ביקורת ספרותית על שארית היום מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ
ספר טוב

---

מתי שמעתם את הביטוי: "אני העבודה והעבודה זו אני". או " התפקיד שלי הוא השם והמעמד שלי" .
ובכן לפני כמה ימים ולא בפעם הראשונה התעוררה מחלוקת ביני לבין חברתי לגבי החלוקה בין מי שאני לבין מי שאני בעבודה. הבהרתי את עמדתי בנושא באופן שלא משאיר מקום לדמיון.
העבודה היא כן חלק מחיי, אני בהחלט מביאה אותי ואת מי שאני לעבודה. העבודה היא חלק ממני, אך אני זו לא העבודה שלי! מעבר לעבודה יש אותי כאדם עם כל המכלול, ויש המון מעבר לתפקיד. ובכן דעתי כמובן לא התקבלה באהדה אך אני שמחה בה בכל רגע.
וזה כמובן מביא אותי לעלילה בספר על תפקיד שחייב להיעשות בלי פשרות.


**************************************************************************************
הסיבה לפתיח היא דמות גיבור העלילה שלנו בשם סטיוונס שהיה רב משרתים בבית גדול באנגליה בשרותו של לורד דארלינגטון ולאחר מכן לורד אמריקאי אחר. הגאווה שלו הייתה ענקית, הן בתחומו והן כממשיך השושלת של אביו שגם היה רב משרתים. הוא היה רהוט ובעל ידע רב בכל תחום אפשרי, אילו היו מוציאים את סטיוונס ממקום העבודה אפשר בקלות לחשוב עליו כעל לורד אנגלי מכובד בגלל שהעבודה עשתה אותו למי שהוא. אך העבודה לא השאירה לו זמן להיות הוא, החיים עצמם היו העבודה בשבילו והעבודה הייתה החיים.

התקופה הייתה ללא ספק אחת המשמעותיות בהיסטוריה, תקופת עלייתו של היטלר והיריבות הבלתי משעשעת בין האנגלים והצרפתים. אבל בסיפור הרגיש שלנו היטלר ממש לא היה העניין המרכזי, וגם לא היהודים שהוזכרו פה ושם בגלל אנטישמיות בלתי מתפשרת של אותה התקופה. העניין הוא העבודה, התפקיד, המחויבות לתפקיד שהייתה בעדיפות עליונה, תמיד, ובלי פשרות. כל העניינים האישים ואפילו מות הורה או אהבה חס ושלום נדחקו הצידה כאילו שרירי ההבעה נאטמו לבר הסגר טיפת אנושיות. והנה ציטוט שמסביר זאת יפה:

"כל רב משרתים המתייחס אל משלח ידו בגאווה, שיש לו שאיפה כלשהיא לכבוד במילוי תפקידו, לעולם אסור שיניח לעצמו להיות "לא בתפקיד" בנוכחות אחרים."

כלומר רב משרתים לא יכול ואסור לו לנטוש את הישות המקצועית השוכנת בו לטובת זו הפרטית.
כמו שחקן שאסור שהחזות החיצונית תתמוטט...

היו בספר כמה קטעים טרחניים ומשעמים שחשבתי שהם אינם רלוונטיים בצורה שמצדיקה את האהדה שהספר קיבל. עם זאת יש פה אהבה מודחקת שלא באה לידי ביטוי. יש פה שחרור כמעה כשהמשרת שלנו יוצא בעצת אדונו לטייל קצת באזור הכפרי ולקחת חופש שלא לקח מעולם.

כקוראת התמוגגתי כשסוף סוף סטיוונס לקח חופש, נתן לעצמו כמה הרפתקאות בדרכים כמו להתלכלך או לאבד את הדרך או להיתקע בלי דלק ולבקש עזרה . בעיקר כי הרשה לעצמו לאבד כמה שרירים נוקשים שהיו קבועים לו על הפרצוף. אני חושבת שמחויבות כזו לתפקיד, כל תפקיד דורשת הצדעה ובעיקר כבוד.

הספר לטעמי מרשים בתנודות שמזיזות אצלנו הבעות צחוק שמחה ועצב שהם חלק גאוני מחיינו.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על שארית היום