אתה עומד בכניסה, הדלת סגורה, אתה לא יודע מה יש מעברה, אתה צריך להחליט. אתה חושב לעצמך האם זו באמת דלת שאני רוצה לפתוח? למה היא ולא אחרת? איך אתה יודע שאתה לוקח את ההחלטה הנכונה?

בסופו של דבר יש משהו שגורם לך לקחת את אותה החלטה, אצלך זה בדרך כלל רעיון שמסקרן אותך, לבסוף אתה בוחר, אתה פותח את הדלת ועובר בכניסה, אתה כעת עיוור.

אתה מגשש, לאט לאט, אתה נמשך פנימה, ההתחלה תמימה, זה לא כזה נורא אתה חושב, אך אתה יודע, כמה מטרים ראשונים לא יכולים להגיד לך הרבה על אותו מקום בו אתה כעת נמצא ואתה בכלל חושב שזה מקום אחר לחלוטין, אם אתה מסתכל אחורה אתה עדיין יכול לגשש את דרכך אל עבר הדלת, אתה תמיד יכול לחזור אחורה לפתוח אותה להתחרט, לפחות בהתחלה, כי יש לך כלל, אם עברת חמישים מטרים עברת יותר מידי בשביל לחזור בחזרה.

אז אתה נכנס עוד פנימה, מגשש, הוא תפס אותך בהחלט, כבר אין דרך חזרה וכעת אתה יודע שאתה תהיה חייב לגלות מה יש בקצה של החדר והדרך היא ארוכה, אתה לא מוכן לחוויה כזאת, הזהירו אותך לפני זה נכון אבל עדיין רצית בעצמך לחוות את אותה חוויה, וכעת כשאתה בפנים אתה מתחיל להרגיש את זה, אתה מתחרט, אתה רוצה לחזור בחזרה אך לא יכול.

על העיוורון –

רציתי לחזור בחזרה כי זה ספר קשה, כן, זה ספר קשה. למה? זאת שאלה שאני שואל את עצמי כמה ימים אחריי שקראתי אותו.

הסופר ממחיש בכתיבה מאוד מושקעת ואיכותית מזה עולם של עיוורים, וכשנכנסתי לספר הזה לא חשבתי שמתוך בסיס הרעיון הזה יצמחו עוד כל-כך הרבה רעיונות לגבי צדו האפל של האדם.

בעוד אני קורא קטעים שלפי דעתי מאוד קשים שאותם אני לא אחשוף פה, אני מצאתי את עצמי במצב של חוסר נוחות, רוצה להפסיק לקרוא מכעס מסוים מפני שתגובתי הראשונית הייתה הוא מגזים לחלוטין, זה לא נכון, דבר כזה לא יכול להביא להתנהגות כזו של בני אדם אך בין ההפסקות של הקריאה, (והייתי צריך הרבה כאלה.) מצאתי את עצמי חושב, תגיד... למה אתה כל-כך בטוח?

וזה מה שהסופר הזה עשה ובגלל זה רציתי לחזור בחזרה. הוא גרם לי לערער על הביטחון שלי מרגע קבלת הרעיון שיש עולם של עיוורים שבו אני גם עיוור, בו אני אומר לעצמי העולם יכול להתנהל כסדרו אומנם זה קשה אך בני אדם ימצאו דרך לכך שאני חושב על משהו שלעולם לא חשבתי עליו, מזה ראייה בעצם? אולי אני לא חשבתי על זה עד הסוף? אולי לקחתי את בצורה מובנת מאליה? התשובה היא כן, ברור שלא חשבתי לעומקו על מזה אומר בעצם עולם של עיוורים.
הסופר כן חשב על זה עד הסוף, בהחלט, הוא הגיע לנקודות מאוד קשות לגבי טבע האדם, רעיונות שאתה מסרב לקבל אך מבין שהסירוב נובע מכך שאתה לא רוצה לחשוב שזה מה שאתה ברגע שלוקחים ממך משהו כה מובן מאליו.


אז החלטת לחזור בחזרה, לא רצית להמשיך, אך לא יכולת, היית עיוור ולא הייתה לך ברירה להמשיך וללכת עם שאר הקבוצה שמונהגת על ידי הסופר בדמות האישה היחידה שכן רואה. הוא לקח אותך עד לקצה תוך כדי ייסורים רבים, ולבסוף פותח לך את הדלת, אתה עובר בה, נפרד לשלום וסוגר אותה אחריך.
אתה פוקח את העיניים ושואל את עצמך האם אתה עדיין עיוור?


