פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 936 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים מה קרה לי כששמעתי את הבום Tuval
יש יום בחודש מרץ שבו אני יודע שנולדתי, זה לא תאריך יום ההולדת שלי.
אני לא זוכר את הצעקות, אני לא זוכר אם היו איתי שם עוד אנשים, אני אפילו לא זוכר למה בכלל הייתי שם, עם מי נפגשתי, האם הפגישה הייתה ביוזמה שלי או של מישהו אחר או אולי מישהי, בכל הכנות אני אפילו לא ידעתי להגיד באיזה עיר הייתי ואני יודע שזה יישמע מוזר אבל אפילו לא ידעתי באיזה מדינה זה קרה, ארגנטינה, תאילנד אולי, כן זה קרה בישראל.
כמובן שהיום אני יודע את כל הפרטים האלו אבל באותו יום כשהתעוררתי וראיתי את כל הלבן והתכלת הזה סביבי והריח והניקיון המבחיל הזה והטעם הנוראי הזה פה ואת אמא שלי עומדת, מסתכלת עליי, לא ידעתי כלום.
לא חשבתי שנהרגתי והגעתי לגן העדן או גיהנום לצורך העניין, אני לא אידיוט, ידעתי שמשהו קרה לי ושרדתי את אותו משהו. בכל אופן לא אלאה אתכם בפרטים לא חשובים נוספים כי לא בשביל זה אני כותב על כל זה, לא, אני כותב פה בשביל לספר לכם מה קרה לי כששמעתי את הבום.
אז מיד אחריי ששמעתי את הבום, עברתי לחוף ים ועמדתי על החול יחף, שתי זרועותיי היו מורמות למעלה, הרגשתי משהו עצום לוחץ אותי אל תוך החול הרך, הרמתי את הראש ומעליי היה סלע עצום ששקל ואני לא מגזים פי מאה ממני, אך היה לי הכוח לשאת את המשקל אבל רק לכמה שניות טובות. מבלי כל אזהרה מוקדמת בבת אחת נגמר לי כל הכוח, הרפיתי את הידיים והורדתי אותם למטה. באותו רגע הבזק נגלה מול עיני ואני לא רוצה להישמע משיחי פה למרות שאני כנראה כן אשמע ככה אבל זאת הייתה סוג של התגלות, עבורי לפחות.
מולי הופיע פה ענק עם שיניים לבנות ומבריקות ולשון אדומה ורטובה, הפה הזה חייך, לא היו עיניים או אף או גבות, כלום, הוא היה רק פה. כן, אתם יכולים לדמיין את הסמל של הרולינג סטונס אם זה יעזור לכם לדמיין אותו.
הסתכלתי על הפה לכמה שניות והוא רק חייך, ואז כעבור כמה רגעים הוא התחיל לשיר.
יכולתי לשמוע את השיר כאילו מישהו דחף לי אזניות עמוק לתוך האוזניים, אפשר להגיד שהרגשתי את השיר ולא רק שמעתי אותו, הוא היה בתוכי, חלק ממני.
זה היה השיר הכי יפה ששמעתי בחיי, זה כל מה שאני יכול להגיד עליו. הדבר היחידי שרציתי זה שהפה ימשיך לשיר אותו לפחות עד לסוף שלו, אך לצערי הוא הפסיק באמצע, הוא נתן לי רק טעימה קטנה ממנו, הרגשתי שאני מוכרח לשמוע את כולו.
ביקשתי ממנו להמשיך לשיר, בעצם אפשר להגיד שהתחננתי, הוא ענה שהוא מצטער אבל אם אני רוצה שהוא יסיים את השיר אני צריך לשלם, אני שאלתי אותו אם לא שילמתי כבר מספיק והוא התחיל לצחוק וענה שהוא גם אוהב את החמישייה הקאמרית, את הצחוק שלו ממש לא אהבתי.
שאלתי אותו מה המחיר, הפה ענה ללא שום היסוס "הרגליים." אני הסתכלתי על הרגליים שלי, אהבתי אותם ולא רציתי לוותר עליהם אבל בחיים עושים פשרות לפעמים אז הצעתי לו לקחת רק רגל אחת.
לא אגיד לכם שזה היה קל להתמקח איתו ולשכנע אותו לוותר כי הוא מאוד רצה את שתיהן אבל לבסוף עם קצת רצון ושכנוע הצלחתי, הוא הסכים.
