ביקורת ספרותית על המייל הבלתי נראה מאת דיוויד קובנטרי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 28 בפברואר, 2018
ע"י רץ


האבירים מנצרת

לפני שנים רבות הייתי חייל בפיקוד צפון בנצרת, משם ירדתי אל העמק בריצה בכדי להתאמן, וחזרתי דרך העליות התלולות, אלה שמקבילות להר הקפיצה. לעתים בדרך פגשתי את קבוצות רוכבי אופני הכביש של עקיבא, מהפועל נצרת עלית. עשיתי איתם תחרות, מי יגיע ראשון לפסגת ההר. אני כמובן קצרתי ועליתי ישר דרך העלייה התלולה, והם התפתלו בפיתולי ההר. לי ולהם, רוכבי האופניים, היה משהו משותף, ענף הסבולת, בו אנחנו גומעים מרחקים, וסובלים את כאבי הגוף ומצוקות הנפש. אך יש משהו שגרם לי לעתים לקנא ברוכבים, העובדה שהם רוכבים בקבוצה מגובשת, בעוד אני ממשתי בדבקות את הערך, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים.

ביום אחד קר, בו סופות היכו בהר, הם עדיין התעקשו לרדת ולעלות, נישאים על אוכפי האופניים, מה שגרם לי לחשוב על המראה האבירי שלהם, האופניים האלגנטיות, התלבושת היפה והקסדה, שנראו כמדים בצבעים אחידים. הם פילחו את הרוח, ואילו אני הייתי כחייל רגלי מימי הביניים שהצטרף לאבירים ככוח משיני על ציודו הדל, בסטטוס נלעג. כך אני נראתי בטרנינג הכותנה הפשוט שלי, בנעלי הכבדות מלאות הבוץ, בתנועותיי האיטיות והמעט מגושמות, כאשר רוכבי האופניים חלפו על פני במהירות והרמוניה של קבוצה מתואמת.

הזיכרון הזה גורם לי להתייחס לרוכבי האופניים כקרובים, רחוקים, מעורכים. מהסיבה הזאת אני לעיתים מביט בסקרנות בתחרות הטור דה פרנס בשידורי הטלוויזיה, המביאים לביטוי חזון גדול, את הקפת צרפת, במבחן עילאי של סבולת. אני אוהב להביט ברוכבים הנאבקים כנגד איתני הטבע, מטפסים במעלה ההרים, מתנשפים באפיסת כוחות, וברקע הנופים הפראים של הפירנאים, או האלפים. לעתים אני מהופנט כשהם חולפים בשדה חמניות בוהק בצהוב. התמונות האלה חקוקות בזיכרוני כמרגשות ביותר, המבטאות את רוח הספורט בהתמודדות במרחבים ומול אתגרי הטבע.

מהסיבה הזאת משכה את עיני, תמונת כריכת הספר, המייל הבלתי נראה, של הסופר הניוזילנדי דיוויד קובנטרי, בה קבוצת רוכבים מטפסת במעלה ההר, במראה רטרו של כרזת ספורט שיש בה קסם גדול, לאופן בו הספורט מבטא תקופה היסטורית. במקרה הזה את שנות העשרים של המאה הקודמת, שהייתה תקופת החלמה מפצעי מלחמת העולם הראשונה ויחד אתה הייתה תקווה לעולם טוב יותר. אנחנו מזדהים עם החששות והתקוות האלה, כמי שחיים בין המלחמות.

קובנטרי, מספר סיפור המבוסס על אירוע אמתי, בו קבוצת רוכבים מאוסטרליה וניו זילנד השתתפה בטור דה פרנס, בשנת 1928, דרך נקודת מבטו של אחד הרוכבים ללא השם, המספר על הקבוצה שחבריה נחשבו אנדרדוגים, שעוררה לעג ובוז מיריביהם המנוסים, מי שרכבו בטכניקה מסורבלת, עם אופניים נחותים, שאינם מתאימות לתחרות העומדת לפניהם, אחד מהמרוצים הקשים ביותר בתבל, המתנהל לאורך 5,476 ק"מ, בכבשים עקלקלים, בעליות וירידות מפחידות, לעתים בחושך, ולעתים בגשם, בו הכבישים חלקים והתרסקות עליהם היא אפשרות בלתי נמנעת. האם לקבוצה האלמונית יש בכלל סיכוי לעמוד בתלאות הדרך המסבות לרוכבים עייפות גופנית ונפשית, כאבים, פציעות, רעב, ולעתים תחושת כישלון. האם הם יעמדו בפיתוי לעזוב את המרוץ שרבים ממשתתפיו נוטשים אותו? המרוץ הזה יחשוף אותנו לאחד מהמבחנים המורכבים ביותר, התמודדות הרוכבים עם הגבולות הקיצוניים של הסבולת האנושית.