תודה למבקר האחרון שביקר את הספר הזה שאני לא זוכר את שמו, הזכרת לי שרציתי לקרוא אותו:)

אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב, משפט קלישאתי משהו לא ? ובכן הסופר דולנד ריי פולאק התחיל לכתוב בגיל ארבעים וחמש, הוא לא סיים את התיכון ומגיל 18 עבד במפעל שבו אביו גם עבד, הוא חשב עם עצמו מה יהיה כשאהיה בן 65 ואפרוש לגמלאות? מה יהיה בהמשך חיי? מה אני רוצה לעשות, הוא החליט שהוא רוצה לכתוב, הלך ועשה קורסים בכתיבה יוצרת וכתב ספר ולא סתם ספר, אחד הספרים הטובים שקראתי השנה.

אני אוהב ספרי מתח שמספרים על מקום מסוים, עיר, איזור וכו' בו הדמויות אנושיות והקשרים ביניהם גורמים לך להבין את הסביבה ולהרגיש את האווירה.
מעדיף ספרי מתח בהם אין בלש שחוקר מי רצח את.., או מי חטף את..., קשה למצוא ספרים כאלה וכשאני מוצא אני מרגיש צורך עז בלשתף.

The Devil All The Time
הסיפור מתרחש בדרום אוהיו ומערב ו'ירגניה בין השנים 1945 ל1965
אב אלים ששרד את מלחמת העולם השנייה ומתמודד עם העובדה שאישתו חולה בסרטן בדרך מאוד חריגה בזמן שהוא מכריח את בנו להצטרף.
נגן גיטרה נכה על כיסא גלגלים מאוהב בחברו המטיף בכנסייה שכוחת אל ומאמין שהאל מדבר איתו ובכוחו להחיות את המתים.
זוג סוציופתים שיוצא פעם בשנה לחופשה מחוץ לאוהיו, שם הם עוצרים לטרמפיסטים ונוודים.
והבן של האב אשר בילדותו סבל מהקנטות חוזרות ונשנות, גודל להיות נער אלים ואבוד.
הסיפור מאוד אפל ומלא באלימות, אך היא תורמת מאוד לסיפור ולא גורעת ממנו, לסיפור יש צורך בה בכדי שהוא יהיה קיים ןקשה לעשות את זה לפי דעתי.
הספר מאוד מומלץ לכל אוהבי מקארתי ( מאוד הזכיר לי אותו) מומלץ בחום.

למה סופרים כותבים ? יש הרבה סיבות. אחת מהסיבות היא לקחת את הקוראים לחלומות שלהם ולגרום לקוראים להרגיש שהם בעצם חלמו את אותו החלום. זה מה שאני הרגשתי כשקראתי את הספר הנפלא הזה.
לקחתי חלק במסע פנטסטי של שני חלומות שבסופו של דבר איכשהו הצטלבו לאחד, ובאמת כשהחלום נגמר הרגשתי שאני הוא זה שיצר את כל זה. מאוד נקשרתי לסיפור הזה יותר נכון לחלום הזה, ופשוט מאוד מאוד אהבתי אותו.

עליי לציין שזה הספר הראשון של הרוקי מורקמי שקראתי ותמיד שמעתי שהוא סופר הזוי וכל מיני תיאורים כאלה אבל לפי דעתי הוא פשוט משתף את הקוראים שלו בצורה גאונית שיש לקנאות בה בחלומות והרעיונות שלו.

מומלץ לכל מי שאוהב סרטי אנימציה יפנית, במקום לצפות בסרט אתה מרגיש שאתה חלק מהסרט.

קראתי את הספר הזה לפני כמה חודשים, ואני כותב עליו עכשיו כי אני מרגיש שהספר הזה רלוונטי לימים אלו, ולמה זה ? כי הספר הזה גרם לי לחשוב מה קורה כאשר רוב פתאום הופך למיעוט או בכלל שאותו רוב נעלם והדרך החיים גם היא נעלמת ונחשבת ל"אגדה".

