#
יש משהו יותר משעמם מעיסוק במידות ומשקלות? אני מניחה שכן. אין גבול לשיעמום כמו שאין גבול לעניין. מאד משעמם אותי עיסוק בפרטים. אם אני נאלצת, אחרי זמן קצר דעתי נודדת לה למחוזות מעניינים יותר, ומשאירה את גופי שיתמודד. רקע הספר הזה מתאר רשות ממשלתית(!) בהולנד, העוסקת בכיול, בקרה ואישור מידות ומשקלות. בהולנד - בעלת מסורת מפוארת של מסחר – יש חשיבות רבה לכיול מכשירים השוקלים, מודדים ומשווים, וזה השירות לציבור – כל המכשירים השוקלים ומודדים עוברים ביקורת אחת לשנה. ואלה שאינם באים לביקורת אצל מוחמד? מוחמד בא אליהם לביקורות פתע.
אני עושה לספר עוול – הוא עוסק, לכאורה, בשני אנשים שהתחילו לעבוד ברשות הזו באותו יום בשנת 1961. יש בסיפור תאור משובב נפש של הפרובינצייה ההולנדית, על שלל טיפוסיה בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. ופה המקום להשוות את דה בריק לג'יימס הריוט שכתב סיפורים משובבי לב על יורקשייר הפרובינציאלית בשנות הארבעים-חמישים-שישים-שבעים של המאה הקודמת. ההבדל תהומי. לא רק כי הריוט כתב על חיים – בעלי חיים ואנשים – ודה בריק כתב על חפצים וערכי-מדידה והשוואה. גם כי הריוט שיבץ את אהבת החיים שלו בתועפות הומור וחן ודה בריק מתאר דיקנות. ציות לכללים. קמצנות וכעס, וחף מהומור (ומחן) באופן סופני.
הספר... לא יודעת. יש בו חלקים מעניינים והוא כתוב היטב. אבל קטעים שלמים שיעממו אותי. תאור האישיות האניגמטית והבלתי מתפשרת של קארל דייק, העדר כמעט מוחלט של פרטים אישיים עליו ועל חברו כביכול, תאורים מדוקדקים של שיטות מדידה וההיסטוריה שלהם, מסתכמים בספר יבשושי ונטול פואנטה. עם כל חיבתי להולנדים ולספרות ההולנדית שקראתי, ועם ההבנה שדה בריק מאפיין טוב של המנטליות והתרבות ההולנדית, נשארתי אדישה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
