“אלצהיימר, הקללה הראשונה שלמדתי. היא הוטלה על סבי לפני שנולדתי, ליוותה אותו במשך כעשרים שנה. בהתחלה עוד היה עצמאי, אחר כך הסתייע בעובד זר, ולבסוף לא היה מנוס מעשור מייסר בבית האבות. כשלחלוחית בתכול עיניו, וידיו נישאות מרום לישועה, ידעתי, שיש גיל שכבר עדיף לא לחיות.
הלאות, הרחשים, הצחנה, כולם החווירו אל מול הבהייה. מבט המוות נתלה בכל עבר, ללא היגיון. לעיתים פגש גם אותך, צלל אל הנפש וסדק אותה. כשהייתי בן שמונה, כבר לא נותר קשר בין האדם ששמעתי אודותיו לבין האדם שקמל מולי. הבטתי בגופו המצטמק והרהרתי בשואה. איך פעמיים בגלגול חיים אחד, יכול אדם לאבד צלם אנוש, ובאיזו עילה.
הנפש היא האלמנט המסקרן ביותר בתהליך. מעניין אם גם היא קמלה כאדם מולי, הוא שמא מתרוצצת היא כציפור בכלוב, הנזעקת אחר פתח יציאה. ואולי בכלל אנו כושלים בהבנה, מתקשים להבחין בטיבה האמיתי של המנוחה.
במוחי, השוותה זמיר בין הבהייה הנצחית לקיבעון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אולם טוב שלא עשתה כך.
אזכור בודד של שתי מפלגות רלוונטיות שם את הסיפור על ציר זמן עכשווי. לטעמי אין לעלילה טעם בלוח זמנים, כמו המחלה היא אינה תחומה בזמן או במקום, היא סטטית ואמורפית בו-זמנית, נשרכת על ציר הנצח האיום.
במרכז האלצהיימר של זמיר, הבת ואמה החולה מתחילות את דרכן באגף ד' ומידרדרות עד אגף ב'. אהבתי את ההקבלה בין ההידרדרות הפיזית וההידרדרות הלשונית, שגם הזכירה לי את השכונות בעירי הנוכחית - באר שבע (שכונות ג', ד' וב').
בין אם מבקרים ובין אם לא, אין מנוס מרגשות האשם. מין אדישות נדרשת עבור נטישה בבית האבות, וכשזו נסדקת, אדישות מזן חדש גואה, כשאתה מביט בקליפת האדם שמולך, ואנוס לאפס מעשה.
הטרנד המניעתי האחרון עוסק בגירוי המוח – ספרי הגות, תשבצים ותרגילי היגיון. מאחר שהמחלה מדלגת על דור (או לפחות כך טענו), מגיל צעיר, גם אני הצטרפתי לשיירה. כאשר פרט מידע (קטן או גדול) אובד במוחי, לעולם לא אזניחו. אשליך את חכתי ואשלוף אותו בחזרה לתודעה.
אני מטפח את הזיכרון שלי, ומקווה שיגמול לי באותה המידה.
לא ניתן לעסוק במחלה, מבלי באמת להכירה. "חמש ארוחות ביום" הינו תולדה של מסעה של זמיר עם אמא החולה במוסד הגריאטרי.
צריך לדעת לחיות, וצריך לדעת למות. נדמה שבנושא זה, אני וזמיר תמימי דעים – "רצוי בגיל 70, פחות או יותר בגיל בו אמי אובחנה. עדיף כשעודני מתפקדת וצלולה, ואם אפשר מסרטן או דריסה. בכל אופן, מחוץ למוסד גריאטרי. מוות ללא השגחה, משהו אלים ומהיר, שיפטור אותי מכניעה מתמשכת אל תוך הזקנה".
עם זאת, ציפיתי לעלילה מעט שונה, למסע מעמיק ומפורט יותר אודות הידרדרות האם במוסד. אולם אולי אין יותר מדי לאן להעמיק במקרים בהם המציאות אכזרית בדיוק כפי שהיא נראית.
בדמיוני, ציפיתי למין תפנית בעלילה, כאשר הבת המתלווה לאמה (כאילו שתיהן במוסד), היא למעשה האם עצמה (במין אירוניה ערמומית).
אני דור שלישי למחלה, ודור ראשון לדילמה – מה עדיף, לחזות באמי גוועת מולי או לחלות בעצמי. אבחר באופציה האחרונה. פחדן או אמיץ? כנראה שלעולם לא אדע.
ספר דיכאוני,
ממחיש את תלאות המחלה, אולי גם למי שטרם הכירה.
כמעט ארבעה כוכבים.”