אהבתי גם שדווקא בסיפור מדע בדיוני על ערפדים(סוג של) הסופר מצליח להעביר הרבה מסרים עמוקים שגורמים לך לחשוב, הוא גם מדבר הרבה על בדידות והצורך באינטראקציה והפחד מהבדידות ומהפחד להיפתח לאחר.
בקיצור אפשר לנתח את הספר הזה ולפרש אותו ולהגיע לתובנות מסוימות, מה שלא ציפיתי ממנו כשהתחלתי לקרוא אותו.

בימים אלו אני מרגיש כאילו מנסים להעלים דרך חיים שפעם הייתה פה, והופכים אותה לאט לאט למשהו אחר לחלוטין, עד כדי כך שאני מרגיש שמי בעד סובלנות ופתיחות וחושב שכן אפשר לחיות פה זה לצד זה הופך אט אט להיות "האגדה", שבעוד משהו כמו 50-60 שנה התפיסה הזו תעלם מהמדינה שלנו. ומה יבוא במקומה ?

ואולי בעצם ההפך יקרה ? הקיצוניות והפנטיות יכחדו? (למרות שלפי דעתי דברים חיובים יכולים להיעלם מן העולם, ודברים שליליים אף פעם לא נעלמים, אלא רק מחכים בפינה בשקט עד אשר מישהו מוציא אותם שוב בחזרה)
בכל מקרה ספר מאוד טוב ויפה, מומלץ בחום.
ובוא נקווה שאם נרצה לא נהפוך לאגדה.

אני חושב שמבחינת כתיבה הדבר הכי קשה זה לכתוב משהו מצחיק ( בשבילי לפחות ) לכתוב סיפורים מותחים/ עצובים/ מוזרים זה מבחינתי עובד על אותו עיקרון אבל לכתוב מצחיק ? יש בזה עקרון מאוד מסובך שמאוד קשה לתפוס. (מתאגר אותכם לנסות, וואלה קשה!!) בכל אופן היו קטעים בספר הזה שממש צחקתי, כלומר ישבתי לבד בבית והתחלתי לצחוק, לא זוכר הרבה ספרים שגרמו לי לצחוק היו כאלה שגרמו לי לחייך ולהגיד נחמד אבל לא אשכרה לצחוק.
מה שכן לגבי מחלת האספרגר קראתי כאן ביקורת שאני מוצא אותה נכונה, לגבי ההתייחסות לתסמונת, אין כאן באמת הרגשה שמדובר על ספר שמתייחס באמת לסתמונת אלא יותר מדבר על דמות מיסטר בינית כזאת, דמות מצחיקה שמתנהלת בעולם בצורה שונה, אך אין נגיעה בתסמונת עצמה. לא באמת מרגישים שהכותב נובר בכל ההיבטים שלה

בכל אופן זהו ספר מאוד מאוד זורם ונחמד לקריאה שהייתי מבכיף ממליץ עליו כשרוצים ספר להעלות את מצב הרוח.

הפירוש שלי לסיפור הקצר של סטיבן קינג "אביב של תקווה (חומות של תקווה)" אשר מופיע בלקט סיפורים זה.

מה שאני לקחתי מסיפור או איך שאני מפרש את הסיפור הזה, זה שסטיבן קינג בעצם כתב על איך הוא הציל את עצמו מעצמו. אני מניח שלפני שסטיבן קינג היה סטיבן קינג אף אחד לא האמין שהוא באמת יהיה "סטיבן קינג" חוץ ממנו ואולי עוד כמה אחדים שבאמת הכירו אותו. כל מילה קטנה שנכתבה על הדף הלבן, זה עוד חפירה קטנה בחומות הכלא של סטיבן קינג עד אשר הוא עשה את הלא יאומן והצליח לצאת לחופשי, להיות סטיבן קינג. הכלא מסמל את המצב שבו הוא היה נמצא, כל אחת מהדמויות מסמלת מבחינתי איזה צד באמונה העצמית של סטיבן קינג בהקשר ליכולתו להשתחרר מהכלא אם זה אפשרי או לא אפשרי , סטיבן קינג הצליח, הוא השתחרר, הוא ברח מהכלא, אני גם מתכוון לצאת מהכלא או לפחות להאמין שאני גם יכול לצאת מהכלא אם אני רק אמשיך לכתוב, אם אני רק אמשיך לחפור.

