקת את העמוד של דקל. חמש שנים לתאונה, כתוב שם, ומצורפת התמונה האחרונה שלו כשהוא עוד עמד על הרגליים, לבוש מדים עם נשק, מחייך. היא מסתכלת על העמוד של איילה. אין שום דבר. מאז עברה לגרנלנד המפקדת שלה הניחה לה. היא גולשת אל האתר 'מיכל הבהמה', אותו לא סגרה אבל לא הזינה אותו בדברים חדשים מאז נסעה לגרנלנד. גם בו אין כל חדש. אותן תמונות. אין טוקבקים חדשים. כאילו העולם הניח לה מרגע שקיבלה על עצמה גלות מרצון. בעל בית הקפה מניח לפניה את משקה הבוקר הקבוע שלה – קקאו חם עם מרשמלו. היא מחייכת אליו בתודה ולוגמת בשקט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה