260 איש נהרגו מתחילת השנה

בתאונות דרכים – דיווחו בחדשות לפני יומיים, ובמעבר חד אבל חלק המשיכו לכותרת הבאה.
מאות משפחות הרוסות: גברים, נשים, ילדים, פעוטות.
הם יצאו מביתם יום אחד, התיישבו במכונית ו...זה נגמר.
מה אנחנו יודעים עליהם?
אין להם פנים, גם לא שמות.
לא אנדרטאות.
ולא נרות.
לא הפגנות.
ולא שלטים.
רק משפט אחד בחדשות הקדישו להם, ארוזים קומפקטית בתוך מספר תלת-ספרתי.
זה עובר לידינו, אנחנו משוכנעים ש-לנו זה לא יקרה.
גם הם חשבו כך באותו יום בהיר, כשיצאו מביתם והתיישבו במכונית.

יש בזה משהו הזוי לא ?

כל הכבישים שלנו הם ג'ונגל אמיתי. המשמעת העצמית של כלל הנהגים בארץ שואפת לאפס.
זה בא לידי ביטוי בכל תחום אפשרי. כולם יודעים שאסור להשתמש בפלאפון בזמן נהיגה.
אז מה? כמעט כולם מתעלמים מהאיסור הזה. כולם יודעים שאסור לנסוע על השוליים. אז
מה? כשיש טורים אין סופיים של מכוניות שעומדות בפקק תמיד יהיו אלו שנורא ממהרים
ויעקפו את כל הטור בנסיעה על השוליים. וכל אילו שתמיד ינסו להידחף למסלול עמוס
קרוב מאוד לקצה שלו. בכלל לא מעניין אותם שעשרות נהגים עומדים בסבלנות ומחכים,
או שניסיון ההידחפות של החצופים גורם להם לחסום נתיב אחר באותו כביש. אלו מספר
קטן מאוד של דוגמאות. לצערינו יש עוד הרבה מאוד דוגמאות. הבעיה שלנו היא שאין
שום אכיפה של חוקי התנועה. משטרת התנועה לא נמצאת על הכבישים. נוכחות מוגברת
שלה היתה מרתיעה הרבה מאוד נהגים. אף שר ואף משרד ממשלתי לא לוקחים אחריות על
מה שקורה בכבישים. לתפיסתי, יש לא מעט שרים ומשרדי ממשלה שהנעשה בכבישי המדינה
הוא בתחום האחריות שלהם. אבל, כפי שכתבתי בתחילת דברי. יש חוסר איכפתיות מוחלט
לגבי הנושא הזה. השתיקה של כולנו, ההתייחסות שלנו לנושא כאל דבר מובן מאליו,
או כהשלמה שזו גזירה משמיים, נותנת לגיטימציה לחוסר האיכפתיות. כולנו צריכים
לצאת בצעקה: עד כאן ! ! !

הם נוסעים במדרכות בכבישים-חותכים בכל הכיוונים ובמהירות גבוהה.
אף אחד לא מונע מהם לנסוע על המדרכה ואין חקיקה מסודרת בנושא.

כן, גם אני הייתי מאותם אלו שהיו קוראים את הידיעה בעיתון, או שומעים בחדשות, ממלמלת כמה מילים ועוברת הלאה...
המשפט שלך: "הם יצאו מביתם יום אחד, התיישבו במכונית ו...זה נגמר" כל כך מדויק ונכון, אחותי היחידה יצאה מביתה לעוד יום עבודה, שעה לאחר מכן היא נהרגה!
אני לא הייתי משוכנעת, אני הייתי בטוחה שאחותי תחיה עד 120.....
אני רוצה לומר לך תודה, תודה שלא עברת לנושא הבא, תודה שלא דילגת לכתבה הבאה, תודה שנתת את תשומת ליבך בנושא כל כך כאוב.

כאשר יש תפישה שזה "חלק מהחיים" "גזירה מהשמיים" ועוד הגדרות כיוצא באלה, אין פלא שגם מתייחסים לזה כך, ללא הפנמה, ללא הטבעת הנושא בתודעה הציבורית זה ימשיך להיות כך לצערנו ולמגינת לבנו.

"גם הם חשבו כך באותו יום בהיר, כשיצאו מביתם והתיישבו במכונית."

עצוב.

זה אמור לנחם?
כי אותי זה לגמרי הרגיז.