הספר הזה הוא מסע גיאוגרפי ספורטיבי מרהיב, המקיף את צרפת החל מפריז, ממנו יוצא המרוץ ובו הוא מסתיים, דרך עיירות שכוחות אל, בפרפריה צרפתית, במסלול העובר דרך אתרי קרבות מלחמת העולם הראשונה ומעלה מהאוב זיכרונות כואבים. הוא עוסק באופן בו אירוע ספורטיבי גורם לצרפתים הפשוטים להכיר לפתע את מפת צרפת, לפתח לוקאל פטריוטיות למושג המופשט של מולדת. דרך הספר אנחנו מבינים איך תחרות רחוקה מתווכת אל הממון באמצעות צלמי העיתונות והראינוע, שהעבירו את תמונות האירועים לתקשורת, על האופן בו ההמונים הנצבים לאורך המסלולים מריעים לרוכבים, קוראים בשמות הגיבורים. הספר הזה משקף בדקויות תיאוריו תחרות ספורט מתמשכת, את רגעי השפל וההתרוממות הרוח שהיא מעניקה למשתתפים ולצופים בה.

הספר הזה גם אודיסיאה, או כפי שקובנטרי מכנה אותה אקסודוס, לרוכב האלמוני המספר את סיפורו, כמסע התבוננות לחייו, על רקע היסטוריה רוויית הטראומות אליה הוא ניסחף, הזיכרון לאחיו הטיס הנושא מצד אחד את גאוות אביר השמים, אך מצד שני את אימת הקרבות הממשיכים לרדוף אותו. זהו מסע התבוננות פנימית, אל נפש האדם, כפי שהיא נחשפת במסע הגורם לרוכב הבודד להרהר. האם בסבל האנושי יש אמת מזוקקת, האם באמצעותו אנו מגלים את עצמנו? מהו האדם ומהות קיומו בעולם, האם יש בו תקווה, חמלה, אהבה, חברות, או חלום שאפשר לבקש לממש?

