ביקורת ספרותית על אל האינסוף מאת בריאן אולדיס

---

לאחרונה נקלעתי למצב רוח פסימי ואף דיכאוני. קורה לי מדי פעם.
בזמנים כאלה טוב לו לאדם לקרוא משהו שמרחיב את האופקים, שמראה שיש לעולם עוד תקווה.
הספר הקטן הזה הוא דוגמא לכך.
אפשר לבחון אותו ולתאר אותו מכמה נקודות השקפה, שכן ספרים, כמו כתמי רורשאך, ייראו שונה בעיני הקורא האינדיבידואלי. בעיניי, הספר טומן בחובו מוסר השכל חיובי ואופטימי עבור המין האנושי.
זהו ספר מדע בדיוני.
העלילה מתרחשת בתוך חללית עצומת ממדים, שנשלחה בעבר הרחוק למשימת חקר בחלל ומאז עברו הימים. דורות התחלפו והרבה מים זרמו מתחת לגשר. בחללית, צאצאיהם של צאצאיהם של צאצאיהם של החללאים הוותיקים, כבר אינם יודעים את מטרת המסע שלהם. הם נולדו לתוך עולם שכולו קירות מתכת, דלתות אוטומטיות, ברזים שכשפותחים אותם יש מים, תאורה מלאכותית שמתוכנתת לאשמורת יום ואשמורת לילה, ובטוחים שכך צריך להיראות העולם. הם אינם יודעים שהם בחללית ואינם יודעים דבר וחצי דבר על העולם האנושי ועל היקום.
החברה שמתפתחת ביניהם היא חברה שבטית, עם דת מוזרה. הם ניזונים מצאצאיהם של בעלי חיים וצמחים שנלקחו במקור בחללית ומאז התרבו בה.
מה שמניע את הסיפור הוא איש דת בעל חזון, שחושב שיש יותר לעולם ממה שנראה לעין. אף על פי שהוא נתפס כהוזה על ידי חלק מהאנשים, הוא מצליח לסחוף אחריו קבוצה שיוצאת יחד עמו לבחון את האמת.
במובן מסוים זהו ספר של מחפשים. הוא מהווה מטאפורה לאותם אנשים, כמוני, שסובלים מדי פעם מדכדוך הולך ובא, ומחפשים את משמעות החיים והאם מה שנגלה לעין הוא כל מה שיש ותו לא, או שישנם דברים נסתרים ועמוקים יותר.
הספר אינו ארוך והוא די ממוקד.
אני ממליץ.

» ביקורות נוספות של שומר היערות
» ביקורות נוספות על אל האינסוף