לנסוע עם מכוניות חצי מפורקות ושהחלקים יעופו על מי שיעופו ונגיד שכך רצה הגורל או אלוהים נתן אלוהים לקח.
כמה נוח.

אין מילים, אין משפטים ואין מעשים שינחמו.

יש איסור כאשר באים לנחם אבלים לומר "זה המצב אין מה לעשות"

לנחם אבלים זו אומנות.
לא מה אומרים, אלא איך אומרים ויותר נכון *מה לא אומרים*.

את יודעת היטב על מה אני מדבר

מהמקרים הם תאונות שנגרמות כתוצאה מטעות אנוש.
טעות אנוש זאת לא גזירה מהשמיים, זאת אותה גברת שיושבת מול ההגה עם הטלפון על הברכיים ומסמסת לחברה שלה, זה אותו גבר שמסתובב לצרוח על הילדים שלו, זה נהג משאית שמסתובב רגע לקחת שקית חטיפים או נרדם לשנייה, זה נהג אוטובוס שממהר הביתה למשחק כדורגל ומגלח חצי מהאוטובוס על המשאית שחונה בצד, זה קשיש שנוסע במהירות של 70 קמ"ש בכביש מהיר ומשוכנע שכולם נוהגים כמו משוגעים, זה בחור צעיר עם קוצים בתחת שאין לו עצבים להזדנב אחרי שיירה של מכוניות בעלייה לירושלים או בירידות של ים המלח.
כל אלה ועוד. זה אנחנו.
ובחדשות מעדיפים לטחון על הבחירות בארצות הברית במקום לתת לאנשים האלה פנים, שמות וסיפורים. לפחות זה. להם ולמשפחות שלהם זה כבר לא יעזור אבל לנו כן. מספיק שכל אחד יזכור פנים של תינוק אחד שנהרג בתאונה ויחשוב על הנהיגה שלו כאילו חייו תלויים בה.

שזו תפישה שגויה ופרימיטיבית.

לשם כך שמתי את המילים (גזירה משמיים וחלק מהחיים) במירכאות.

ואת יודעת, פואנטה, שלצערנו זה ימשיך להיות כך. ברגע שעולים למכונית שוכחים את הפנים של התינוק (לפעמים גם שוכחים תינוק ברכב)

בעת שרותי הצבאי אני זוכר תקופה מסוימת ששנה אחר שנה הייתה ירידה משמעותית בתאונות הדרכים בצהל.
כי עשו עבודה מסיבית של הסברה, ענישה, ימי עיון - התוצאות החיוביות הגיעו במהירות מפתיעה.

מה שאמרת לצעקה כללית.
כשמשהו מספיק מרגיז אותי אני גם לא רואה מירכאות :)
אבל קשה לי עם ההכנעה שבקולך. מה שהיה הוא מה שיהיה?

בלמד רבתי.
אני לא נכנע כפי שאני לא חושב שזו גזירה משמיים.
הבאתי דוגמה מצהל שיש מה לעשות ואפשר להשיג תוצאות אם רק רוצים מספיק
אני מקווה שהזעקה שלך (גם שלי) תיפול על האוזניים של מי שאינו חירש.

התוצאות אכן השתפרו על הנייר - אבל לא בגלל שאנשים נהיו יותר זהירים אלא בגלל שעצרו רכבים ושפטו נהגים , זה טיפל נקודתי בבעיה אבל לא חינך לעתיד .

אבל זה הרבה יותר טוב מהכלום שלא עושים.

אין ספק שזו חובתו של מוסד כמו צה" ל להכנס בכל הכוח ולהלחם בנגע בכל דרך.
הבעיה שאח"כ משתחררים.
אני מניחה ,שכמו כל דבר זה חינוך חינוך ועוד חינוך.

וזה אבל גדול...מתי זה אפקטיבי באמת?
לחנך אגואיסטים ופסיכופתים בגילאי 18 ומעלה זה כוסות רוח למת.
לכן אמרתי שצריכים להתחיל ביסודי ולהראות את הפנים האמיתיות של התופעה (במחלקות שיקומיות וגם דרך סיפורים של ילדים בני גילם שנפגעו ועוברים תהליך של שיקום), במקום לצבוע רמזורים כאילו שזה שיעור ציור.