רק לא עוד ביקורת על "נעלמת" (אבל אני מוכרח אין מה לעשות...)
אז האמת שקראתי את "נעלמת" כי שמעתי שדיוויד פינצ'ר הוציא אחלה סרט שמבוסס על הספר ותמיד כשאני יודע שיש סרט ממש טוב שמבוסס על ספר אני מעדיף לקרוא את הספר קודם ובדרך כלל מה שקורה זה מה שאני יודע שיקרה - הספר יותר יותר טוב מהסרט,
אני לא ציינתי את העובדה הזאת סתם ואסביר - הספר נעלמת מתחיל ממש טוב ומותח הייתי מעוניין מאוד לדעת מה הולך לקרות פרק אחר פרק, הכתיבה של ג'יליאן פלין ממש זורמת והספר עשוי טוב לא אגיד שלא,אך מבערך 60-70 אחוז לתוך הספר הרגשתי שאני רק רוצה לסיים אותו, כשהיא קצת מורחת את הסוף באופן מיותר בעיקר ב10 אחוז מהספר שנותר ולא יודע הספר נחמד אבל כנראה הסוף הקצת סתמי שלו לפי דעתי הרס לי אותו וזה לא שאני אומר שזה ספר גרוע רק ה30 אחוז האחרונים שלו היו קצת בנאלים אבל עדיין מותחים פשוט רציתי שהיא תעשה משהו קצת יותר קיצוני אני מניח מבחינת עלילה. בכל מקרה אחריי שקראתי את הספר ממש מעניין אותי לדעת איך פינצ'ר עשה אותו סרט כה טוב כמו שאומרים עליו, אני יכול לדמיין את האפילה שתאפיין את הסרט ואת האופי שלו אבל לעשות אותו טוב כמו שכתוב בביקורות ? מבחינת עלילה קשה לי לראות את זה קורה, בכל אופן בכללי נהנתי מהספר אבל גם קצת התאכזבתי ממנו בעיקר מהסוף ואני מקווה שהסרט יציג לי משהו שלא חשבתי עליו כשקראתי את הספר ושהפעם הסרט יהיה יותר טוב מהספר, ואני מעריך שזה מה שהולך לקרות.

לאחר שראיתי את TRUE DETECTIVE אמרתי לעצמי שאם מי שכתב את הסידרה הזאת היה מוציא ספר הייתי רץ לקרוא אותו ומסיים אותו תוך יום, נחשו מה ? זה קרה. ניק פיזאולטו למעשה כתב הספר הזה עוד לפני הסדרה והעלילה לא קשורה בשום אופן לסדרה שלא תבינו לא נכון, אבל מה כן משותף ? הכתיבה המשובחת, האבחנות שלו המדויקות שלו על טבע האדם. גם הסיפור הזה נע בין זמנים שונים וכתוב בצורה כה טובה שבאמת קשה להוריד את הספר מהידיים, אני לא אוהב לכתוב על מה העלילה כי אני לא מאמין בזה, אני יכול להגיד שזה ספר מתח מצוין עם עלילה מאוד מרגשת וסוף פשוט מצוין ומרגש,ושוב אני פשוט מת על איך שהוא כותב ועל הרעיונות שהוא מעביר תוך כדי. בכל מקרה כל מי שאהב את TRUE DETECTIVE מוכרח לקרוא את הספר הזה, וכל מי שמחפש ספר מתח טוב אבל מיוחד מאוד בעלילה שלו מבחינת דמויות ממש יהנה מהספר הזה, פשוט מומלץ בחום !!!!

סיימתי הרגע לקרוא את הספר הכה מצוין הזה, זה מהספרים שאתה "מרגיש" אותם כמה ימים לאחר סיום הקריאה, מהספרים שאתה מסיים ויש לך את ההרגשה הזאת בפנים שהסופר הזה כתב משהו שאתה הרגשת וחשבת וביטא את זה בצורה כה מרגשת ומדוייקת ואתה מתפלל שגם אתה היית יכול להיות כלכך מדויק בכתיבה.
מילן קונדרה כותב כאן סיפור אהבה נפלא בין אדם לעצמו, אדם לסובב אותו, המחשבות והרעיונות הפילוסופיים כאן ממש דיברו אליי ולא יודע איך להגיד את זה אחרת מאשר שאני פשוט הרגשתי את הספר הזה, והרבה זמן שספר לא גרם לי את התחושה הזו שכה התגעגעתי אליה, מומלץ בחום!!!