הרכיבה האין סופית היא, חווית כאב וייסורים גופניים, ההופכים לייסורים נפשיים ולהזיה בסיוע סמים. יש רגעים בהם הרוכב מנסה להתרכז ברכיבה, ויש ומחשבותיו המקוטעות נודדות לעולמו הפנימי ולזיכרון, ויש והן נעלמות. זהו רומן הכתוב היטב, בשפה פיוטית מיוחדת ומדויקת, המתארת בצורה מרגשת נופים ואת חיבוטי הנפש של ספורטאים כבני אדם, את בדידות הרוכב מול הדינמיקה של הקבוצה, ואת התשוקה לספורט, והספורט כאמצעי למסע למעמקי הנפש. הספר נוגע ומעורר שאלות זמן רב לאחר סיום קריאתו. מומלץ לאנשים המאמנים במסע אפשרי אל הכאוס האנושי.
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 5 חודשים)
אברהם - תודה, אכן העולם של ספורטאי העל כמו אלה המדוושים בטור הוא מיוחד, לא פחות חשוב הוא הסופר היכול לתת ביטוי לעולם הכל כך מיוחד של הספורטאים על רקע אווירת שנות העשרים.
אברהם (לפני 5 חודשים)
איזו סקירה נהדרת.
זו פעם ראשונה שאני נחשף אל "חדר ההלבשה" של האנשים שלכאורה "מוזרים"
שכל מעייניהם לדווש סתם כאילו כזה. ובדרך כלל (כך במחשבתו של כל נוהג ברכב)
יש כאלה שגם נמצאים על כבישים ראשיים, וסתם "מפריעים" לתנועה,
והנה אתה, רץ, בא וחודר עם המצלמה שלך - דרך תוכן הספר - אל נבכי החיים שלהם אל מעבר לעוד הקפה של מסלול כזה או אחר. אל הספורטאים כבני אדם עם כל קשיי ההתמודדות האישיים, משפחתיים, דרך הספורט הזה, אשר פעמים לא מעטות, אף שנמצאים בקבוצה, בדידותו וקשייו של הפרט ניכרים על פניו ביתר עוז, דווקא כאשר המסלול ישר ואין צורך להתאמץ להיצמד לקבוצה.
יש פעמים שאני תוהה מה תפקידן של ביקורות על ספרים.
הסקירה הארוכה הנהדרת והמפורטת שלך, נתנה לי תשובה די חשובה ראייה מזווית אחרת.
תודה רבה לך.
רץ (לפני 5 חודשים)
טוביה - תודה אכן הטור מעורר השראה גדולה, הטור כמו ענפי ספורט אחרים מתמודד עם בעיית הסמים, קשה לשרוד מסלול כל כך ארוך מבלי להשתמש בסמים, תמיד יהייה משחק בין מה שמותר על פי החוק לבין מה שאסור. גם בשנות העשרים השתמשו בסמים, אבל אחרים כמו קוקאין, שעזר להתגבר על חווית הסבל, על כך הספר הזה מדבר. אין ספק שגיבורי הטור הם כאלה שעדיין מעוררי השראה, והמסלול היפה המשקף את נופי צרפת היפים, ואת הרוח הצרפתית, כמו ההמונים העומדים בצדי הדרכים וממתינים לגיבורי הטור וכמעט נוגעים בהם.
tuvia (לפני 5 חודשים)
בשנים האחרונות מנהלי הטור דה פרנס נוהגים להזניק את המרוץ ממקומות אחרים , ובשנה האחרונה הוא יצא מהעיר ליאז׳ שבבלגיה. אני לא יכול להגיד שאני אוהד שרוף של קבוצה זו או אחרת בעיקר מפני שבשנים האחרונות סבל המרוץ מפרשות שחיתות ורמיה כשעיקרו סובב סביב שימוש בסמים אסורים על ידי הרוכבים והרופאים ומנהלי הקבוצות שדוחפים את רוכבי הקבוצה שהם ספורטאים מקצוענים ( מימנו הם מתפרנסים) , לרמות ולשקר ולהזריק כל מיני פרודוקטים שרופאי הקבוצות מספקים להם בחפץ לב תוך מעבר על כל כללי האתיקה של חוקי הספורט.
אבל בכל זאת גיבורי הטור דה פרנס נשארים גיבורים ואתלטים מן המעלה הראשונה , למרות כל הגליצי׳ם המוסריים.
ומה לנו כי נלין על מספר מצומצם של אנשים שעמידה בכללי ההתנהגות והספורט לא בראש מעייניהם?
מבחינתי הביקורת שלך זוהרת באלף שמשות על תקופה בה הספורט היה טהור ונקי כמו מימי האלפים שבהם נערכים התחרויות- בעיקר נגד השעון.
טוביה
tuvia (לפני 5 חודשים)
רץ יקירי, אינני יכול שלא להביע את התפעלותי לביקורת נהדרת זו על הטור דה פרנס האלמותי!!!
רץ (לפני 5 חודשים)
Pulp_Fiction - תודה, כל יום אני מופתע מחדש מחברי סימניה, אתמול בוב עכשיו אתה. כן ריצה יותר אינטנסבית ומחוברת אל הטבע. האופן בו כפות הרגליים נמצאות במגע עם הקרקע ורגעי הרחיפה מעל הקרקרע , הקצב הנוף השלו, בהחלט מקנים תחושה מרפאת. טוב אני יכול להתפייט, כי אני עדיין לא יכול לרוץ ממש.
רץ (לפני 5 חודשים)
חני - תודה, אני אישית אוהב יותר אופני הרים, יש בהם השתלבות אל תוך הטבע, ולא רצון אובדני לרכב בשולי הכביש הישראלי.
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
איזו ביקורת נפלאה. אני מבלה על אופניים שעות לא מעטות. וזה רק מהסיבה שאני לא יכול לאפשר לעצמי לרוץ יותר מ-12 קילומטר בשבוע. ב-2010 התאמנתי למרתון וכבר הגעתי ל-33 ק"מ, אך שבר מאמץ בטיביה עצר לי את הריצה. ואת השבר הזה אני מרגיש עד היום אם אני מגזים.