מתחיל מהבית,
ובסופו של עניין כל הבעיות בציבוריות הישראלית הן תולדה של חינוך,הנימוס( כלומר העדרותו) ההתחשבות בזולת,החמלה,הגזענות,האלימות,הבורות.
זה מתחיל מלמטה: מהגננת בפעוטון ומאמא ואבא ונגמר למעלה בראש הממשלה, בנשיא, בשרים,בנבחרי העם.
ומה לעשות גם לצבא יש חלק רציני בחינוך האזרח הישראלי,

הנהג הישראלי לא ייתן שאוי ואבוי מישהו "יחתוך" או "יעקוף" אותו בכביש.....
ואם בבטיחות הרכב מדובר, מלבד חברת "אגד" לא מכירה עוד חברות נוספות שעושים זאת) יש להם מערכת ממחושבת לאוטובוסים, ויתרה מכך הנהג מחוייב לבדוק את חיזוקי הגלגלים....כמה עוד נהגים עושים את זה?

מצחיק הוא, לפני כמה שנים הייתי בסין, כבישים עמוסים, באיזור שהייתי לא נתקלתי ברמזור אחד או בכיכר, ובכל זאת לא שמעתי "צפירה" אחת, יש להם זמן....הלוואי ואצלנו היה כך. (נ.ב הסינים מדברים בטלפון בזמן נהיגה, ואפילו לא חוגרים חגורה).

ארבעה ימים אני משתרכת למרחק של שבעה עשר קילומטרים במשך שעה וחצי עם אלפי נהגים אחרים,לא חלמתי שאתגעגע לארבעים ומשהו דקות שהנסיעה הזו לקחה קודם ( תודה לביבי,תודה לישראל כץ, תודה לאריה דרעי,תודה ליצמן) וכן,פה ושם יש בהמה שנדחפת אבל הרוב המוחלט נוסע בשקט ובסבלנות ( יש מי שיאמר כמו עדר בקר חסר בינה)

כביש 6, כל כך מפותח, יש מקום לכולם, אין רמזורים אין עצירות פתע כביש ישר.....
ובכל זאת?
כמה תאונות על הכביש החדש הזה לכאורה?
הכבישים הם חלק מהבעיה.
וגם אני נוהגת בדיוק כמו עדר הבקר ואני דווקא גאה בזה...לאן למהר? הלא בלאו הכי ההבדל בין 100 קמ"ש ל 140 קמ"ש הוא עניין של כמה? עוד 10 דקות נסיעה? אז למה לסכן את מי שבאמת נוהג כמו שצריך?
הפחד שלי בכביש הוא לא ממני, הוא מאחרים.

..... live.....

Attitude is a little thing that makes a big difference

.....בקליפורניה עים את רק מורידה רגל אחת על הכביש.....כל התנועה עוצרת.....

בפלורידה עים את עוקפת מישהוא על השולים...את הולכת לבית סוהר לשבועים...ועוד...החוק בפלורידה מאפשר לך להיסתובב ימינה באור אדום אחרי עצירה מוחלטת כמובן...והיה ולא עצרת זה הולך לעלות לך 500 דולר ואין אפילו צורך בשוטר בסביבה הכל מצולם 24 שעות ביממה

.....באלינויי.....והיה ופגעת בעובד כבישים.....את הולכת לה 14 שנים לבית סוהר.....והיה ולא פגעת באף אחד פשוט רק נסעת מהר יותר מהמותר בקונסטרקשיין.....זה יעלה לך 5000 דולר.....שוב לא צריך שוטר בסביבה הכל ממוחשב.....

ואפשר להמשיך עד אין סוף בנושא...נוסיף רק שבטקסאס עים שלושה נהגים היתקשרו למוקד ודיוחו על נהיגה מסוכנת שלך...ההזמנה לבית המישפט כבר מחר אצלך עים UPS או FedEx כמובן

יום טוב לך...live...

אז לא טעיתי במה שאמרתי מלכתחילה....תרבות! הכל עניין של תרבות.

נזכרתי כשהייתי צעירה וקיבלתי את רישיון הנהיגה כל כך הייתי מתלהבת שתפסתי את "הגל הירוק", היום? זה בדיוק ההיפך...אני מייחלת להגיע לרמזור ושיהיה אדום! שאני אצטרך לעצור עצירה מוחלטת!

הענישה במדינה היא כל כך בזויה והזויה לא פלא שעדיין אנשים מתנהגים בכבישים כבעלי בית ולא איכפת להם מה יקרה...
הכבישים מלאים באנדרטאות עם שמות...מלבד כביש 6 שזהו כביש פרטי.