הפה התקרב אליי ושאל על איזו רגל אני מוותר, החלטתי לוותר על רגל שמאל כי בה הייתה לי ציפורן חודרנית, בחרתי שלא להזכיר את העובדה הזאת כדי שלא יעשה לי סיפור מזה.
אז הוא נתן ביס והופה נעלמה לי הרגל. בהתחלה זה הלחיץ אותי ושאלתי את עצמי איך אני אסתדר ככה, אבל אז הוא התחיל לקיים את החלק שלו בעסקה והחל לשיר שוב ואז כבר לא היה לי אכפת, ידעתי שאני איכשהו יהיה בסדר אפילו רק עם רגל אחת.
הוא התחיל את השיר מההתחלה שלו ועד הסוף הפעם. זה יהיה מתיימר מצידי לנסות לתאר לכם כמו איך זה הרגיש לי אז אני לא אעשה את זה, לאחר שהוא סיים את השיר להפתעתי התחלתי להרגיש שוב את הכובד של הסלע הזה, הבטתי למעלה, הפה נעלם, חזרתי אל החוף כשהסלע מעליי אך הפעם היה לי הכוח ולהמשיך להרים אותו אפילו שעמדתי על רגל אחת רק. נמשכתי שוב בחזרה בכוח אדיר והעיניים שלי נפקחו, ואז ראיתי את אמא שלי.
היא לא שמה לב שעיניי נפקחו, היא לא חייכה, רציתי שהיא תחייך, רציתי לדבר אך לא יכולתי כי היה לי צינור תקוע עמוק בתוך הפה, ראיתי אותה מסתכלת על הרגליים שלי או יותר נכון על הרגל שנשארה ורציתי להגיד לה שזה בסדר, שזה היה מתוך בחירה אך כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע היה למצמץ אז מצמצתי עד שהיא תשים לב, לקח לה משהו כמו דקה.
היא התחילה לדבר אליי אבל לא שמעתי אותה, לא שמעתי כלום חוץ מאותו שיר, אומנם לא באותה איכות וההרגשה לא הייתה אותה הרגשה אך עדיין זה הרגיש לי טוב.
אחריי חודש וחצי התברר שאני לא אשמע יותר שוב אף אחד, הכאבים של הפציעה נחלשו אך עדיין הרגשתי אותם די טוב, כל הצוות הרפואי לא הבין איך זה שאני מקבל את זה כל-כך טוב ורציתי לספר להם את מה שאני סיפרתי לכם על הפה, השיר, והסלע אבל לא נכנסתי לזה כי לא רציתי שהם יחשבו שנפגעתי גם מוחית ויעשו לי בדיקות ופרוצדורות, לא היה לי סבלנות לכל זה.
בטלוויזיה סיפרו שהרסו לו את הבית ושהמשפחה שלו בכלל לא ידעה שהוא מסוגל לעשות משהו כזה, אני פעם ראשונה שמתי לב לכמה זאת עם הידיים שמתרגמת נראית טוב.
היום אני שומע את השיר רק פעם ב וזה גם בקושי, אני משחזר אותו בראש שוב ושוב אבל ברור שזה לא אותו הדבר, הפרוסטטה הציקה בהתחלה וחסר לי קולות של אנשים מסוימים בחיי, אבל אין לי שום חרטה לגבי המחיר ששילמתי.
אני חושב גם לפעמים על ההוא שהתפוצץ ואם גם הוא שמע באותו יום בחודש מרץ את השיר של הפה הענק, ואני מקווה בשבילו שכן, אני חושב שלכל אחד מגיע לשמוע את השיר הזה אחריי שהכל נגמר לפחות פעם אחת.
אני לא יודע אם זה היה אתם יודעים מי, ואם זה כן היה אם הוא היה שלו או שלי או של מישהו אחר לחלוטין, אני כן יודע שהשיניים שלו היו לבנות ומבריקות ושהוא שר לא רע בכלל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים מטורף גברת פלפלת (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים זה אמיתי? המורה יעלה (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים היי, הסיפור בדוי לחלוטין. Tuval (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים אהבתי את הכתיבה המורה יעלה (ל"ת)
-
-
-