בריצה למרחקים כמו ברכיבת אופניים יש מימד של מדיטציה בייחוד אם עושים את זה בלי עזרים כמו טלפונים סלולריים... בעיניי ריצה עוצמתית יותר במהותה מרכיבה על אופניים ואם היה באפשרותי, הייתי רץ ולא עוצר.
חני (לפני 5 חודשים)
מעריצה את הרצים מרחוק,,,,מתעצבנת על רוכבי האופנים שלוקחים לי את הכביש גם אם יש להם מסלול משלהם. וכן הם באמת נראים לוחמים עם הקסדה והחיתול והבגדים בצבעים. מה שכן יש להלל את הדרך שהם עושים במאמץ פיזי מטורף..בוב כל הכבוד.
סקאוט (לפני 5 חודשים)
בוב- לבריאות! מגיע לך!! באמת.
בוב (לפני 5 חודשים)
איזה מחמאות! אני מכניס את התגובות בביקורת הזו לקורות החיים שלי!
סקאוט (לפני 5 חודשים)
רץ- אכן. גם אני דמיינתי אותו כך. אבל זו הפתעה והפתעה נעימה מאוד.
רץ (לפני 5 חודשים)
yaelhar - כן כמובן שקראתי וכתבתי ביקורת וכמובן התפעלתי מהביקורת שלך של מי שלא באה מעולם הריצה התחרותית, מעבר לספורט בסיפורים האלה אנושיות, ומבחן לקצה גבול היכולת האנושית, למה אנחנו מבקשים להיות שם?
yaelhar (לפני 5 חודשים)
ביקורת מעניינת.
אני מניחה שקראת את "המרוץ של פלניגן" הנפלא.
רץ (לפני 5 חודשים)
לי בוקר טוב וחג שמח, כל אחד והשריטה שלו, או הקצב שלו העיקר שאנחנו בתנועה מתמדת, כזאת שמאפשרת לנו לחשוב, בכך עוסק גם הספר הזה.
רץ (לפני 5 חודשים)
סקוט - תודה, בוב הוא עבורי הפתעה, אהבתו הראשונה לספרים קלאסיים, ציירה אותו בעיני רוחי כאדם הספון בתוך עולם הספרים, לכן קודם כל הכבוד הוא לבוב.
רץ (לפני 5 חודשים)
בוב = אני מבין שאתה מעמק חפר, פעם הייתה שם מסורת של רצים תחרותיים נפלאה, שמחוני קרני לאגומר, ואחרים כיף לך שאתה רץ מרחקים, ומתחיל בהדרגה להציב מטרות משמעותיות. אני כעת סובל מדורבן ובקושי רץ, לכן הספר הזה מעורר בי געגוע לספורט ומסעות כדרך חיים, כאמצעי להביט לנופים ופנימה לתוך הנפש שלנו.
לי יניני (לפני 5 חודשים)
ביג לייק....אני מהצועדים ולא מהרצים אבל מעריצה את הרצים
סקאוט (לפני 5 חודשים)
שמע, בוב, אתה ורץ זה משהו. כל הכבוד לכם.
בוב (לפני 5 חודשים)
אני לא רוכב תחרותי. במסגרת האהבה שלי למסעות וטיולים אני מאוד אוהב את הגיוון בצורת ההתניידות. התחום המוטורי פחות מדבר אלי. אני אוהב את המאמץ הפיזי וגם הנפשי שנדרשים להצלחה. ערכתי מסעות רגליים, על אופניים וגם על קייאקים. אם זה מעניין אותך, התחלתי לאמן את עצמי בחודשים האחרונים בריצה למרחקים ארוכים. צלחתי כבר חצי מרתון.
רץ (לפני 5 חודשים)
בוב - תודה למחמאה - אני פשוט הופתעתי שאתה רוכב, ועוד אחד שכזה שנזקק לחילוץ. כשאני מספר על רוכבי האופניים מנצרת, אף אחד לא רכב סתם כך כספורט עממי. היו בארץ רק שלושה מועדונים רציניים בהם רוכבים תחרותיים, אחד מהם היה בנצרת עלית, לכן המראה שלהם היה כל כך מפתיע על רקע העליות של נצרת. איזה יופי שערכת מסע בניו זילנד, זה גם החלום שלי שאני מקווה יום אחד לממש.
רץ (לפני 5 חודשים)
מחשבות - תודה - חשבתי עליך כמי שאוהב את צרפת, האופן שבו הטור משקף את נופי צרפת.
בוב (לפני 5 חודשים)
זו אחת הביקורות היפות שקראתי פה מאז ומעולם. אישית אני מאוד מתחבר למסעות הגילוי העצמי המצריכות סיבולת גבוהה ומאמצים עילאיים. בדגש על ניו זילנד, אני יכול לציין שאחד המסעות היפים ביותר שערכתי היה להתנייד בה במסע אופניים שערך כ-4 חודשים.
הדבר השני, שלא נגעת בו, ולא פחות חשוב מהיכולת לעמוד בסבל, סגפנות וייסורים במסע אל מעמקי הנפש הוא התבודדות.
מאוד התחברתי לדבריך, ואני מאמין שהאמת המזוקקת מתגלה לאדם במסעות שאלו מרכיביהן.
דרך אגב, אני בדיוק חוזר מטיול אופניים של סובב ישובי עמק חפר. מסלול בוצי מאוד בתקופה הזו ומלא שלוליות עמוקות. לצערי לא הצלחתי לסיימו כי נפלתי בשל חוסר הערכה נכונה לשלולית מאוד עמוקה והאוזן והמתאם שלה (חלק שקשור בהילוכים) נשברו לי. התקשרתי לאישתי שתאסוף אותי. חיכיתי כחצי שעה בכביש שכוח אל עד שהיא הגיעה. רטוב, מטפטף בוץ, עם אופניים שבורות נכנסתי למכונית. אני מאושר.
מחשבות (לפני 5 חודשים)
מרתק מה שכתבת.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